חמש דקות לגלעד שליט, עם המארגן במרצדס

בצומת קפלן, ליד מגדליו של מר עזריאלי, מתקבצים אט אט העיתונאים שיסקרו את חמש דקות העצירה לתמיכה בגלעד שליט. נער מבית ספר עמל הסמוך, נושא שקית ובה ביסלי ובאגט, מבשר בהתלהבות שישחררו את תלמידי הבית ספר, עגיל זוהר באזנו.

העיתונאים יושבים אבודים בכיכר, ממתינים ליוזמי האירוע. אני שואל אם אנחנו יושבים באי התנועה הנכונה, שאליה יגיעו המארגנים. "אל תדאג", אומר עיתונאי, "הם יראו מצלמות ויבואו אלינו". מעלינו, מעופף מסוק של אחד מגופי התקשורת.

עופר בנטל, קצין המבצעים של הפרוייקט מתראיין לכתב ערוץ 2. "הוכחנו שלכל עם ישראל לב עם נשמה טובה. בפורים, יגון יהפוך לגילון". לאחר מכן, הכתב מתנצל ואומר שהסאונד לא יצא טוב בגלל רעש האופנועים ועופר חוזר על הכול, ושוב יגון הופך לגילון.

עופר לא נראה כמארגן אירועים פוליטיים, אלא כביזנסמן שדפק קופה. הוא לובש מעיל עור, ג'ינס עם קרעים ומשקפי רייבאן. ידיו רועדות מאקסטזה ומרוב סמסים. והוא שם את בוהניו בכיס. כמי שרגיל לאירועי מחאה, זה מרענן לראות מארגנים עם מכוניות מפוארות כל כך.

אני שואל את עופר אם הוא לא מפחד שפתאום אף אחד לא יעצור את האוטו. "לא תהיה להם ברירה, אנחנו נעצור אותם", הוא אומר. מאחוריו, קבצן עם ידיים מנוקדות בכתמים בהירים מרים כוסית פלסטיק חד פעמים לקבל שם כסף. בין הקבצן לעופר נעמד לפתע מאבטח של שכר מינימום שרוצה לתפוס גם הוא מקום במהדורת החדשות, פניו רציניות. "המדינה בהזדהות ברמות שאין כאלה. התקשרו כל הרבנים הגדולים לתמוך", הוא אומר. לפתע, הוא משווה את הלכידות עכשיו לכך שבמחנות הריכוז כל אחד דאג לעצמו.

צומת קפלן מלאה שלטים של ההתנחלויות "כולנו ישראלים", אולי לאחר הרצח באיתמר, אולי לכבוד התקשורת שתגיע היום. בשעה 10:58, עופר רץ ברמזור אדום, עובר על אי-התנועה שממנו מנסים לבקוע פרחי פטוניה ונעלם בין המכוניות. אני רץ אחריו ולא מוצא אותו.

ואז, בין מגדל השופינג הענק למטה הצבא, כולם עוצרים. גם אם אפשר להיות ביקורתי כאן, האירוע מרגש בגלל שהוא אחווה כל-ישראלית. הוא גם מראה את הקלות הישראלית: איך אדם יחיד מראשון לציון, שמחליט מול הטלויזיה לעשות משהו, יכול לעצור מדינה שלמה. כולם עמדו: סקייטבורדיסטים קשוחים, פקידות מבנייני הממשלה, אנשים במכוניות חדשות וישנות. רק הומלס מזוקן, שנושא עגלת-שוק מאובקת, לא מוכן לשחק את המשחק, והוא מושך את עגלתו מתעלם מההמונים, יודע שבשבילו איש לא יטרח לעצור את המדינה. אבל יש עוד מישהו שהולך: עופר בנטל, שאיבדתי קודם, צץ ומתחיל לרוץ, ואני אחריו. הוא מזנק על סמיטריילר שנעמד באמצע צומת קפלן ומניף שלט של גלעד שליט על גגו. הצלמים מנצנצים במצלמותיהם. "גם ביבי צריך לראות. זה הכי גבוה שאפשר". הוא צועק לאיש העסקים קובי סידי, היוזם של כל האירוע העצום הזה. סידי עומד למטה, בין המכוניות שעוצרות ליד עזריאלי, אוחז בידו כלבה אופנתית זעירה עטופה סוודר ורדרד, שנראית מאושרת מתשומת הלב.

"אני מכיר את עם ישראל, הוא פה כשצריך אותו. כמו שניצחנו בכל המלחמות, ננצח כאן", אומר לי קובי סידי, אוחז במפתחות המרצדס הלבנה המפוארת. "יש תקציב לכוס קפה לחבר'ה?", מברר אחד הפעילים. לאחר חמש הדקות, אני משתחל למושבים הנוחים של המרצדס של סידי. שנינו לבד, בדרך לקפה ג'רמיה בצפון תל אביב שבו התחיל מטה המאבק. "התת-מטה", מכונה הבית קפה בפי הפעילים.

מדי שניה מקבל סידי שני סמסים לבלקברי, או טלפון. "אנשים, ניצחנו", הוא אומר לאחד. לתושב אשדוד שבה העסק לא דפק הוא מסביר "כל המדינה עצרה, אתה היית כנראה במקום לא טוב. לא מאות אלפים היו שם. יצאו מיליונים"."אתה יודע כמה אני בוכה בשביל הילד", אומר לו הפעיל מאשדוד בעצב. על סמס מסוים הוא אומר לי בקול שקט "זה סגן ראש השב"כ". אני מברר אם הנוכחי, אבל הוא אומר "לשעבר". מיד אחר כך הוא מקריא לי סמס מאקי אבני. "זה היה מדהים. כל הקאמרי יצא החוצה. זה בזכותך. בזכות האש שלך. היום קנית את עולמך". וגם ריטה: "אוהבת אותך, תודה על מה שעשית". הקשר עם המפורסמים התחיל מכך שהביא לארץ אמנים. הוא מראה לי תמונה ששלחה לו הרגע פנינה רוזנבלום, מחובקת עם עובדיה בצומת שנעצרה. "יש לי דמעות בעיניים", הוא אומר לי לפתע. אני לא חושב על גלעד שליט, אלא מפחד שהוא יעשה תאונה, כי כל ההתכתבות בבלקברי והטלפונים נעשים תוך כדי נסיעה. ולכן אני מהנהן. "אני צריך יום חופש, עשרים יום לא ישנתי", הוא אומר ואני נלחץ עוד יותר. כל רגע נשמע בליפ של הודעה או טלפון: הפועלים של גיבור ספורט, בחורה נלהבת מצומת הסירה, שייח בדווי שסתם את הדרכים בנגב ועוד. "תותח", אומרת לו מישהי ואז מציעה לו להתראיין ברדיו קול חי.

הוא מספר לי שפוליטיקאים ניסו לקחת עליו טרמפ והוא סירב. לפוליטיקה הוא לא מתכוון לרוץ. "חשוב לי שתרשום ששר התחבורה אדם מגעיל, ממש נבלה. האמירה שלו לנהגי האוטובוסים לא לעצור, תחזור אליו כסטירת לחי", הוא אומר. גם על דף פוליו שבו הכין טקסט להקראה, אולי בראיון רדיו, מופיע הטקסט "לגבי השר כץ נבוא איתו חשבון".

אנחנו מגיעים לתת-מטה בקפה ג'רמיה ברחוב ירמיהו, שם הוא מתקבל כמלך. הפעילה אתי אפריאט-כחלון, סטייליסטית וקניינית אישית, אשה מטופחת עם שרשרת צבעונית, מנסה לענוד עליו מדליה שכתוב עליה 'קובי התותח'. הוא מסרב. "דאגתי לו מבחינה סטייליסטית", היא מספרת. "דברים קטנים, כמו לסדר לו את הצווארון. אבל הוא מתלבש יפה".

פורסם לפני כמה ימים בגרסה מקוצרת בהארץ

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: