פכים מטקס ההשקה לרמטכ"ל גנץ

בתקשורת הישראלית לחוצים מאוד שמשטר הגנרלים הזמני שהחליף את מובארק יפר את ההתחייבות שלו ובסופו של דבר פשוט יחליט להישאר. הם מדברים מנסיון: גם אצלנו הצבא ממלחמת השחרור לא נטש את עמדותיו, נוכח בכל תו בפוליטיקה הישראלית ולא עושה סימנים שהוא מעוניין להסתלק. כמעט כל המנהיגים הם בעלי רקע צבאי, מפואד בואכה ציפי לבני. באיזה עוד מדינה סוכנת שירות חשאי נחשבת לתקווה הליברלית? אני זוכר חבר כנסת מהשמאל, שתמיד היה נראה לי נחמד, שזעם כי טעו בדרגה שלו, והוא למעשה תת אלוף או שהיה סגן אלוף. אז בפורטל אחד סיפרו הבוקר שהרמטכ"ל חלף במכוניתו וכל הנוסעים בכביש צפרו לו לתמיכה. בעיתון אחר מבקשים לשלוח אליו מכתבי אהבה. כמה שונה התקשורת כאן מהעיתונות המצרית שאנחנו כל כך נהנים לבוז לה?

לכבוד הרמת כוסית לרמטכ"ל הנכנס, הגעתי אל שער רבין בקריה והמתנתי לחיילת שאמורה ללוות אותי. ניצבתי ליד שלט שמסביר איך חייל צריך להתלבש, אבל הדמות בתא המטונף שאמורה לייצג את החייל האידאלי, מגוחכת ככל שתהא, היתה דהויה, וכמעט לא ניתן לראות אותה. כנראה שהאלופים חולפים במכוניות הגדולות, עם השמשות הכהות, ולא מבחינים במה שרואים חיילים הולכי רגל.

אחרי רבע שעה, התקשרה אלי החיילת ואמרה שלא קיבלה אישור שאכנס דרך שער רבין ואני צריך להיכנס דרך השער הראשי שמול קניון עזריאלי המכונה "הטרמינל". חמש שניות לפני שהגעתי אל אותו "הטרמינל", בדיוק נעלו את הדלת, כי הרמטכ"ל היוצא אמור לצאת. כל החיילים צעקו וקיללו. לידי קצינים זוטרים דרשו להיכנס בטענה שיש להם פגישות חשובות, אבל לשומרים זה לא נשמע אמין. איכשהו אומרים את שמי ואני היחיד שמצליח לחדור פנימה, אבל זה לא נגמר. נכנסתי, אבל אני לא יכול לצאת מתופת "הטרמינל". בגלל הרמטכ"ל, סגרו את היציאה. "נהלים", מסביר מאן דהו בעל פאות לחיים, כשמאחוריו עובד קבלן זריז ממהר לאסוף בדלי סיגריות. כולם עצבניים וכולם צועקים, מקדימה ואחורה. כשהבחור עם הפיאות ששומר על השער הולך, אני מציע לחיילת המלווה לפרוץ את הדלת כמו האנשים שברחו מבתי הכלא ממצרים, היא מהנהנת.

הדלת נפתחת לפתע, אנחנו ממהרים למעלית למעלה, כדי לא לאחר להרמת הכוסית לגנץ, אבל המעלית לא עובדת. נערת הלשכה לוחצת ומוחצת את הכפתור. ממתינה מעט. כלום לא קורה. כדאי לזכור שמדובר במעלית במטה צבא שמתכנן מלחמות ענק הרחק מעבר לאופק.

אנחנו רצים לחדר שבו ממתינים אנשים רבים בתור לעלות במעלית אחרת. חיילת אומרת שבגלל חילופי הרמטכלים אי אפשר להשיג אף אחד שיבדוק אותי בטחונית. היא חסרת סבלנות ומצווה על כולם לעמוד בצד שמאל. אני היחיד שמציית, אולי כי החיילת שנותנת את הפקודות אתיופית, ואולי כי לאף אחד אין כח. לבסוף נלחשת ההצעה שנעלה במדרגות המילוט.

לאחר כל הבלגן שנמתח לשעה, ואני גולל רק חצי מתלאותינו, הצלחנו לחדור לאירוע השקת הכוסית. המקום עמוס נשים מפודרות וקצינים, מזכיר אולי נשף צבאי בסרטים, אבל בגרסה כמושה מאוד. אני לא כל כך מזהה סלבריטאים צבאיים, רובם נראים לא מרשימים. אני נעמד ליד צ'ייני מחיל הים, שמסיבות שונות הוא בכל זאת סלב. הוא נראה נחמד למדי. "אשכנזי כבר לא יהיה?", שואלת מישהי באכזבה. הרמטכ"ל החדש הוא מה שנקרא עדיפות שניה, וגם את שר הבטחון הזה כולם לא סובלים, אפילו הביטחוניסטים. ובכל זאת יש משהו טוב ברמטכ"ל החדש: הוא חתיך. בזמנו היה על כך ויכוח חם בטוויטר, ואני יכול להעיד: מזמן לא היה כאן רמטכ"ל שנראה טוב כל כך. הוא הבחירה ההוליוודית, עיניו יוקדות, והוא גבוה בראש וצוואר מאהוד ברק, ואני נזכר בסטלין שחיסל את כל חברי הפוליטבירו הגבוהים ממנו. אני משוכנע שהמראה הלוהט של הרמטכ"ל יעניק לצה"ל את ההרתעה שכולם רוצים כל כך.

הסקספוניסטים מהלהקה הצבאית מתלחשים. דובר צה"ל אבי בניהו, איש של אשכנזי, מסתכל בעיניים רושפות על ברק, במרחק ממנו, שיערותיו מבריקות וכאילו כַהו מאז שהספר "הבור" על אשכנזי יצא למדפי החנויות. "אני צריכה להתרגל לגובה הזה", אומרת המנחה לאחר הנאום של גנץ, ומישהו ממהר להתאים את גובה המיקרופון לזה של ברק. ברק אומר משהו על 'האירוע הכי חשוב לעם היהודי', 'שואה' וכו' וממשיך ליום הולנטיינס, מספר על כך שגנץ לפני שנתיים גנץ היה בארצות הברית וקנה לאשתו בסיילים במול גדול. אף שגנץ הוא איש שמושך את השיח לכיוון חליבת פרות ואספסת, שופינג במולים הוא עולם הדימויים של מנהיגי הצבא בינם לבין עצמם.

הרמת הכוסית נגדעת במהירות. ברק אץ אל הבופה, לועס פפאיה יבשה, בזמן שגנץ הפופולרי לוחץ ידיים ומחבק דודות. הוא מרים את בנו, וממתין לפלאשים, מה שיהפוך למחרת לתמונת השער של כמה עיתונים. אני מדבר עם חברה קרובה של משפחת גנץ, שאומרת משהו קולע דווקא יותר מכל הנאומים של ברק וגנץ: "אני מאחלת לגנץ להיות רמטכ"ל אפור ומשעמם".

אני נפלט החוצה. למטה, מצטלמת בשבילי הקריה, כאילו היתה דוגמנית, בחורה צעירה ויפה למדי, בחצאית קצרה, מעט דומה למנחת הטלויזיה אפרת אברמוב. היא מתגלה כבת אחותו של גנץ. הנערה מרימה רגל על הגדר ומדגמנת פוזות סקסיות. "היום מותר לה, זה יום חג, דוד שלה רמטכ"ל", אומרת אמה, אחותו של גנץ, בגאווה. אני מאחל בהצלחה. טוב לשמור קשרים. לכו תדעו.

אבל אני מעט מאוכזב מכל הסיפור. כנראה שכל האקשן קרה לפני זה, במסדר החלפת התפקידים שכולם אומרים שהיה מרהיב מאוד. הבחורה מהלשכה הזהירה אותי לצאת עם ליווי ולא ללכת לבד בקריה, ואני לא רוצה להסתבך, אני מסוג האנשים שיורים בהם. אז אני ניגש לבנות ששומרות שלא יסתננו אנשים ומבקש ליווי. אחת מהן, שמנמונת עם שיער פחמי, ממשיכה איתי ליציאה.

-היית בטקס?

"נראה לך. לא הרשו לי, כי אני סתם".

-אבל הבנתי שהיה אקשן?

"כל היום הזה משעמם ברמות. אנחנו פה משש בבוקר ולא אכלנו ולא שתינו. אתמול בשלוש היתה הפעם האחרונה שאכלתי משהו. אנשים יכולים להתייבש. ככה בצבא המטומטם הזה".

סיכמנו, שהיא תגיד כאילו שלקח לי זמן לעבור בשער, ושתוכל לאכול מעט.

פניתי לדובר צה"ל לתגובה וגם ביקשתי שיתנו לבנות לאכול. אחרי הכול, הצבא הישראלי צועד על בורקסיו. הנער על הקו הכחיש מיד ואמר "אני אכלתי הרבה מאוד", העיד. אמרתי לו שלא התכוונתי לנערי ונערות דובר צה"ל או לאהוד ברק, שאכן ראיתי לוגם יין לבן ולא נשקפה לו סכנת התייבשות, אלא לחיילות הזוטרות שהופקרו על השמירה.

לבסוף הגיעה תגובה רשמית: "דיברתי עם המפקד שלהן והחיילות קיבלו סנדביצ'ים". ביררתי שוב מתי זה קרה, והתגובה היתה שב11:30. אמרתי לה שהחיילת התלוננה בפני על ההרעבה קצת לפני שלוש בצהריים. "אולי היא לא רצתה", ניסתה הבחורה בדו"צ להסביר, כשחשבתי לעצמי על הררי הבצק שאיש לא אכל.

פורסם בגרסה מקוצרת בהארץ.

יש אפשרות ללחוץ פעמיים ולעשות לייק:

Like This!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: