על האהבה

  1. רבים ניסו להסביר מדוע חשוב מאוד מאוד מאוד שתבואו ל"הפגנת המיליון" היום. אשמח שיגיעו כמה שיותר אנשים, אבל אני לא רוצה להתרכז כאן בקריאה או הטפה למשהו. מי שלא הבין כבר את חשיבות ההפגנה היום, או לא מסכים איתה, גם מה שאכתוב לא ישנה את דעתו.
  2. אני רוצה לדבר על כל מיני דברים אחרים. יש הרבה דברים לדבר עליהם בשבועות האלה. אני רוצה לדבר על האהבה שלי לישראלים שמאוד התגברה בחודשיים הללו, להגיד משהו יפה על הלגיטימיות בשמאל לצאת מהארון בקשר לאהבה הזו. תמיד היו אנשים שעיקמו אף כשסיפרתי שאני אוהב את האנשים כאן, ערבים, יהודים, חרדים, ליכודניקים ומצביעי חד"ש והמפלגה של אפרים סנה שלא עברה את אחוז החסימה וטוב שכך, עובדי אקרשטיין אמיצים שפגשתי בירוחם והצעירים הסקרנים שהולכים לעירוני א' בתל אביב. ועכשיו מותר להגיד את זה. אפילו גדעון לוי, שהוא יותר מקצועי כאיש שמאל ממני כותב על האמונה שחזרה לו בישראלים. זה חשוב שהשמאל יוצא מהארון כאוהב ישראל, כמדבר על "העם" כשבמקביל הימין הופך למעין דובי לא-לא מפוחד, היפוך מוחלט של מה שהיה כאן לפני כמה חודשים. יש במדינה הזו הרבה רוע, שנחשף למשל בכתבה של תומר גניהר על נהגי המוניות שלא מסיעים אתיופים. אבל ההרגשה מצויינת להיות בצד המואר. אני בטוח שזה בעסה לאנשי ימין להיות דובי לא-לא כמו שהיינו שנים. אני בטוח שבשני הצדדים בוודאי יש אנשים שמתמכרים לבעסה הזאת וכבר לא יכולים בלעדיה. אז עדיף שזה ייפול על הימין. אבל אני לא יודע אם על זה אני רוצה לדבר, ובטח מהר מאוד השמאל ישוב לתפקידו החמוץ המקורי, "הביקורתי", זה שאף פעם לא ממש התאמתי לו.
  3. לפני שפרץ אל חיינו משט האוהלים, אם אשתמש בכינוי שהופיע בשירו של עבד נאטור מ"שירון המהפכה", חלק בשמאל, מרוסק, מתוסכל מחוסר ההצלחה שלו בתחום השתי-מדינות ומבגידת מנהיגיו (כמו ברק) תר אחר אופציה אחרת ומצא אותה ברעיון מדינה דו-לאומית בין ישראל ופלסטין. הדו-לאומיות, כמו רעיונות המתנחלים, קיבלו הרבה מאוד מאנשים שלא ממש גרים כאן ושאמורים לחיות את החלום הזה אם יתגשם. לטעמי, זה היה רעיון קולוניאליסטי אוטופי שנראה כפתרון מושחלם על הדף כשהוא מתורגם לאנגלית. כציונות ההרצליאנית, זה משהו שלא התחשב במצב בשטח אלא רק בחזון גדול וכמובן יפה, אני הראשון שבעד השתלבות ישראל במזרח התיכון. אני נגד הפתרון הזה, אבל לא בשביל לדבר על זה אני כאן. כי הנה, הדו לאומיות התגשמה סוף סוף: שלנו עם הישראלים.
  4. עוד דבר חשוב זה שאנחנו סוף סוף בצד הרגש. אולי כי דפני ליף היא אדם רגשי מאוד וכל המחאה הזו היא עניין אישי של אדם שבעל הדירה העלה לו את שכר הדירה. ליף בכתה, אולי מהתרגשות, במהלך ההפגנה האחרונה באמצע הנאום, התאפסה, וחזרה לדבר. היה איזה ראיון שהיא אמרה שהיא יותר מדי רומנטית מכדי להיות פוליטיקאית. הלחצים גם גרמו לה התקף אפילפסיה ביום שלישי. תמיד צחקו על גאולה כהן שהיא בוכה. אבל נמאס לנהוג כמבוגר האחראי. זה אגב גם לא אחראי לנהוג כמבוגר האחראי, כי העולם עצמו הוא לא ממש אחראי, אלא מופרע. דברים רבים כל כך מגיעים מרגש. אם אדם אחראי ייכנס בחליפה לבית משוגעים ויתחיל להעיר לנוכחים, כולם יחטיפו לו. אומרים שכלכלה וחברה היא דבר מדעי, אבל במרכז הכלכלה המודרנית עומדים קומץ פסיכופטים שלמרות שיש להם כסף שהם לא יוכלו להשתמש בו כל-חייהם וגם נכדי נכדיהם, יעשו הכול,  למעשה ישכרו כל אדם שיעשה הכול, כדי שהכסף לא יגיע לאחרים, גם אם אלה ימותו מרעב וגם אם מסביבם הדברים יהרסו בשל כך. והאנשים שהם ישכרו, מלחכי הפנכה המקצוענים, אף שזה לא כסף שלהם, יהיו אפילו יותר גרועים מבעלי ההון עצמם. הם ישמידו את העולם עבור כסף שבכלל לא ייצא להם. אפשר לראות את זה בפרשת תשובה ותמלוגי הגז. לא ברור מדוע אנשי תשובה היו מוכנים לסכסך ולזרוע שטנה רק כדי לחלץ כמה מיליארדים שלא יגיעו לבריאות ולרווחה אלא יישארו בחשבון הבנק שלו. לפי כל הדיבורים על 'הקרן החדשה' וטכניקות ההאשמה בבגידה במקום להתייחס למהות הדברים, אלא ליצירת קונספירציות חסרות הגיון (איך אלדד יניב עומד מאחורי הדברים אם גירשו אותו מהמיקרופון כשניסה לדבר ולהגיד את דעתו והיו כמעט מכות בין המארגנים ואנשיו שניסו לשים שלט גדול שחסם את ההפגנה), אותם מקצוענים שכשלו שם, אני מניח, פועלים גם כאן.
  5. מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים את הכסף שלנו בחזרה, בתור התחלה. נוותר על הריבית. של מי המחאה הזו? זו מחאה של בני האדם. האנשים ששולחים אישית עכשיו טקסטים שהם בעצמם כתבו לכל רשימת התפוצה שלהם באימייל. האנשים שכותבים על שלט בטושים לפני ההפגנות משהו מליבם ובטוחים שנתניהו ייכנע, והוא באמת ייכנע. כי זה הזמן שלנו, בני האדם.
  6. נו, אל תספרו לי על הכפר של רפי נלסון, לא רוצה לשמוע אנקדוטות על הגנרלים והמשוררים בכסית ועל הריקודים כשהמדינה הוקמה ולמה הצביע נציג סיאם באו"מ, ופסטיבל נואיבה ואוירת המחתרות, כש"שייב" נופל מהמדרגות בבריחה מהבריטים. בואי נדבר על ימי האוהלים. הזמן הכי טוב הוא כאן. הרי אני הייתי שם. וגם אתם. אנחנו ממש שם. כמו בסרט אסונות, כשלפני הסוף, פתאום מישהו רץ לעצור את הרכבת לפני שהיא מתפוצצת. וכל הרעים מנסים לעצור אותו. ההפגנה הערב עוד לא קרתה, אבל סביר להניח שהיא תהיה חלק מההיסטוריה של ישראל, אחד הרגעים הגדולים היחידים שלא קשורים להישג צבאי. צבי אלחייני האדריכל הציע להחליף את שם רחוב כיכר המדינה מה' באייר לה' באלול, שחל היום. שוב, אינכם חייבים להיות שם. זה גם לגיטימי להיות נגד. יש אנשים שממש משתגעים מזה. המון אנשי ימין נטרפים בימים האחרונים מעצומת מחאה שדפני ליף אולי חתמה כשהיתה ילדה בת 15 או 16, כאילו יש רלבנטיות לדברים שאתה עושה בכיתה י'. במקרה הזה, דפני ליף היא מעין נושאת דגל, מעין ז'אן דארק עם כובע, זה לא שבוחרים אותה לראשות ממשלה. גם לגבי נתניהו סלחנו לו על ששינה את שמו לבנג'מין ניתאי בצעירותו, אפשר לחשוב שזו הבעיה של האיש הזה. קשה אולי להסביר את זה לאנשים שרגילים לניהול סטנדרטי, אבל ליף היא לא ממש המנהיגה: במחאה הזו היופי היא שכולם מנהיגים. כל עניין הרחרוח הזה קצת עצוב. החוקרים הפרטיים שהאזינו וחקרו כל כך קשה, מביאים הישגים דלים כאלה מצד אחד ואנחנו מדברים על דבר כל כך גדול – צדק, גורלה של המדינה, חינוך חינם מגיל צעיר. אבל הם בטוחים שמצאו משהו ממש חשוב. ויש אנשים שיושבים כל היום מלאי שנאה ומטקבקים על כך שדפני ליף נאצית. מקווה שישמרו אותה היום מהם. ואני נזכר בהופעה של 'תנועה ציבורית' שתכננו לרקוד בבן ציון פינת קינג ג'ורג'. כדי לחזות בהופעה, ישבתי על ספסל ליד גבר שישב כבר, והמתנתי שהעסק יתחיל. והבחור הזה היה עסוק בלקרוא באייפד שלו. הוא נדמה לי גלש לוויינט. זו שאלה אם יש דבר פחות קול ויותר פוצי כרגע מאדם שנלהב להראות עם אייפד (אולי אדם שנלהב להראות עם אייפון). ואז באו עוד אנשים ושמו תיקים שאשמור להם כשהם רוקדים, וראיתי שהוא מעט מתעצבן. כי באמת הוא ישב שם ראשון. התנצלתי כמובן. ואז מישהו נתן לי לשמור גם על כלב כדי שיוכל לרקוד והוא רטן משהו לא ברור. ואז כמה שניות לפני שהתחיל המופע. מישהו נעמד על הספסל לידו והחל לצלם. והבחור הפוץ דרש שיירד תיכף ומיד, ואמר שהוא מלכלך משהו שאנשים ישבו עליו. הבחור שעמד על הספסל התנצל בנימוס ואמר שינקה אחר כך את הספסל הציבורי. וגם אני פיניתי כמה תיקים וזזתי כדי לתת לו עוד מקום, אבל הוא סתם הביט בי בגועל ולא תפס את המקום הפנוי. והבחור שעמד באמת ניקה. אבל הבחור היושב המשיך לרטון נגדנו, אף שיכול היה לזוז. הוא היה בספסל הציבורי הכי קרוב למרכז העניינים ובכלל לא התעניין במופע. ואז התחילו הריקודים. עשרות אנשים רוקדים כהורה את 'עוד לא אהבתי די' ושמחים, וכולם מסביב מוחאים כפיים שתל אביב היא עיר כל כך שמחה. והאיש הזה ממש רתח. הרים טלפון למשטרה. "שלום, אני רוצה להתלונן על חסימת כביש ברוטשילד", הוא אמר ודאג שגם אני אשמע. הסתכלתי על פניו העלובות של האיש הרע הזה שעצוב משמחת אנשים והוא אמר לי "אם אתה רוצה, תבע אותי". וברקע היה "הרוח והשמש על פני" (פה במקום אחר). הוא הלשין על רוטישלד, זה בכלל לא היה ברוטשילד, אלא באלנבי בן ציון, אבל מרוב שהוא זעם הוא חשב שזה רוטשילד, עם כל האנרכיסטיות שהשם משדר היום. והוא קם בכעס לצלם עם האייפד כדי שאחר כך יהיו לו עדויות מפלילות למשטרה על העבריינים שרוקדים את שירי יהורם גאון. ואז כעבור שלוש דקות זה נגמר. ככה שישנה מרירות אמיתית. בטח הוא עסק בתחום שוקי ההון.
  7. אחד מנסיונות ההעלבה הראשונים של אנשי רוטשילד, שחזר כבומרנג, כמו רוב המתקפות היה על דור "הסושי והנרגילה". היה גם מישהו שצייר את פסל ה"התרוממות" של קדישמן ליד הבימה כשלושה גלילי סושי. חודש וקצת אחרי שכולם נעלבו קצת פרגון: נראה שראש עיריית נשר מצא את הכינוי מדויק של הדור הזה, שמשלב מעין גרסה גלובאלית בלואו-קוסט עם מזרח תיכוניות. אין מה לומר, אנחנו דור הסושי והנרגילה.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 3 בספטמבר 2011 at 15:29

    רועי ארד קלאסי. הכותרת היא על האהבה, והתוכן הוא לכאורה על אהבתו של הכותב לזולת. אבל, לאהבה מיועד כאן התפקיד שלרוב מוענק לכיף. האהבה והכיף הם מה שיש לרועי ארד אבל אין לזולת. הם אשר הופכים אותו לעליון עליהם.
    האהבה והכיף הם רק כלי הנשק, והעיקר בעולמו של ארד זה להיות שונה. שונה במובן של טוב יותר, כמובן. בואו ואספר לכם כמה אני אוהב אתכם, אומללים שלי שאינם מסוגלים לאהוב כמוני. אתם מרגישים כבר את האהבה?

    בטקסט שתוכנו הוא לכאורה אהבה, נמצא שנאה לעשירים שפועלים ברשע מוחלט להגן על מיליארדים שהם לא צריכים. בוז לשכיריהם שפועלים למענם. נמצא שמחה לאיד לימין שהפך לביקורתי, בעוד שהשמאל הפך לשמח (האמת היא שלא הבנתי איך מחנה שבראשו עמדו נתניהו ושמיר רק עכשיו הגיע לתפקיד דובי לא-לא, אבל אין זה מן העניין). נמצא תיאור מלבב של אותו אדם, עם אייפד נלעג, בטח עובד בשוק ההון, שהיה כולו מרירות ותיעוב כלפי הזולת. האנטי-ארד המושלם לשמש כתמונת ראי שתפאר את כליל השלמות העליון.

  • Achi Raz  On 3 בספטמבר 2011 at 15:49

    קטע נהדר, אבל אתה ממש חייב לרווח קצת בין הפסקאות…

  • חיננית  On 3 בספטמבר 2011 at 17:38

    גאה בך רועי שלי -גם על כשרונך לכתוב כל כך יפה את הלכי הרוח , וגם על היותך אופטימיסט ללא תקנה .

    אמא

  • יר"פ  On 3 בספטמבר 2011 at 19:26

    נייס

  • ru  On 4 בספטמבר 2011 at 0:37

    תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: