רעבים במימונה

גן המייסדים ברחובות מתחיל להתמלא בקהל המימונה המרכזית. פיליפינית סוחבת קשישה מרוקאית על כסא גלגלים. שלט גדול מפרסם את 'מדליון המעברה' של 'הפדרציה ליהדות מרוקו' באחד מצדי הבמה. "עוד מעט נפתח את האוהל כדי שתוכלו לברך את ראש העיר רחמים מלול", אומר מנחה רשמי על הבמה. השם של ראש העיר, שהשתחרר זה עתה מניתוח, משובץ גם בשירים. המזל שהקונטרבס מסתיר את שמו של ראש העיר על השלט מאחורי הבמה.

במרכז הגן נבנה מאהל הכבוד, צבעוני, עצום ועמוס אוכל מתוק. הוא ריק למדי כי הגעתי חצי שעה לפני הזמן. כמו כל התקשורת שתגיע עוד מעט, אני אמור להידבק אל בוז'י הרצוג. אחרי שאמר מה שאמר או שלא אמר על עמיר פרץ והמרוקאים, הוא עכשיו בא למימונה. יש לי תחושה שבסוף הרצוג לא יגיע. אבל הוא כבר כאן, הגיע ראשון, לפני הזמן, כמי שכפאו שד.

במקום מערכת בחירות עניינית, מפלגת העבודה נסחפת לכיוון השאלה מה אמר בוז'י הרצוג על המרוקאים והאם שלי יחימוביץ' נהגה כפרינססה מול רם כספי. זו היתה יכולה להיות מערכת בחירות מרתקת מספיק בזכות ההבדלים בין המועמדים, סך הכול אנשים סבירים סוף סוף. אבל הנה אני במימונה עם בוז'י הרצוג, בין מופלטות ומעין דג עצום מידות שהוטל על קמח, פניו אל הפוליטיקאים. אני אמור לנסות להבין אם המרוקאים סלחו להרצוג. כאילו יש כזה דבר שנקרא 'המרוקאים'.

מישהו מתווכח עם השומר שהוא רוצה מופלטות. "יהיה מספיק לכולם", אומר פונקציונר בבגד עם שנצי זהב. מי שנאלץ לאכול הרבה מופלטות כדי לא להסתבך עם המארחים הוא הרצוג. מנסים לדחוף אותו לכסא מלך מוזהב. "אל תנסו להושיב אותי בכסא, לא רוצה", הוא מעז להגיד, יאמר לטובתו.

אל המאהל הצבעוני נכנס מאיר שטרית בהילוך טווסי. אם פעם היה נער הזהב של הפוליטיקה, כשרק קולו הדק והשבור מעביר את פחדיו, משהו השתנה בו. הרצוג נראה המום, שוונץ קופץ באחורי שערו, הוא מניח את משקפיו ואז מסיר אותם מדי חמש דקות. השר שטרית אלגנטי בהרבה, עם עניבה יפה, ונראה מבסוט ורגוע. אני שומע את הרצוג מסתודד עם מישהו מהפדרציה של יהדות מרוקו ואומר "היו אי הבנות" והשני מהנהן. אבל לא נראה לי שזה מזיז למישהו. כל האנשים מהפדרציה חומקים מהעניין, כאילו הם עצמם עשו משהו רע. אני שואל אותם על ההתבטאות, והם אומרים לא שמעתי על זה בפחד.

"בוז'י הוא אורח הכבוד, דוגמא לאינטגרציה", אומר לי מישהו. "אמא שלו הרי מצריה". אינטגרציה די קלה היתה להרצוג אני מניח, שאביו היה נשיא וסבו רב ראשי, ומכיוון אחר הוא קרוב של אבא אבן. אשה מנסה לחלק תרבושים לכולם בדיוק, מנסה להניח את הכובע האדום על ראשו, אבל הרצוג ממאן.

מגיע רובי ריבלין ומניד אלי את ראשו למרות שלא נפגשנו מעולם קודם לכן. הוא נראה שמח מכולם חבוש תרבוש אדום, הוא מדבר על מוטו המימונה השנה 'ואהבתם את הגר' ואומר דברים יפים על היחס לעובדים זרים, אבל הפונפון של התרבוש נכנס לו לעין. אני שואל אותו למה לא מנהיגים את התרבוש כחובה בכנסת, והוא לא תומך, אומר "רק פעולות מגוחכות התקשורת אוהבת. אבל שמים עליך תרבוש, אז תחבש". ריבלין נרגש כי חזר ממסע רשמי באיי טונגה. "אגב, מלך טונגה מסר ד"ש לאבא שלך", הוא אומר לבוז'י. אני שואל את ריבלין איך היה. הוא עונה "העיקר שהם יצביעו איתנו. הם מאמינים שהם חלק מעשרת השבטים".

"הרצוג שנים חבר נשיאות הכבוד בפדרציה", מגלה לי מוטי אלמליח, הדובר הנחמד של הפדרציה המרוקאית. אני שואל את הרצוג כמה שנים הוא חבר נשיאות, והוא אומר שהוא בכלל לא חבר נשיאות הכבוד. "אבל אני המון שנים מגיע לאירועים. מילדות אני חוגג את המימונה". הוא גם מציע לכל התקשורת להפוך את המימונה לחג לאומי.

מעט אמנות. שי מלול, מעצב האוהל, מסביר לי שהשולחן לפניי עלה עשרים אלף שקל, והוא היחיד מסוגו בעולם. "הכדים הפרסים הם בני 150 שנה, כל אחד עשרים אלף שקל".

-אוי ואבוי. ראיתי שאחד מהם נפל.

"זה על הצד. מדובר בקטע עיצובי".

-אבל מה קשור כד פרסי למרוקאים?

 "זה אותו דבר. לתת את הואוו חייבים כדים פרסיים"

שטרית ממשיך, אבל הרצוג נשאר. באיחור רב, מגיע ראש העיר, ויושב בכסא הזהב לקול מחיאות הכפיים של היושבים שמודאגים ממצבו הבריאותי. האירוע הרשמי יכול להתחיל. אורח הכבוד הרצוג עולה ונואם. כמעט איש לא מוחא כפיים. אחרי זה גם ראש העיר מדבר וכמעט אף אחד (מחוץ למקורבי העיריה במאהל) לא מוחא כפיים.

אני מנסה לברר מה קרה. מסתבר שאנשים בחוץ עצובים כי הם לא קיבלו מופלטה. המופלטות התרכזו במאהל הפוליטיקאים, שאוכלים למרות שהם לא רעבים. ובחוץ, אין כמעט מופלטה לרפואה. אנשים אומרים זה לזה 'תרבחו ותסעדו' אבל מהי מימונה בלי בצק דבשי. הקהל מקיף את עמודי הברזל הצהובים. הם שקטים, אבל עיניהם הנוגות אומרות דבר אחד: מופלטה. מדי פעם מגיע מגש אל ההמונים, אבל הוא כבר כורסם על ידי הפוליטיקאים והמקורבים לעירייה. המעטים שמקבלים מופלטה גורמים לקנאה בחוץ. אולי זה משל למצב החברתי בישראל, האפשרות של מקום שאוכלים עד הקאה, כשבצד השני אנשים רעבים. מישהי מציעה לפתוח את הדלתות להמונים, אבל גבר צעיר עם זקן מטיל על זה וטו. בחוץ גם אי אפשר לקנות מופלטות. המקסימום שיש זה סוכר שיער סבתא לבן מחוץ למתחם שמכרו שני גברים  בחמישה שקלים. אנשים מתחננים שאביא להם מופלטה. אני מנסה להגניב משלוח לנצורים בחוץ, מוצא רק עוגת סוכר בצבע תכלת. אבל אני לא מוצא את האנשים שביקשו. אז אני אוכל בעצמי וזה טעים מאוד.

(פורסם בהארץ בגרסה מקוצרת, ולא עלה לאינטרנט משום מה. תודה לרז'ידי היפה על הערות העריכה)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Corinna Hasofferett קורינה  On 28 באפריל 2011 at 3:12

    אשרי שלא עשני מופלטה.

    כי אז הייתי צועקת: "מופלטה לפליטים, לא לפוליטיקאים!"

  • יסמין  On 30 באפריל 2011 at 23:17

    לזכותו של רובי ריבלין ייאמר שהוא גם פוליטיקאי וגם ימני ובכל זאת הוא ניחן בדבר הנדיר הזה, נדיר אצל פוליטיקאים ועוד יותר אצל ימנים, שנקרא חוש הומור, ולפחות את עצמו הוא לא לוקח יותר מדי ברצינות.
    ועם כל הכבוד למרוקאים, בתחום האפייה והממתקים יש עליונות מוחלטת לאירופים. לא יעזור, כל העמים מהודו ועד כוש אולכים בצקים מתוקים עד זרא חסרי כל השראה.

  • chicky00  On 1 במאי 2011 at 21:58

    כן, באמת ריבלין אדם נחמד מאוד ואני מופתע לטובה ממנו.

  • Dirk Urso  On 13 במרץ 2012 at 0:41

    Hey would you mind letting me know which webhost you're working with? I've loaded your blog in 3 completely different internet browsers and I must say this blog loads a lot quicker then most. Can you recommend a good web hosting provider at a fair price? Many thanks, I appreciate it!

  • בני בדרשי  On 1 באפריל 2013 at 13:46

    צ'קי
    אני אוהב לראות את העולם בעיני הילד מבגדי המלך החדשיחים שלך!
    בני בדרשי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: