האם הילדים נעלמו מהרחובות

סיור קצר בשכונות הארץ בשעות הנעימות של אחר הצהריים יגלה שהילדים נעלמו מהרחוב. גילאי ה8 עד 14 שורצים מול המחשב, רואים טלויזיה, הולכים לחוגי אגרוף תאילנדי, אבל הרחובות הישראליים כבר לא שוקקים בחבורות גמדים רעשניות. יש מקרים יוצאי דופן פה ושם. ברמת אביב מצאתי בגן ציבורי שרידי משחק קלאס רשום בגיר שכבר טושטש, אבל יכול להיות שהקלאס שורטט גם לפני שנה. הוא לא נראה שמיש. את מקומם בגן השעשועים ברמת אביב תפסו קשישים ומטפלותיהם הפיליפיניות.

כנער, לא שיחקתי יותר מדי ברחוב. הייתי מילדי המחשב הראשונים בשכונה. את המחשב הראשון שלי, אפל 2 פלוס, קיבלתי בגיל 6. אבל עדיין ברירת המחדל היתה ה'1,2,3 דג מלוח', לנסוע על סקטים ולשבת עם החברים לשכבה. היום שכונת וילות מצדה בבאר שבע שבה גדלתי ריקה מילדים ברחובות. גם בשכונה ד' אין יותר מדי ילדים.

מיכל קרייטלר, אם לילדים בני 9 ו6, מתל אביב, מסבירה: "היום הילדים במחשב, בטלויזיה. הילד שלי התחיל ללכת לצופים ומאושר. אבל הוא לא הולך לבד. מבית ספר באים ולוקחים אותו. גם כשאני יודעת ש ילד בכיתה ח' מוביל אותו ואת 40 הילדים רועד לי הפופיק. זה לא מה שהיה כשאנחנו היינו קטנים. יש אתר עם רשימה של כל הפדופילים המורשעים וראיתי שבשכונה שלנו יש פדופיל מורשע. אני לא יכולה לשלוח למכולת אפילו שזה שתי רחובות מהבית. אני חושבת על התמונה של הפדופיל. אני כבר בגיל 4 הייתי ברחוב. בכיתה ב' לקחתי אוטובוס".

–          גם פעם היו ודאי פדופילים.

לא דיברו על זה. היום אני מכירה הורים שבודקים באופן קבוע באתר מה קורה.

-זה נשמע קצת כמו היסטריה חברתית. למה לשנות חיים של דור בגלל כמה פסיכים?

"זו בהחלט היסטריה. אנחנו מגזימים במגננה. זה אולי בהיקף לא מוצדק. אבל אם ילד אחד יינצל בזכותה, זה שווה. הילד שלי מאושר לשחק במשחקים רגילים בצופים, לא משהו במחשב. אבל לא אתן לו לרדת למטה שילך לחבר. היום אין את ה'למטה'. היום יש רק מגרשי מכוניות".

גם במגזר המסורתי-דתי הילדים מקומם פנימה. חגית מרחובות היא אם לילד בן חמש וחצי: "אני בגילו, הייתי הולכת לבד לגן. אני לא נותנת לו. לא מעזה להוריד את העין לשניה. אפילו במגלשות, אני מפחדת שמישהו יתפוס אותו במבוכים. אני ממש חרדתית. למרות שלא נרשמו אירועים בשכונה".

חגית גרה בשכונת היובל ברחובות שרובה זוגות צעירים והיא מספרת על הנוף: "משחקי רחוב כמו שאנחנו שיחקנו, לא רואים כבר. אני לא רואה ילדים משחקים מתחת לבית כמו פעם. היינו משחקים בחניה. ויש גם היום מקום בחניה. אבל אין ילדים. זו תופעה שכבר לא קיימת. הסיבה היא שיש סכנות בחוץ, והרבה אפשרויות לפעילות בבית עם המחשב".

רונן הוא מושבניק שעבר לתל אביב, בעבודתו הוא יועץ אבטחת מידע והוא מגדיר את עצמו כ'אבא מעורב'. לדבריו, הוא מרגיש אשמה שילדיו יותר מדי שעות מול המחשב: "אני מאשים לא רק את הדור, אלא גם את ההורים. רובנו קרייריסטים. קרובים לאימייל ולטלפון, ונח לנו שהילד בוהה בלי להציק בטלויזיה. הילד שלי בן ה8 לא פעלתן כמו שאני רוצה. הוא ילד מחשב וטלויזיה. גם אני כושל".

–          הרבה מהאמהות שמחות דוקא שהילד בבית.

"אלה חרדות מוגזמות מפדופילים, זו מחלה אחרת. בישראל, גם בתהליך ההריון והלידה, ההפחדות יותר מפחידות מבכל מקום. היום כשרואים ילדים בחבורות, מרימים גבה ומנסים לברר מה הולכים לעשות"

בסיבוב שאנחנו עושים ברחובות, אין ילדים לצלם. נזכרתי שבזמנו ראיתי חבורת ילדים חמודים מאפריקה, דוברי עברית, בשכונת שפירא. ואני והצלם ממהרים לשם. על הספסל בגן ציבורי דנה ומוניקה, שתי אמהות ממוצא רומני, שתיהן עובדות בדואר אויר. ילדיהם משחקים ליד. מוניקה: "לבד הם לא מסתובבים אף פעם. יש לי ילדה בת 12, והיא רק איתי. לא כמו הילדים האלה השחורים סודנים שמשחקים לבד בלי ההורים".

בצד, אני פוגש שתי ילדות ממוצא אוקראיני. האמא כמעט לא מדברת עברית. הן עולות על המכשירים. נסטיה, בת 8, מודה ש"מחשב יותר כיף". בעיקר חביב עליה משחק שמלבישים בובות ושיש לה גם פייסבוק. "אנחנו משחקות תופסת עם הבנים. הם עוד מעט יבואו. אנחנו מחכות להם. אם תופסים אותנו, נהיה בכלא".

על הנדנדות, שלוש ילדות ממוצא פיליפיני. מרילו, עם חולצה צהובה של 'ביאליק רוגוזין', מסבירה ש"אמא בעבודה". אני שואל אם יש להן מחשב. היא עונה "כן, מחשב גדול. אני אוהבת לשחק בו קלפים".

על מתקני המתח, נאב, בן ה9 וססם אחותו הקטנה, אח ואחות בני מהגרי עבודה מאריתראה. ההורים עובדים. נאב מספר שהוא אוהב כדורגל ומשחק מסתורי בשם 'תופסת גובה'. מחשב יש לו רק בכיתה. באופן מפתיע, כנראה שרק ילדי העובדים הזרים חיים את החיים שחיינו כילדים ונתפשו כנורמליים. היום זה נחשב כהזנחה. פעם היינו חושבים על ילדים שהוריהם מפחדים מהרחוב כחנונים מוזרים. היום זו הנורמה. "ססם אוהבת תופסת רגילה. במחשב היא משחקת דורה", אומר נאב על אחותו הביישנית.

אני אומר למיכל קרייטלר שהניתוק של הילדים מהרחוב מדכא. היא מסכימה: "זה מאוד עצוב. אנחנו מגדלים אנשים אחרים. זה הדור הראשון שגדל ככה. לא יודעים מה ייצא לנו".

 .

הכתבה המלאה, מקוצרת מאוד בהארץ עם אייטם של ליטל לוין

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יונתן  On 18 בספטמבר 2011 at 10:17

    אם אני זוכר נכון ההבדל בין תופסת גובה לתופסת רגילה הוא שבתופסת גובה אי אפשר לתפוס מישהו אם ברגע התפיסה הוא עומד במקום גבוה (על אבן, גדר או כל דבר שנמצא מעל פני הקרקע).
    חוץ מזה תודה על הכתבה. ההבדלים מורגשים גם בירושלים.

  • מפריח השממות  On 18 בספטמבר 2011 at 10:20

    תופסת גובה – משחק מסתורי?

  • chicky00  On 18 בספטמבר 2011 at 18:39

    בבאר שבע לא היתה תופסת גובה כנראה אבל תופסת הצבעים שלטה.

  • ליטל  On 19 בספטמבר 2011 at 8:07

    יפה. בפעם הבאה צריך לקצץ את אייטם הקישקושים האקדמיים ולתת את כל המקום לכתבת הפיקרסק.

  • אירועי סוכות 2011  On 2 באוקטובר 2011 at 19:25

    באמת הבדל ניכר מימי ילדותינו…כיום הפעמים היחידות שאני רואה הרבה ילדים זה רק באירועי חגים
    באתרים ובמוזיאונים ברחבי הארץ, אבל כמובן עם ההורים….עצוב לי שילדתי לא מכירה את המציאות מחוץ לבית…

  • מצלמות אבטחה  On 2 ביולי 2013 at 23:00

    חברה של מצלמות אבטחה במחירים ללא תחרות ואיכות ללא פשרות
    http://ilcctv.com/
    072-2586333

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: