ארכיון חודשי: מרץ 2011

יום שני בבאלרוס, הדיקטטורה האחרונה באירופה: כאן נולד חיים וייצמן

לפני חצי שנה נסעתי לבלארוס במסגרת המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים למדינה המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה, בהזמנת ומימון משרד התיירות המקומי. עלילות היום הראשון כאן.

יום שני למסע

לילה מוזר במלון בלארוס עם אותו בכיר של ערוץ 1 שחולק איתי את החדר. בבוקר, אני ממהר לארוחת בוקר. קשה מאוד להשיג מעלית מטה. אני ממתין לא פחות מתריסר דקות ואז יורד במעלית העמוסה באנשים ושני כלבים גזעיים. סמוך למלון, באחד האולמות, מתקיימת תחרות כלבים בינלאומית והמקום שורץ כלבים מוזרים ואנשים חייכנים מהסוג שמתעסק בתחום החשוב הזה.

מלון בלארוס עצום מידות ויש כמה מסעדות שאפשר לאכול בהן ארוחת בוקר, ואני צריך למצוא את המקום המיועד לי. אני נכנס למסעדה הקרובה ביותר. זהו חדר גדול ואפל, מרוהט ברובי קשת עתיקים, עמוס בנבחרות של ספורטאים ילדים. אני בכל זאת חושב להתיישב ולשתות איתם קפה, כדי לא לעכב את האוטובוס. אבל כל שולחן עם דגל של מדינה אחרת ואין שם את ישראל, ואני מפחד לדפוק את הסלובקים. אני רץ למעלית, ועולה למסעדה האקסקלוסיבית בקומה 19, פנורמה.

אני ממלא את הצלחת בבשרים כבדים וחמים ומביט בנוף יפהפה וירקרק שבו משובצים כמה שיכוני ענק, כקרוטונים במרק טעים – מינסק היפה, אני כאן.

האוטובוס עובר בעיר, אין אנשים שמהלכים ברחוב הראשי, אולי בגלל המסלולים הרבים למכוניות. פה ושם זקנה רוסית מצטלבת לה כך סתם באמצע רחוב ריק או גבר עם טריינינג ממהר בפנים מעשיות. זו מדינה מסודרת ונקיה מאוד, בניגוד למה שציפיתי ובמשך השהות לא ראיתי פקק יחיד, דבר שמעיד על תכנון מוצלח או שאין לאנשים כסף לנסוע.

ממינסק אנחנו נוסעים על כבישים מצוינים אל האזורים הכפריים, שבהם אמור להתמקד המסע שלי. העילה לטיול היא היכרות עם ה'אקו-טוריזם', מושג שהקשר שלו לאקולוגיה מזכיר את הקשר של מלחמת שלום הגליל לאיזשהו שלום. זו תיירות מזהמת כמו זו הרגילה, אנחנו טסים ואז נוסעים הרבה מאוד לאיזורי כפר, ואוכלים יותר משאנחנו צריכים, יותר משאי פעם אכלתי.

זו הפעם הראשונה שאנשי תקשורת ישראלים מוזמנים באופן רשמי למדינה. כמעט ואין עיתונאים שמגיעים לפה באופן רשמי, כי המדינה מזוהה כדיקטטורה אפלה ואנשים לא נלהבים מקשרים עם דבר כזה. אבל המדינה צריכה כסף, והדולרים מגיעים היום מתיירות.

הנוף מנומנם ויפה, מנומר בעצים בריאים וכפרים קטנים. לכל הדרך, צריפים מיושנים עם חלונות צבועי תכלת בוהקת ולצידם ערוגות פרחים מסודרות, עץ תפוחים וכמה דלעות. אחרי כמה שעות אנחנו מגיעים למרכז כפרי בשם מוטול motol, לא רחוק מאוקראינה. היום יש פסטיבל קולינרי מיוחד שבו מוכרים תוצרת מקומית מכפרי הסביבה והכול נראה שמח ומבטיח מאוד. ילד מהלך מולי עם בלון הלו קיטי.

בכיכר הראשי פוגשים את ואלריה, האישה יוצאת הדופן והטובה שארגנה ויזמה את נושא התיירות הכפרית במדינה, דרך ארגון לא ממשלתי שהקימה. לצידה, אדם מסתורי עם רקמה אדומה ועיניים של לברדור בשם אנטולי המדריך שאינו יודע אנגלית. בשל הבירוקרטיה הענפה, בכל מחוז בפדרציה מחליפים לנו מדריכים לאדם מקומי, אוטובוס ונהג.

סקופים בטלויזיה המקומית של בלארוס

האטרקציות בפסטיבל רבות: חזיר בר מפוחלץ לצד אמנות דלעות. לא יאמן כמה דברים ניתן לעשות עם דלעת. אני תומך בכל דבר שנעשה עם ירקות לשם האמנות ורושם לעצמי להיכנס לתחום בהזדמנות הראשונה.

אני טועם גבינה נהדרת. זמרת בלונדינית בבגדים מוזהבים ומגפי זהב שרה שיר עם פלייבק מצחיק. מאחוריה, שלט פרסומת ענק לחברת נקניקים. בין השירים עולה בחורה עטופה באריג ירוק וקוראת ללהקה ממוטול עם כובעים מטורפים. בכל חיי לא ראיתי כל כך הרבה כובעים מצחיקים כמו בכפר הקטן והמתוק הזו.

לפני שנסעתי, אמא שלי דרשה שאקנה מתנה. אני רואה מעין בובת צמר מתוקה ובראש השולחן תו המחיר – 5000 רובל בילרוסי, משהו כמו שישה שקלים. מלבד זה ליד בובת הצמר המספר 22, ובצד יש ערמת פתקים לא ברורה. אני משלם 5000 רובל ולוקח את הבובה. בעלת הדוכן אוחזת בידי ומתעקשת לומר לי משהו, אני מניח שהיא מודה לי על הכנסת כסף זר ומהנהן ב'ספסיבה'. רק שלושה ימים אחר כך אני מבין שמדובר בהגרלה, הייתי צריך לקחת פתק מהצלוחית ואם היה יוצא 22 הבובה היתה שלי. למעשה הרסתי את ההגרלה.

פסטיגל הנקניקים הנודע

גוררים אותנו מהשופינג אל הצריף שבו נולד חיים וייצמן. ניכר שלאיש בקבוצה (מלבד כתב מסתורי של עיתון "האומה") לא בוער מאוד לדעת היכן נולד וייצמן, אבל לאף אחד לא נעים להודות בכך, כדי לא לצער את המארגנים. כמו מבדיחה, כשאנחנו מגיעים, יוצא מהבית שגריר ארצות הברית, שנראה גבר זחוח.

צפוף מאוד בצריפו של וייצמן. בחדר הצדי, ממתין על צלחות אוכל יהודי שהותקן ממתכונים שהורדו מהאינטרנט, ניסיון נואש לשחזר משהו מ-750,000 היהודים שחיו כאן לפני השואה. לצד האוכל עומדת בשתיקה חבורת גברים שמנים בחליפות, כנראה סגני שרים או סגני ראשי ערים, אני מקווה שלא מדובר בחברים מהמשטרה החשאית, ששמה אגב נותר ק.ג.ב, בניגוד לרוסיה שנטשה את השם לאחר שאנשי הק.ג.ב ניסו לפורר את ילצין. הם מקשיבים בנימוס כבד-ראש להרצאה על האוכל היהודי ומביטים במצות בעיניים אוהדות.

אני אוכל בלינצ'ס ולביבה שמנונית, עושה תנועה חדה בטעות ומפיל לאחד מהבכירים את מזלג הפלסטיק. ונאלץ לברוח מהמקום לחדר השני. על הקיר הסבר של חגי ישראל ברוסית עם תמונות שהורדו מהאינטרנט ליד כל חג. ליד יום השואה יש את הפוסטר עם האגרוף של תנועת כך. ליד פורים, תמונות של עמוד תליה והיטלר, אך גם של ערפאת, אחמד יאסין וקרל מרקס. האם הם רומזים שהתנקשנו בערפאת? במרקס?

היטלר = יאסין

אנחנו מנסים לברר מי הקים את המוזיאון המוזר. מגיח קבלן מקומי בשם גרגורוביץ' שאינו יהודי כלל. מול כל הגברים המכובדים והמכופתרים שראינו קודם, הוא נראה מרושל למדי. שואלים אותו למה בעצם הוא עושה את זה, מה יוצא לו מזה. הוא אומר, שזה לא ביזנס.

דגל כהנא בבית חיים ויצמן

זה רק מעצבן את העיתונאים הישראלים. כולם שואלים שאלות, לוחשים בעברית שמשהו מריח לא טוב כאן. גרגורוביץ' נעלב ועוזב בכעס, ואז חוזר ומחלק לכולם כרטיסים בהם מצוין שהוא יועץ של הנשיא. הוא לא נראה שמח במיוחד.

אנחנו הולכים לאכול באולם ענק ושמח. על השולחנות הארוכים מצטופפים כמאה איש, העסקנים המקומיים, ראשי הכפר, המחוז, אנשי תקשורת. מרימים כוסיות לפי סדר מסוים מאוד וטקסי. הכול נראה מוזר, אבל זה טקס בן ארבעה שלבים שאעבור פעם ביום בשבוע הזה. הכוסית השלישית מוקדשת לאהבה ונשים. הבנות יושבות והגברים עומדים. יש מי שנעלבים שהישראלים לא שותים עד הסוף את כוסות הוודקה.

פ"פ, ראשי תיבות של פוליטיקאי פלמוני, מברך את הישראלים בהתרגשות. אני לוקח כתובת של מועדון באולינג אופנתי מבחורה עם אף גדול, ורושם לעצמי וי: באולינג הוא כצפוי להיט בבלארוס. הנאום והארוחה מתארכים כשעה. אחר כך אני מבין שכל ארוחה כאן היא דבר שצריך את הזמן שלו, ושעה זה לצאת בזול. יתכן שהקפאון הכלכלי במדינה הזו קשור לארוחות הענק האלה.

בזמן הארוחה החגיגית, חלק מפסטיבל “Motalskiya prysmaki”, מבטי נודד אל המליונר גרגורוביץ'. הוא יושב עצוב עם בתו בספסל אחורי, לא נואם או משתתף במסיבה כמו כל הפ"פ, ונעלם לפני הזמן.

המיליונר שדוכדך

באוטובוס אנחנו משוחחים עם טטיאנה המדריכה המגה-אופנתית על חייה וחיינו. השיחה נסובה על מחירי הנדל"ן. היא מתלוננת בקולה המתפנק על כך שמחיר דירת חדר קטנה 250 דולר, כשמשכורת טובה עומדת על 500 דולר. משם אנחנו הולכים לסדרת מוזיאונים, האחד קשור לאמן תחריט גאוות המקום בשם המעולה נפולאון אורדה וכן למוזאון לחשים ועשבי מרפא כלשהו. מאבד את הקשב, אני מגיח החוצה לבדי. בעשב הלח, הצפרדע. היא מביטה בי בעניין רב, יודעת כנראה הכול.

הרעיון הוא שיארחו אותנו המקומיים. אנחנו מגיעים למשפחה במוטול ומשתכנים אצלה, משחקים עם הילד החמוד בן השנתיים. ארוחת הערב שמוגשת לנו טעימה ועצומה. אני טועם קצת מכל דבר ומרגיש שעליתי שני קילו. אני חייב ללכת כדי להוריד את האוכל. אני יוצא לסיור רגלי אל הפסטיבל. נדבק אלי איש עם שיני זהב ורוצה להגיד לי משהו. אבל אני לא מבין מה הוא רוצה מחיי. אני עדיין מפחד מעט, בגלל הדברים שקראתי על בלארוס, אבל בימים הקרובים אבין שהאנשים פה פשוט ידידותיים באופן יוצא מן הכלל, לא פגשתי מימי אנשים מכניסי אורחים ומאירי פנים כל כך.

ההלך המוזר בוודאי רוצה לספר לי משהו, או לתת לי מתנה, אולי לתת לי את ידה של בתו היחידה. הוא מוצא חבר שיסביר לי את כוונותיו הנסתרות, אבל גם הוא לא יודע אנגלית ושניהם הולכים כעת אחריי, מדברים איתי ברוסית ומבקשים ממני לשוחח איתם. אני פונה בתקיפות לצד לכיוון מוזיקה שעולה מאחד הבתים, וממתין שהם יעלמו.

מסתבר שאני בעיצומה של חתונה מקומית. במרכז החתן והכלה מסביב, 40 איש מקיפים אותם בעיגול ומסתובבים. המוזיקה הופכת מהירה, הגברים מקפצים כמטורפים. אישה זקנה חייכנית מזמינה אותי לאכול עם כולם. אני מתחיל להבין שמאחורי הנדיבות של האנשים כאן אין אינטרס, דבר נדיר לישראלי חשדן. אני מתחיל להתאהב באנשים וכועס על עצמי שהנחתי שמדובר בעם של פוליטרוקים קרים. כולם מחייכים אלי, פניהם טובות.

אני נכנס לקפה ששמו "קפה" ומזמין קפה. שם המקום מרמז כי זה בית קפה, אבל מדובר למעשה בבר הולל של עיירה קטנה. כולם שמחים, בגלל הפסטיבל המוצלח ו\או הוודקה הזולה. ברקע מודרן טוקינג. מחבק אותי שיכור נודניק שמנסה שאוריד איתו וודקה. המוזיקה מתחלפת לקיילי מינו על מסך הפלזמה הענק. זבוב מרחף על הציצי של קיילי.

מצילה אותי בחורה בשם טטיאנה שעובדת ב"קפה" ויודעת אנגלית. היא מתוקה ושמנמונת, מעולם לא יצאה מבלרוס בגלל שאין לה כסף. אבל חולמת להגיע לאיטליה, לונדון או מצרים. היא לומדת ראיית חשבון. אוהבת את מוטול, אבל לא סובלת את הבר שבו היא עובדת "הלקוחות פה איומים, אני רק עוזרת לאמא".

אני בטוח שהיא בעניין שלי, אבל לפתע מגיע החבר שלה, בחור נחמד דוקא. היא מציגה לי אותו והם ממשיכים.

על הבר לידי מתיישבים שני חוטבי עצים, אחד בשם איוון, השני שכחתי את שמו, שעובד כנהג של משאית העצים. השני, זה ששמו נעלם ממני, מספר בגאווה שלאביו קוראים משה והוא יהודי כנראה בדרך כלשהי. באנגלית משובשת, הם אומרים שנולדו במוטול וימותו במוטול. מישהו לידם שומע שאני מישראל, וצועק ליברמן. אני מחליט להתעלם ממנו. הם שואלים אם מדברים יידיש בישראל, שאלה ששואלים רבים. היידיש היתה מהשפות הרשמיות בבלארוס עד השואה, ושם העיירה כתוב בעברית בשלט הכניסה.

הטי-שירט המקומי

אני מנסה לא להיסחף לשיחות פוליטיות, כדי שלא אסתבך עם הדיקטטורה כבר בימים הראשונים. אבל הם אומרים שהם אוהבים את המנהיג, לוקשנקו ("מוטול גוד. לוקשנקו גוד" זה הציטוט המדוייק). נראה שזה מקום שצפויה להיפתח בו תגרה המונית. מדי פעם נדבק אלי מישהו ומפגין חביבות יתר. אם למינסק כמעט לא מגיעים תיירים מהמערב, פה על אחת כמה וכמה אדם שאינו דובר רוסית הוא נדיר. לכל המדינה הענקית והיפהפיה הזו מגיעים בקושי 100 אלף תיירים בשנה מהמערב, וכמעט כולם אנשי עסקים או שחקניות כדורעף או אנשים שעוברים עם מכונית מגרמניה לרוסיה. מלבדי, כמעט אף אחד לא בא לכייף בדיקטטורה האחרונה באירופה, אם בגלל הויזות המסובכות ואם בגלל המשטר הדורסני. ככה שתייר מישראל הרחוקה במקום קטן זו אטרקציה נהדרת שמשמחת את לבבות כולם.

עיתונאי מסביר לי על הדמוקרטיה המקומית: "לוקשנקו יכול לעשות מה שהוא רוצה. כשהוא מחליט משהו זה פשוט קורה. הפרלמנט הוא קישוט. הקיום של האופוזיציה הוא סמלי, הם פשוט כמה אנשים ידועים לציבור. כדי שיוכלו להגיד שיש אופוזיציה, אם עיתונאים מחו"ל ישאלו, אבל אין להם כח, אנשים פשוט נעלמו כאן וזהו".

לישראל יש יחסים מיוחדים עם בלארוס?

"היחסים עם ישראל משתפרים עם הזמן. ליברמן ביקר פה הרבה פעמים. לבלארוס יש גם קשרים עם מדינות כמו אירן. אין ממש שגריר אמריקאי מלא. כולם מבינים שזה דיקטטורה".

-אבל הכול נראה מאוד מסודר ואנשים לא נראים סובלים במיוחד.

"האמת היא שאוהבים את לוקשנקו. לטעמי, זה כי הוא נותן וודקה מאוד זולה. הוא היה די חכם לא להעלות את מחירי וודקה. עכשיו הוא נותן לעסקים פרטיים להצליח. פעם זה לא היה. יש כאן פנסיה לכל אחד בגיל 60, גם אם מעט מאוד. חינוך חינם. על המשכורות הנמוכות, מחפה השוחד, זה עניין רציני בכל ברית המועצות לשעבר. כולם יודעים. רופא אמנם יכול לקבל 300 דולר לחודש, אבל הוא יקבל גם מתנות. מערכת הבריאות היא חינם על פי חוק. אבל אם אתה נכנס לבית חולים, אין לך ממש תרופות. לוקשנקו הוא אדם חביב שמדבר שטויות, אולי כמו ליברמן. הוא משחק הוקי ועושה סקי עממי ואנשים אוהבים את זה. כל הכסף בידיים של המדינה. מעט מאוד בידיים פרטיות. מצד שני, מס ההכנסה נמוך ואין אבטלה, כמעט כולם עובדים. לא תראה אנשים הולכים לבתי קפה בשעות היום".

המשטר הזה יחזיק מעמד?

"למה לא? לוקשנקו יחזיק עד המות. זו לא ממש דיקטטורה, זו דיקטטורה רכה".

איוון שומר עלי מהשיכורים שרוצים לכפות עלי ללגום איתם וודקה, אבל הוא שיכור בעצמו. כך שגם הוא די נדבק אלי. הוא מוכן ללכת מכות בשבילי עם מישהו מגמגם שנדבק יותר מדי ודורש שאשתה וודקה. כדי למנוע תגרה אני ממשיך מהבאר הנחמד הזה.

להמשיך ליום שלישי בבלארוס

בלארוס – יום ראשון במסע: נשיקה במועדון ווסט

לפני חצי שנה הוזמנתי על ידי משרד התיירות של בלארוס להתארח במדינה. העילה: טיול עיתונאים נדיר לחקור את האקו-טוריזם, התיירות הכפרית במדינה הסגורה הזו. זו היתה למעשה המשלחת הראשונה של עיתונאים ישראליים לבלארוס, המכונה גם הדיקטטורה האחרונה באירופה.

 

חתיכים וחתיכות מקומיים, עיר ספר, בלארוס

מסיבות בירוקרטיות, הכתבה רחבת היריעה נפלה בין המדפים, ולא התפרסמה עד כה. זו הזדמנות להעלות אותה כאן, לטובת אנשים שרוצים לטייל לבלארוס היפהפיה, עם הנופים יוצאי הדופן, האנשים הטובים והמשטר הבעייתי, או מנסים להבין מה קורה שם.

.

יום ראשון במסע

כשאנחנו נוחתים, יורדות מטיסה אחרת הדיילות עם העניבות היפות ביותר שראיתי בחיי – גוון עדין של ירקרק, כנראה של בלאביה, חברת הטיסה הלאומית. כבר בדרך אני מהרהר בקול שמדובר במדינה שהסיבה המרכזית לנסוע אליה היא להנות מהבירוקרטיה המפותחת. כשני שלישים מהערך האינטרנטי המתאר את בלארוס באתר התיירות וויקיטראבל מוקדש להכנות בירוקרטיות לקראת הנסיעה, להשגת ויזה, להתחמקות מטרטורי הפקידים. רק שליש עוסק בנושאים תיירותיים.

ואכן, הפתיחה מבטיחה: המדינה כופה על התיירים ביטוח בריאות מוזר שעולה 4 יורו לשבוע, נוסף על הביטוח הישראלי דרך כרטיס האשראי. ברקע פקידת הקבלה, לוח שנה משנת 2008 עם תמונת מתעמלת.

אנחנו משתרכים בחדר לחוץ ונטול חן, תחת מנורות נאון מאובקות ועזות, לתור הדרכונים. כשאני כבר קרוב לנערת הדלפק, מתגלה שצריך למלא טופס נוסף. לידי בתור, נערי נבחרת דינמו מינסק לכדור עף, גברים נאים שאוחזים שקיות עמוסות של הדיוטי פרי מישראל. אחד מהם עם סומבררו שמוט. הם נראים מדוכדכים, כנראה הובסו בהפרש עצום.

הפקידים\שוטרים כאן נראים ילדים. הדרגות הזהובות שלהם יפות מאוד – הן דבוקות למעין סלוטייפ צהוב.

 


בכניסה ממתינות שתי המדריכות לאיזור מינסק הבירה, טטיאנה וז'ניה. הן אלגנטיות ונעימות. במיוחד טטיאנה, רווקה צהבהבת בת 23 (מתכננת להינשא בגיל 30 ובינתיים נהנית לכייף, תגלה לנו שלושה ימים אחר כך) עם שרשרת פנינים, עגיל פנינים וחגורה בוהקת. בבלארוס שורר רוב נשי מובהק: 88 גברים על כל מאה נשים.

באוטובוס, הנהג משמיע מוזיקה ברוסית. זה שיפור מול הפופ חסר הפנים באנגלית שתשמעו בתחבורה הציבורית בהונגריה, למשל. השיר הוא להיט אלקטרוני על בחורה בשם ג'ניס. כאן זו לא אירופה החדשה, השם שבוש טבע למדינות מזרח אירופה הקפיטליסטיות שתומכות באמריקה. זו אירופה ישנה. אין כמעט אנשים שמדברים אנגלית. חו"ל זה מוסקבה. יש בבלארוס כלכלה צנטרליסטית מהסוג שנעלם בעולם, משהו שמצד אחד מטריד את חובבי השוק החופשי, ומצד שני שומר על איזשהי רמה בסיסית של חינוך ורפואה במדינה הזו, שאין בה אנשים רעבים ופשע כמו ברוסיה.

אני וידידיי החדשים במוטול, עיר הולדתו של חיים ויצמן

 

אורות ירקרקים זולחים מתחתית המושב ומציפים את זיבורית האוטובוס. הטפטוף בחוץ הופך אותי למעט מדוכדך ואיני יודע למה. אולי לא שתיתי די קפה היום. אלכס, אחד מהעיתונאים, בחור עם חולצת כדורגל, מדבר עם המדריכות והן מביעות עניין.

 


אני מסתכל מהחלון אל פאתי מינסק. הרבה בניה חדשה שמזכירה את רבי הקומות שעיריית באר שבע מאשרת, אבל הכול יותר מסיבי וענק. כמעט רק בנייני ענק. אין בתים, רק מפעלי בנייה אדירים. הדרך היא חמישה מסלולית ולא עמוסה. המדריכה מצביעה על בניין זוהר שמחליף אורות בלילה כחנוכיה דיסקוטקית. מפגן הקיטש המהפנט הזה מתברר כספריה הלאומית. כל חיי לא ראיתי ספריה כזו. עובדים בה כאלף איש. סמל בינלאומי לטעם רע. וטעם רע מנצנץ זה הטעם שלי.

הספריה המהבהבת של מינסק

מלון בלארוס שבו אשן נראה מבחוץ כתפלץ סובייטי. בניגוד לרוב העיר ששופצה לסטנדרט מערבי מהוגן, המלון נותר משום מה אפרורי. אני מתכנן לצאת לקרוע את העיר, אבל מתעצל ומחליט לבלות בדיסקוטק ווסט-וורלד שצמוד למלון. מקומות של מלונות הם מתכון בטוח לבילוי סליזי, כזכור לי מחיי הלילה של אוזבקיסטן.

בקופת המועדון מוצעות שתי ברירות. כרטיס ב25 ₪ ושני ב30 ₪. אני לא יודע רוסית ואיש לא מצליח להסביר לי מה ההבדלים בין הכרטיסים. ליתר בטחון, אני מזמין את היקר. אחר כך יתגלה שקניתי גם מקום לצד שולחן. המקום מתמלא: הרבה זוגות, ובנות קצת פרחות כצפוי בדיסקוטקים שסמוכים למלון. הרבה בנות עם צלבים על עור כהה פרי השקעה של כמה משכורות חודשיות במכונת שיזוף. אני מחייך אל נערה, והיא מביטה אלי כדפוק.

המקום נראה כייחור של קפיטריה של אוניברסיטה משנות השמונים עם מועדון חשפנות (יש גם מועדון סטריפטיז לא פעיל בקומה אחרת). פרסומת לטויוטה עומדת סתם כך באמצע המועדון. ברקע, קליפים יפים של אמ.טי.וי דאנס על מסך. הקליפים לא קשורים למוזיקה המושמעת ברקע, פרסומת לויטאמינים של צנטרום עולה פתאום על המסך. כולן במקום מאוד מטופחות, הרבה לא יפות ומוגזמות, אבל עשרה אחוזים מהבחורות מעתיקות נשימה. באמצע המועדון, על במה משהו שנראה כפסל: שני בקבוקי שמפניה סגורים לצידם, כתריסר כוסות, אחת עם קש צהוב ושני ורוד, מאחורי זה בלונים שיוצרים צורה מוזרה.

אני מתאהב לפתע בבחורה עם שמלת אלכסונים סגולים שיוצרים מעין וי על גופה ונכנסת מהדלת השניה. השיער שלה נראה כפאה שחרחרת. היא מניחה תיק על הרצפה ידה ורוקדת לידו עם סטילטו דקיקים. אני רוקד לידה ולא בטוח אם היא בעניין. היא נראית ילדה טובה, ומרקדת רע. אז אני שואל באנגלית איפה השירותים והיא נבהלת בגלל השפה הלא צפויה. זו מדינה בלי תיירות.

אני מניח שנראיתי עד כה כבלרוסי שלומפר שירד מנכסיו. חברה שלה איכשהו מבינה אותי. היא אומרת לי איפה השירותים. ואני הולך לשירותים בלי טעם.

אין לי פיפי.

אני חוזר, מיואש מהבחורות, וכבר מחליט לחזור מובס לישון במלון הכעור, לצד השותף לחדר, בכיר בטלויזיה הישראלית בערבית. לפתע עולה מנחה מלא-בטחון וסתמי לבמה. הוא מעלה בחורה מקרית עם מסטיק בפה, בלונדינית עם שיער לבן כמעט. היא שותה קוקטייל מהשולחן שראינו קודם ואז מעלה שלושה בחורים שנראים מסכנים.

היא רוקדת סלואו עם אחד מהם, יפיוף חיוור בחולצה צהובה. לפתע הם מתנשקים. הנשיקה הופכת לוהטת יותר ויותר והוא תופס אומץ, מכניס לה יד לכל כיס ואוחז בה בישבן, כשהם מסתובבים מולנו. לשניה ארוכה רואים רק את הישבן ואת היד העצובה המועכת אותו. לפתע, מוזיקת הסלואו נקטעת. והם נוטשים זו את שפתיו הבשרניות של זה באדישות מקצועית. היא שותה עוד קוקטייל וצוחקת לבדיחות. המנחה מדבר המון, דברים שלעולם לא אבין, גם בלי הכרות עם השפה נראה שהוא אומר דברים סרי-טעם.

ואז שוב, הבחורה מתחילה לרקוד עם נער בחולצה לבנה. תוך שלוש שניות, היא לוקחת יוזמה ומנשקת, ממש בולעת את הבחור המסכן. הקודם מביט בקנאה אדישה, החגורה שלו מבהיקה. הבחור השלישי שעלה לוחש למנחה משהו ואז יורד, נכנע.

להיט בבלארוס: קולנוע בחמישה מימדים

לבסוף היא נדרשת לבחור מי נישק טוב יותר מבין השניים. היא מרימה את היד של הבחור עם החולצה הצהובה והוא מקבל שמפניה.

לאחר מכן, שניהם יורדים מהבמה לשאון מחיאות הכפיים. הבחור בצהוב נעמד מול הבחורה, כביכול כדי שתדבר איתו, אבל היא הולכת עם החברות. הוא ממשיך עם ידיו בכיסים, כאילו בכלל לא היה בעניין.

ליום השני בבלארוס

%d בלוגרים אהבו את זה: