מתוך שיחה שלי ושל יהושע סימון, עבור עכבר העיר, אפריל 2012

יהושע סימון: נקראת פעם רועי צ'יקי ס' ארד, למה הורדת את הס' מהשם?

רועי צ'יקי ארד: הס' כקיצור לסקסי היה מתאים לגישה שלי לעולם בניינטיז. האמנתי בחזון "פתוח", גם מבחינת המזרח התיכון וגם מבחינה כלכלית-קפיטליסטית, של שנות התשעים שמת מבחינתי באינתיפאדה השניה. אז הסרתי את הס'. אם בשנות התשעים נלחמתי על להיות א-פוליטי, לא מתעניין בדכדוך הפוליטי הבינארי ואפילו אנטי חברתי, האמנתי רק בכיף ובאוירה נוצצת ואקסצנטרית, דבר שהתבטא למשל בשירים של להקתי קנאק\פופ כמו 'פגשתי נערה בדיסקו' ו'אלה הן שנות התשעים' (אני רוצה לעשות כיף חיים), עברתי צד במלחמה, כמו נציב רומי שהפך לחסיד של ישו. הפכתי פוליטי, אף שעדיין בדמי זורמים הכיפיות והסקסיות. עדיין אני מתנגד לביקורתיזם שאין מאחוריו כיף או תשוקה, ולטעמי הוא דכאני כמו הממסד שנגדו הוא יוצא. כך שאולי סתם הורדתי את הס' כי השם היה ארוך.

יהושע: מה הבעיה שלך עם העמדה שמופיעה בדמות של "הביקורתי"?

צ'יקי: בכמה ספרים של דוסטויבסקי, למשל 'שדים', יש בחלוקה גסה, את דמות השמרן, את הדמות של הליברל המבוגר והלא מזיק, מעין מר"צניק נניח, ואת דמות המהפכן. המהפכן רואה איזה משהו אופטימי זוהר באופק. אין גבול לחיוביות של המהפכן. לשנים ארוכות המהפכן נעלם ובמקומו נולד ה'ביקורתי', טיפוס בכיין וחמוץ, מעין הערת שוליים אקדמית טהרנית ללא איברים, שעיקר שאיפתו היא לגלות סיבה חדשה לרטון. המהפכן נעלם לעשורים ארוכים, עד שנולד שוב בקיץ האחרון. בגלל האויב המשותף, אני נאלץ לשתף פעולה עם הביקורתיים ומהנהן כשהם מקטרים, אבל זה רק לצרכים טקטיים. עוד ישלפו סכיני הפלסטיק שלי.

יהושע: יש את ההנאה שבציבורי שמופיעה ברגעים כמו המהפכה הצרפתית, האקסטזה של מהפכת אוקטובר, המהפכה האמריקנית, בקהיר וגם אצלנו מאז הקיץ האחרון. רגעים בהם האזרחים מייצרים את מסגרות הפעולה והמוסדות שלהם. אני רואה את החברות שלנו נטועה בתוך הזדמנויות כאלה להביא לעוד התארגנויות שדרכן אנחנו פוגשים חברים חדשים.

צ'יקי: כן, אפשר באמת לשאול מה זו חברות. אבל אפשר לשאול מהו בכלל העולם שמחוץ לחברות. אין כמעט איזור שהוא ב'אל-חברות'. הרי על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנשים שיפגעו למשל במלחמה, אנחנו מדברים על חברים שלנו. גם הפלסטינים מבחינתי חברים שלנו, במיוחד אלה שהם החברים שלנו.

יהושע: ברמה מופשטת יותר אפשר לומר שאין "אני" לפני שיש "חברים". זאת אומרת – הקיום-יחד קודם לקיום; אי אפשר להוליד ילד  לבד – צריך שניים לפחות וגם הם באים משניים לפניהם, וגם צריך הרבה תמיכה מסביב. בכלל המלה "אינ-דיבידואל", משמעה "בלתי-חתיך", אבל אני הרי חתיכות של כלמיני דברים וחתיכות מכלמיני דברים. אז בעצם צריך להבין שאנחנו לא אינדיבודאלים. כולנו חתיכים וחתיכות!

צ'יקי: בוא נדבר על הביקורת הלוהטת של גליה יהב שקטלה את התערוכה איראן שאירגנו עם ארי ליבסקר ואנה אפל בחללית. מעניין להשוות אותה לביקורת של תום שגב על השיר של גינתר גראס שגם הוא עסק בדיוק באותו נושא, בכך שברק וחונטת הבטחוניזם הישראלי הם הסכנה לשלומנו ולא החונטה מטהרן. שגב הגדיר את גראס כפתטי, וגם הציע לו שישאר בפרוזה. גליה יהב הגדירה אותנו כתת-רמה ונראה שלא היתה מרוצה שעירבנו באמנות כל מיני אנשים בלי סרטיפיקט מבצלאל.

יהושע: בדומה לביקורות שהיו לאסופה "לצאת!" שהיינו שותפים לעריכה שלה (יחד עם בעז יניב, יערה שחורי, מתי שמואלוף, תומר גרדי, ניר נאדר ורונן אידלמן) בזמן ההתקפה על עזה בסוף 2008, גם כאן נראה לי שהביקורת היא צורה של התעלמות מנושא התערוכה עצמו. אבל מצד שני, אני אהבתי את הווליום והטורים הגבוהים. שורה תחתונה – גליה הפציצה.

צ'יקי: מעין חגג השנה שבע שנים, גם הוצאת הספרים תתחיל לתפוס תאוצה השנה עם ספרי שירה של רומן באימבאיב וואן נוין. לא מפריע לך שאיש לא טוען שהתמסחרנו?

יהושע: האמת היא שאני חושב שקשה נורא להתמסחר. אף אחד לא רוצה את הסחורה.

צ'יקי: מערבון, מגזין הקולנוע שאתה עורך, מופץ בדרך כלל עם מעין ועם עיתון האמנות החדש והרע שעורכת איתנו נטלי לוין. איך אתה רואה את היחס בין מעין למערבון?

יהושע: הקשר הוא קודם כל בעיסוק בדברים עצמם – כפי שמעין הוא כתב עת לשירה שמודפס על דפים של עיתון כלכלי – הדפים שלו בצבע סלמון – מערבון מדגיש את הפרקטיקה של הכתיבה, המשחק, הצילום, הבימוי, ההפקה, העריכה, ההפצה והצפייה – למשל מאמר שלם של אדם אבולעפיה עסק בכתוביות תרגום. יש עניין עמוק בשלוש העיתונים במציאות הממשית של הדברים – בשירה, בקולנוע ובאמנות. במערבון יש צוות גדול מאוד של שותפים לעבודה. לא רק שהיחסים עם הכותבים הם אחרים מאשר במעין – אנחנו כמעט ולא מקבלים כתבי יד מוכנים וודאי לא מפרסמים כלשונם, כפי שקורה עם שירה למשל. במערבון, התוכן הוא יוזמה של המערכת ולכן עובדים על כל טקסט הרבה יותר. בצוות של מערבון היום נמצאים קרין ריבקינד סגל, ג'ניפר אבסירה, דני רוזנברג, תום ודן שובל, אבי בוחבוט וכמובן כל הכותבים. זה הבדל אחד. אבל הקשר ביניהם הוא שמי שאוהב את מעין אוהב את מערבון, אבל מי שאוהב את מערבון עושה פרצוף על מעין.  נראה לי ככה זה קולנוענים. אני מעביר נושא – עד כמה הפריע לך שאלישבע ואני התחתנו?

צ'יקי: זו בגידה, אין מה להגיד. אני אוהב את אלישבע, אבל כל הנישואין האלה והילדים האלה סביבי שצצים הם לא לרוחי ולא כיפיים.

יהושע: יש דיבור חזק עליך כסנדק. מעטים יודעים ש"צ'יקי" בא מיצחק והשם עולה כאופציה אצל חברים רבים שמתכננים ילדים.

צ'יקי: חשבתי כמו ארגון "אפרת" שמממן נשים שלא עושים הפלה, להקים ארגון שיממן הפלות וקשירות זרע. אגב ילדים, הכרנו כשלשנינו היו להקות רוקנרול מיתולוגיות בעיני עצמן. נראה לי שנשאר בכל הפרויקטים שלנו הרבה מריח בית השחי של להקות פאנק, העובדה שלא ממש אכפת לנו מכלום, וגם זה שאנחנו עובדים כלהקה. כל דבר אנחנו עושים בקואליציות. אפילו גרילה תרבות שאני עושה עם מתי שמואלוף ועוד חברים. או אסופות הבזק שאנחנו מוציאים. על שירון המהפכה חתומים עשרה עורכות ועורכים. אגב, הצלם החתיך מ"העיר" שבא לצלם אותנו הוא צלם העטיפה של 'שירון המהפכה'. עוד דבר ששאלנו מימי הפאנק, זו הבנת ה'אינדי', התפישה שאמצעי היצור הם היצור עצמו. כיוצר, אתה חייב להשתלט על כל שרשרת הייצור ושטח המדף ולשמור על עלויות נמוכות שמחופות על ידי חינניות או גימיקים זולים. רק כך תוכל להגיד את הדברים שלך, בלי שיציקו לך. השירה שלנו היא המשך של להקות כמו נושאי המגבעת או "הפול" ו"טו אנלימיטד" לא פחות מאשר המשך של אבידן ומאיקובסקי למשל. מעניין היום שהמוזיקאים המרכזיים הפעילים בישראל – יעל בירנבאום ורייסקינדר – הם גם משוררים בפועל.

יהושע: לגבי הלהקות שבהן היינו, אני זוכר כשבאנו, להקת "הקולים" שבה הייתי חבר בין 1994-1998, להופיע פעם ראשונה, זה היה עם הלהקה שלך "קנאק\פופ" בפינגווין. חיכינו מלא זמן לעלות להופיע ונתת לנו טיפ לא לשתות הרבה כדי שלא נצטרך לעשות פיפי. אתם נתתם הופעה גדולה, שירים מעולים וסאונד טוב. אנחנו נתנו הופעה אדירה – היו לנו גיטרות יפות ועמדנו במרווחים טובים על הבמה.

צ'יקי: אף פעם לא רבנו, למרות שיש ביננו הבדלים גדולים. על מה אנחנו לא מסכימים?

יהושע: משהו שמבדיל בינינו זה האמונה באופק הקומוניסטי. לא רק המסורת המדהימה – הקומוניסטים ניצחו את הנאצים למשל ולא אף אחד אחר – אני גם רוצה לומר שאני לא רק מכיר בכוח של ניתוח מרקסיסטי ועושה בו שימוש כדי להבין את העולם. אני מאמין באפשרות של עולם אחר, לא רק לפי הגיון אפי שיהיה שבר גדול ואחריו שיוויון בין אנשים, אלא גם לפי הגיון יומיומי שאנחנו חווים יחד כל יום – שישנו קומוניזם שהוא כבר כאן שמשותף לכולנו. הוא פשוט מאורגן בצורה לא יעילה ונצלנית. האירגון הנצלני הזה של הקומוניזם שכבר כאן נקרא קפיטליזם.

צ'יקי: אני לא קומוניסט, כי אני מאמין שלא כל פעם שקר צריך ללבוש סוודר. מה אם אתה במקרה נמצא באוקיינוס, והסוודר הרטוב יגרום לך לדלקת ריאות. אני נגד שיטה מארגנת יחידה לעולם, שהוא רב מימדי ורווי בהפתעות. מה עם  המאגמה שהיא רוב הכדור ובוודאי קומוניזם לא יסייע לה! אבל כשיש את הקונפליקט בין האנשים ובין דבר אחר. אז בריב הזה אני בעד האנשים. אני איש של אהבה, אחרי הכול.

יהושע: כשאני קורא היום עיתון, אחרי החרמה של שנתיים והיסמכות על "זו הדרך" ו"ארץ האמורי" בלבד, נראה לי שאני קורא על רוחות רפאים – כל הסדר הפוליטי והשחקנים שמציגים אותו כאילו הוא מציאות, כולם מנותקים לגמרי ממצב הדברים – שיטת הפירמידה קרסה, החפרפרת הזקנה מתה ושכחו לספר לנחמיה שטרסלר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: