מאוורר יד על בטריות – מהוויי האוהלים

בלב עיר האוהלים, החל להתאסף קהל סביב הפסנתר החשמלי ותריסר שחקנים, אחד עם כובע נשי מוצלח. המוזיקה החלה. אחד השחקנים אמר "אני מרים את הכוס הזו לחיי ביבי, שישק לנו בתחת" ואז התחיל המחזמר האמריקאי "רנט" בהתאמה לחיי הכלב של השוכר בתל אביב. בין הריקודים והא-קפלה השחקן קרא מתוך הסלולר את כותרות האתרים על ההפגנה הגדולה וזכה לתשואות. הקהל התמוגג, כולל חרדי, עובד זר, והקשישים הקבועים בשדרה, שאהבו את הביצוע המהוקצע במפתיע, ולא היה אכפת להם מהנשיקות החד מיניות.

זה היה רגע הפוך לאלימות הקשה אחרי ההפגנה. השוטרים הגוררים אדם בחולצה צהובה, מועכים אותו על המדרכה בדרך למעצר, תוך שהוא אומר 'אני נהנה, יותר חזק, כיף לי'. ואז גיליתי את ידידי מיכאל מוסינזון, נכדו של יגאל מוסינזון, מחבר חסמב"ה, ספר שעסק בחבורת ילדים שמצילים את המדינה כל פעם. וגם כאן, בין השוטרים האלימים, היו שוטרים נחמדים רבים, שחייכו כשקיבלו פרחים מהמפגינות. לשוטרים יש יותר מה להרוויח ממדינת רווחה מאשר מדפני ליף.

המחזמר הוא אחד השיאים במפל אירועי מחאה ותרבות בעיר האוהלים: קולנוע שמציג סרטים חברתיים, הפגנת עגלות ילדים, ועיר אוהלים נוספת שמיועדת להורים עם ילדים שמתוכננת לקום בגן דובנוב. מי זוכר שלפני חודש חששנו מספטמבר ואנשים השקיעו זמן להתאבל בפייסבוק על חוק החרם. משהו קרה לישראלים של 'עידן האוהלים' והוא גדול יותר מהנחה של 10 אחוז בשכר הדירה, חוק וד"לים או לא חוק וד"לים.

ומול כל אלה, יש את הצקצקנים, חלקם חבריי, מה לעשות. במשך שנים השמאל למד להיות ביקורתי ושייף את מיומנות התלונה והנהי. בוודאי גם באוהלים יש בעיות, אבל אני לא זוכר רגע חיובי כל כך בתולדות חיי הבוגרים. תמיד אנשים מתגעגעים לרגע יפה כלשהו, כדאי להתגעגע לשניה הזו. מה שקורה כאן הוא סדר יום מהפכני, שמבוסס על עשיה ועל פעולה. זה רגע שלא מבוסס על האינסטינקטים המידיים של לראות חרדי ולחשוב שהוא בצד השני. קורה כאן דבר חדש, שדורש התבוננות חדשה. השיטה שבה פועלת עיר האוהלים היא כשל ענן: כל אחד מנהיג. כל אחד יכול לתאם ולארגן מחזמר או להביא שולחן מסז' או לקבל מסז' בחינם, או סתם ללכת ולעשות קול של תרנגול הודו (לא מדובר בדימוי). הרבה אנשים כועסים על נערי האוהל שאומרים שזה לא פוליטי. להציב אוהל בשדרה ראשית הרבה יותר פוליטי מלהתנגד למשהו בבית קפה. עיר האוהלים היא בדיוק הפוך מהדבר שהשמאלן המצוי עשה שנים, להצביע על משהו ולהגיד 'אוי, זה לא טוב'. הוא קצת דומה למה שהימין בצע באותו זמן: בנה.

ויש את החום. אבל אמש, באחד הימים המהבילים ביותר, האוהלים שקקו בערב יותר מאי פעם. מישהי הביאה מאווררי יד קטנים על בטריות, אבל אלה נעלמו מהר. "אנחנו ישנים בתחתונים", מסביר לי מישהו את השיטה שלו. "מה לעשות, המזגן באוהל התקלקל".

התפרסם בגרסה מקוצרת בהארץ

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוזנברג  On 26 ביולי 2011 at 18:28

    והיום: ללוינסקי – למאהל שהם פירקו כבר פעמיים.
    כן, לטרוח לרדת דרומה. לא כזה רחוק. סולדיריות די בזול – כולה לבוא, להקים, לישון.

  • יוני  On 21 במאי 2014 at 10:30

    סוג של מאוורר חביב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: