מחבקת – סיפור מלא מתוך "החלום הישראלי" לרגל ההשקה בחיפה

ביום ג' הקרוב, ה10 באוגוסט 2010, בשעה 20:00 בקפה מסדה, רחוב מסדה, שכונת הדר בחיפה, כמה דצימטרים מהכרמלית, תתקיים השקה חגיגית וכפולה לספרי "החלום הישראלי" ולכתב העת מערבון לקולנוע, שתכלול מוזיקה תוססגונית, הקראות, וגם סרט של שריף ואקד.

במהלך ההשקה, אפשר יהיה להשיג את הספר ואת העיתון בהנחה. מלבד בחנויות הרגילות, ניתן לרכוש אותו במחיר זול גם בחנות גולדמונד ברחוב מסדה בחיפה, בנסיך הקטן בתל אביב סניף המלך ג'ורג' באוגנדה בירושלים ובאינטרנט באתר בסטרבות.

לרגל האירוע, הנה סיפור אחד מתוך הספר (חרגול. עורך: אלי הירש) בקריאה חופשית (כ4000 מילים). סיפור שמנסה לשים אצבע רוטטת על קדחת הנדל"ן בישראל של ימינו.

מחבקת

איכשהו נאלץ דן ג' להגיע לרגל החג לדודתו, מזכירה בסניף של רשת לניתוחים פלסטיים. זה לא היה דבר שבשגרה עבורו. למעשה, העניין היה קשור יותר לבתה של הדודה, שכיהנה כחברת מועצה בעיר טבריה.

ניתן להתרשם שכל העסק היה מביך מאוד מבחינת דן ג'. הוא כבר לא היה ילד, אלא אדם מכובד שביסס את מעמדו בעשר אצבעות באזורים מסוימים, ושמו זכה תמיד להתייחסות רצינית. אלא שהוא נקלע לעסקת ביש מהסוג הישן, וחשב שרק פרוטקציה מהסוג הישן יכולה להציל אותו. קשרים בעיריית טבריה היו מעורבים בעניין.

בכל שנה קיבל דן ג' מדודתו איגרת הזמנה לארוחת חג משפחתית, ונהג להשליך אותה מיד, יחד עם איחולי החג של הבנק שבו עבד וחברות ביטוח וקרובים טורדניים. היה שולף את צביר אגרות החג מהתיבה, מעמיד אותו מעל הפח בכניסה, פותח את כף היד ומניח לאגרות לנשור פנימה. אלא שהפעם אגרת החג מדודתו נראתה לו כחבל הצלה, שעשוי לחלץ אותו מהבור הטברייני.

באיזה אורח ערפילי וערטילאי זכר שהמפגשים עם הדודה אינם נעימים כלל ועיקר, אבל התחושה היתה כאמור עמומה, חסרת משקל ביחס לסיכוי המסוים שהקשרים של בתה בעירית טבריה יצילו אותו.

כמה איומה יכולה להיות דודה? זכר שהיו לו בעיות איתה, אבל התקשה לזכור אפילו איך נראתה. כל ילדותו היתה עניין שלא התעסק בו, נטייה שאפשר להעריך בימים אלה. חלפו מעל תריסר שנים מאז נפגשו לאחרונה. אולי חמש-עשרה. הוא כבר אדם בוגר, לא אותו נער מבועת עם חלומות חוזרים ונשנים על עכבישים עם פטישים שעשויים מאיברי מין, שהיה שוכב שעות ארוכות מתחת לשולחן ולועס את שולי השטיח. ילד מוזר, מעין נמש ענקי עקמקם עם קול נשי, שאסף שטרות של מדינות זרות. היה לו עדיין קול נשי ומאונפף, אולי הומואי, אבל אף אחד כבר לא היה יכול לטעות ברצינות שלו.

ראה עצמו טיפוס יציב, סמכותי במידה וחסין כמעט לכל שטות וביזוי עירוני, איש עבודה שנשאר עד השעות הקטנות. כשיצא לבלות אכל רק במסעדות טובות. בתחבורה ציבורית לא השתמש גם בתחילת דרכו, כשמצבו הכלכלי היה גרוע. קרא מדי יום את כל המוספים הכלכליים והספיק לשכוח אותם ביום המחרת. חייו היו מעונבים והרמטיים.

במה יכולה כבר להזיק לאדם במעמדו דודה, טרחנית ככל שתהא? חשב לעצמו שגם אם החוויה תהיה לא נעימה, היא תיגמר מהר. ובאשר לטרחה הכרוכה בדבר, כלומר המפגש עם משפחתו הגדולה, המביכה כדרך רוב המשפחות, היא נראתה לו סבירה, אם בזכותה ייחלץ מהצרה בטבריה.

אין טעם להיכנס לפרטי הדברים. די לדעת שהבעיה היתה קשורה לדירה מסוימת. יש אנשים שמקוננים על מוות, שלהם או של קרוביהם, כאילו מוות הוא בהכרח דבר רע. במקרים רבים המצב הפוך. והרי ברור שמוות הוא עניין טבעי, ואינו כואב כשלעצמו. צרות נדל"ן הן סיבה כמעט יחידה לצער אמיתי. והרי ברוב המקרים מקיפה קטגוריית הנדל"ן גם סוגיות של אהבה, כסף ומשפחה, שנספחות לכאבי הנדל"ן כתת-סעיפים. צרות של אהבה, למשל, קשורות כמעט תמיד לכך שאתה גר וישן מדי לילה עם מישהי או מישהו, או להפך, רוצה לגור ולא מצליח. בעיות כסף קשורות לפחד שלא יהיה לך איפה להתגורר, וגם המשפחה מצליחה לגרום נזק רב יותר כשאתה שותף לדירה עם חלקים ממנה או גר בשכנות אליהם. למעשה, אפילו את המוות אפשר להגדיר כמעבר לדירה קטנה יותר. כך שאם תפנו לאדם השרוי בקדרות ותנסו לרדת לעומק דכדוכו, תגלו כמעט תמיד שמצב רוחו התקלקל בגלל נדל"ן, אחרת הוא סתם מפונק.

נכנס למעלית, שבה כבר עמדו מתוחים שני זקנים כבדי שמיעה ששוחחו בקול רם ובצליל מוזר. ובעוד המעלית מטפסת, הבליחה בו ידיעה עתיקה ששכח: הוא שונא את הדודה הזאת שנאת נפש. למעשה, חלק ניכר מילדותו היה עסוק בבריחה ממנה. בהיותו ילד, העלייה בחברת הוריו במעלית הזאת בשכונת בבלי היתה בשבילו כניסה בשעריו של גיהינום. אך את הסיבה לכך שהדודה היתה בלתי נסבלת שכח משום מה, ולכן קיווה שאולי הוא טועה. הוא סילק מראשו את התחושה הרעה, וניסה לשמור על יחסים תקינים עם חבריו למעלית.

המעלית טיפסה באיטיות וברעש חלקלק והעפילה סוף סוף לקומה היעודה. דלת הדירה היתה פתוחה לאורחים. כל פעם שנכנס מישהו היתה מתחוללת בפנים המולה, בליל של צחוק וקרקור והמהום "הווו…", ואף שלא עשה דבר כדי להשתהות, צמד הזקנים עקף אותו וחש בצעדים קטנים אל המסדרון, על פניהם ארשת של אושר לחוץ.

מן הסף הוביל המסדרון אל הסלון. סמוך לדלת, בצד, היתה פנייה שהובילה לשירותים. אף שלא ראה את כל הסלון, יכול היה לחזות בחוסר הטעם הזועק לשמיים שבו הבית עוצב. מגונים במיוחד בעיניו היו שני ברבורי חרסינה כחלחלים-ירקרקים שניצבו סמוך לחלון, ראשיהם משולבים זה בזה כמאוהבים. מעליהם, על הקיר, נתלתה תמונת שמן נוראית של סירת דייגים, כנראה גם היא, כמו הברבורים, היתה איזו מתנה בטעם נורא שהביא מישהו שחזר לחו"ל. ציור מהסוג שקונים בחנויות מזכרות שהמדריך מקבל מהן קומיסיון. תמונת השמן, שכמוה יש ודאי מאות אלפים, היתה מכוסה ניילון שהעיד כי נקנתה זה עתה, לכבוד האירוע עצמו, וכנראה נתלתה בהתלהבות ספונטנית כדי לשמח את האורח.

אף שסלד משלל הנוכחים ומהטעם שבו הבית עוצב, העווה על שפתיו חיוך ענקי וסתום כדי לא להרגיז את הקהל. הוא חשב שבת הצחוק משווה לו מראה של איש משפחתי, עממי, מן המניין, מהסוג שמגיע לתוכניות אירוח וולגריות וסופק כפותיו למשמע משחקי המלים שבכרטיסיית המנחה. ברור שמהצד נראה חיוכו עלוב ועקום, אבל איש לא בחן אותו במיוחד, כולם היו עסוקים בשלל הפעילויות הכרוכות באירוע משפחתי – שיחות על הספק לליטר של דגמי מכוניות גרמניות, ניסיון להיזכר באדם ששמו פדידה שהגיע לפני חמש שנים עם נערה לארוחת חג כלשהי, דעות על האו"ם ועל פואד ועוד כהנה.

אך דודתו היתה ללא ספק הליבה המבעבעת של היקום הזה. היא חיבקה זקנה חירשת-למחצה בעלת דדים חרוכים. השדיים הגדולים של שתיהן השתלבו והתחככו אלה באלה. הן טבלו זו במעבי בלוטות החלב הגוועות של זו, והטבילה ההדדית נמשכה זמן לא קצר. הבעל עמד בצד בצייתנות והמתין לתורו, בידו מגש עם נייר כסף. אשתו אפתה כנראה מאכל בצקי כלשהו.

כעת, כשחזה בדודתו מתחבקת עם האשה הדדנית, נזכר בבירור בסיבה שבגללה חשש ממנה כל כך בילדותו – החיבוקים. הדודה היתה מעניקה לכל סביבתה חיבוקים שהתפרשו לבלי קץ. כל ילדותו היתה שרויה בצילם של חיבוקי העד הללו. כך היה מדי חג, מדי ארוחת ערב שבת, מדי חופשה, מדי מפגש מקרי, מדי לוויה. כל ילדותו היתה חיבוק אחד ארוך, שמונע מן האוויר הטוב להגיע לריאותיו. המצוקה נמשכה עד שהוריו נסעו לשנתיים לגרמניה, ואז התגרשו סוף סוף. כשחזרו לארץ הוא עבר לשרון, וכך חמק מאחיזת הדודה לתמיד, כך חשב.

הדודה, זכר, היתה לוחצת ומוחצת אותו עוד כשהיה ילדון ג'ינג'י קטן. סביר להניח שגם לפני שהיה מסוגל לזכור חיבקה אותו. את החיבוק היתה פותחת בלחיצת יד מלווה באמירת "נו נו" או "אוי אוי אוי", ממיעוך היד עוברת למחיצת הגוף, ואז ליפוף, ואז שפשוף הגב או הכתף, ואז מריחת צווארים, ופה ושם גם צביטה, ומדי פעם חניקה קלה, שגרמה לכך שבמשך כמה שניות לא זרם דם למוחו. גם ראשה שלה נראה באותם רגעים כאילו נותר ללא חמצן, אף שכנראה לא נזקקה לו יתר על המידה.

מדי פעם שכחה שכבר ביצעה שלב מסויים בתהליך, ואז היתה עורכת את טקס הכריכה כולו שוב, מראשית ועד אחרית, בהתמסרות איומה, בפנים רוטטות. לעתים אף היתה מעסה את רקותיו של המחובק או לועסת אותו בנשיקות. כשהתרגשה, והיא תמיד התרגשה, החלו דמעות להתפתת בעיניה, והיה חשוב לה לערות אותן על המחובק, כדי שיאמין ברטיבות הרגש שלה. לעתים, בעודה מחבקת מישהו, היתה מוצאת לה קורבן נוסף, מחבקת גם אותו ומצמידה למרבה המבוכה את שניהם זה לזה ולגופה. ידיה היו משוטטות ומחפשות טרף כזרועותיהם האמביות של יצורים חד תאיים רעבתניים כפי שהם נשקפים במיקרוסקופ. את החיבוקים היתה משלבת בלעלוע של תלונות ובהמלחת טענות ומענות לחלל האויר ושוב מתבלת ב"נוּ נו" ו"אוי אוי אוי" או באנחות "אההה" ו"איי-איי-איי". בין לבין היתה מוחה מרות על שהמחובק אינו מבקר אותה מספיק, או תוקפת אותו משום שלא נישא עדיין, או מבהירה שטקס החתונה לא היה לפי רוחה, ובאותה הזדמנות מקטרת על צרותיו של עם ישראל כולו, על מזג האויר או על ערבים\חרדים, ותמיד גם היתה ממהרת לסתור את תלונותיה, כביכול כדי לא להעכיר את האוירה, ואז שוב מוחה נגד משהו.

החיבוק היה טקסי וארוך כל כך, עד שיכלה ממש לפתל אותו לסיפור שלם, עם תפניות והסתעפויות ונקיקים, וכל זאת בעודה מתלפפת על הקורבן כשרך טפילי עצום-מידות על עץ שחוח וחיוור. בזמנו אף העריך שאחד מיתרונותיה הגדולים של הבגרות היא הזכות לא להימעך על ידי הדודה המחבקת.

כעת הבין שאסור היה לו לבוא לדירתה. המחיר הנפשי של שואת-החיבוק, שמשמעותה איבוד זכויות הפרט הבסיסיות ביותר שלו לטובת הכלל והדודה, מחיקה סמלית של כל הישגיו, הלאמה שלו לטובת העממיות, היה גבוה מדי, גם לנוכח סיכוי כלשהו לטובה מוניציפאלית.

הדודה ראתה אותו ליד הדלת ורקקה מייד את שמו. היא הרפתה מהדדנית ורצה אליו, אבל בדרכה ניצב צמד הזקנים שעלה איתו במעלית. הדודה חיבקה גם את הצמד על פי כל כללי הטקס, מה שהותיר לדן ג' מרחב נשימה לא קצר.

ואולי בתה חברת המועצה בכלל לא כאן? שמא ברחה בתבונה מאירועי החג לאיזה טיול בתאילנד עם בעלה? ואולי הלכה להרמת כוסית בסניף מפלגתה? ומאידך יש סיכוי שבת הדודה אמנם פה, אבל תתנצל ותאמר שהיא לא עושה טובות כאלה, מן הסוג הלא לגמרי כשר, או תפנה אותו למזכירתה בנימוס כדי לחמוק מהעניין, ואולי אף תדרוש שוחד עבור העזרה הקטנה והסיכון הכרוך בה. ככה זה כנראה עובד בטבריה. ואיך ידע שהיא עצמה אינה שותפה בקנוניה שנרקמה נגדו? תקח את השוחד ואז תסחוט אותו. כל אנשי הצפון אלנכון מרגישים נחת גדולה מלדפוק אנשים ממרכז הארץ. יש להם בוודאי רשימות שחורות, קשרים ותיאומים שבקריצה. כך שבסופו של דבר יש סיכוי סביר שיחובק, יטבול ברירה של הדודה, יאלץ לשמוע דעות לא מפותחות של מזכירות ומהנדסי חשמל משפחתיים, ובסופו של דבר העסקה בטבריה לא תסודר.

כל עניין העסקה הכושלת פרץ לפני כמה חודשים. בעיתון התפרסמה מודעה צידית על דירה במחיר מציאה מול הכנרת. היא נפתחה במילים "מציאה!! אורגינלית!! מהמם!! למבינים!!" ובכל זאת החליט לבדוק אותה. בשל מזגו החסכוני הצליח לצבור כמה עשרות אלפי שקלים. סכום כזה אינו מאפשר רכישת דירת מגורים בהרצליה, אבל אם יקנה דירה בטבריה, חשב שיוכל להכניס כסף מהשכירות באופן קבוע.

הדירה היתה צמודה לגב של מסגד נטוש סמוך לטיילת של טבריה, לא רחוק מהרציפים של האוניות העצובות, לא ממש מול הכנרת, אבל לא רחוק מפאב בשם "ביג בן" ומהפלאפל המקומי "פלאפל ענבי".

"זה דקה מענבי, אתה ממש בתוך התור של ענבי. אתה מבין מה זה אומר?" אמר לו המוכר בטלפון, נרגש כאילו מדובר בסמיכות ללובר.

הוא הגיע לטבריה ביום שישי אחד והציץ קצרות בדירה. בעצת חבר העמיד פנים שהוא לא נלהב, אף שבאמת לא היה נלהב, ואז משך עם המוכר כמה ימים עד שהצליח להוריד חמישית מהמחיר הראשוני שגם כך היה נמוך מאוד, דבר שעליו התגאה מאוד בדיווחיו לחבר המייעץ. לבסוף, כשהבין שיש עוד קונה פוטנציאלי, השיג משכנתא קטנה שנפרשה על פני עשרים שנה והתקשר לסגור את העיסקה, מרוצה מהמהירות שבה הוא עושה עסקים.

אלא שיומיים לאחר שקנה את הדירה התברר לו שהיא  בעלת ייעוד קרקע של מחסן. על פי החוזה יכול היה לבטל את העסקה אחרי שבוע. הוא התקשר למוכר לבטל, וזה אמר לו: "אל תדאג, חצי טבריה זה מחסן, לעיריה אין כוח לבדוק, אין להם כוח אדם," והצליח להרגיע אותו.

שלושה חודשים אחרי המכירה, ואחרי שמצא בקושי דייר, סטודנט שמן אחד, התקשר המוכר וקבע איתו פגישה חשובה ודחופה ליום המחרת ב"פלאפל ענבי". המכונית היתה בתיקון, אז הוא הגיע לטבריה באוטובוס, נסיעה שנמשכה שעתיים וארבעים דקות. המוכר הזמין אותו לפלאפל עמוס בצ'יפס, וכשסיימו לאכול אמר לילד בן השתים-עשרה שעבד בפלאפל שירשום. חשב שהדבר יעורר הערכה אצל הבנקאי הצעיר.

משם המשיכו לעבר הטיילת. כשהלכו יחד חזר המתווך והדגיש, "אני רושם אצלם. נותנים לי לרשום אצל ענבי," והביט בעיניו של דן ג' כדי לראות אם יש לדבריו אפקט.

לבסוף ישבו בסניף של רשת בתי הקפה "שרי". המתווך הזמין ממלצרית לא יפה אך מסורה קפוצ'ינו עם קצפת, וזרק הערה בנוגע לחריץ במחשופה ולרצונו לגעת בו. משום מה ההערה לא הכעיסה את המלצרית. להפך, היא פרצה בצחוק גדול ופיתחה את הנושא, ואף אמרה שאת החלב בקפה היא סוחטת משם. בעודו מתבונן בחריץ המתנודד התחיל לנזול רוק משפתיו של המתווך, והוא ניגב אותו במפית.

דן ג' הזמין כוס מי ברז כמחאה, אבל המוכר דרש שגם הוא יקבל קפה גדול עם קצפת.

כשהמלצרית הידסה לעבר המטבח המשיך המתווך להביט בה. היא היתה דתיה בדרך כלשהי. מיודענו הרכין את ראשו בצער.

דן ג' שאל את המתווך למה הביא אותו לכאן. המוכר כחכח ואמר שהגיע הזמן שישלם על המקלחון שהוא בנה בדירה. הוא דרש על כך ח"י מאות דולרים, 1800 דולר.

דן ג' היה המום. הוא היה בטוח שמדובר בטעות ואמר שכבר קנה את הדירה ושילם עליה את המחיר המלא, ולא דובר בחוזה על תשלום נפרד למקלחון. הנוכל הסביר בתגובה שבחוזה המכירה כתוב שהבעלות בנכס הועברה, אבל לא כתוב שהוא קנה את המקלחון, ו"מקלחון לא נופל מהשמים."

דן ג' אמר, "אני באופן עקרוני לא מתכוון לשלם שקל אחד יותר. קניתי ממך דירה שלמה, כולל כל החדרים, לא?"

המוכר אמר שכדאי לו לשלם, כי תמיד יש סיכוי שמישהו יודיע לידידיו בעירייה שהוא מְשכן בנכס דייר בניגוד לייעוד הדירה כמחסן, וכדאי שיתגמש ויעבוד "בדרך הטבריינית ולא בדרך של רחוב שינקין. אתה צריך ללמוד לזרום."

דן ג' לא ידע מה לעשות. הוא הבין שהוא נסחט, ושטפשי להעלות טיעונים הגיוניים בפני סחטן. קולו נשנק והוא התאמץ לא לקלל. הוא הניח שהמוכר מקליט אותו. כשישבו בקפה, הוריד המוכר את הפאוץ' שלו והניח אותו בדרך לא אלגנטית באמצע השולחן. לבסוף דן ג' קם, הניח שטר של 50 ש"ח והלך בזעם.

הוא היה שבור, ובמקום ללכת לתחנה המרכזית המטונפת ולשוב באמצעות כרטיס ההלוך ושוב באוטובוס שיצא עוד שעה וחצי, לקח מונית חזרה להרצלייה שעלתה לו כסף רב, וגם נהג המונית הצליח איכשהו לרמות אותו.

בעצת ידיד ניתק את הקשר עם המוכר. כשהמוכר התקשר, הודיע ברשמיות "אדוני הנוכל הנבל, אם תפנה אלי שוב, אתלונן במשטרה. תודה וכל טוב." זו היתה טעות. המוכר נעלב. הוא התקשר עוד כמה פעמים ולבסוף השאיר הודעה, ואמר שרק התבדח ולא התכוון לטרוח בפנייה לעירייה, אבל כאזרח שומר חוק הוא חייב כעת להודיע לרשות המקומית על האדם הפועל בניגוד לייעוד הקרקע, כדי שזו תחליט מי כאן הנוכל והנבל.

הפעם המוכר לא שיחק: הוא באמת נעלב כשהתואר "נבל" הופנה לעברו. כמו רבים מהנוכלים, הוא לא ראה בעצמו נוכל, והאמין שיש בתכסיס שלו הגינות בסיסית. מבחינתו הדרישה היתה סבירה כמו מהלך במיקוח, גם אם נעשתה אחרי המכירה ולא לפניה. לשיטתו, מהצד שלו הכל נעשה באווירה חיובית, אחרת לא היה מזמין את דן לפלאפל ומתחיל עם המלצרית בנוכחותו. על פי כללי הטקס היה על דן להתמקח ברוח טובה, אולי מעט לאיים בעצמו, לקום, לחזור, ובסוף ניתן היה לפתור את העניין בכמה מאות דולרים ולחיצת יד.

מכתב התראה מהעירייה לימד שהסחטן אכן מימש את איומו. מיודענו היה חייב איפוא לוותר על הדייר עב-הבשר כדי לא לחטוף תביעה, ונתקע עם מחסן בטבריה בבעלותו. נוסף על המשכנתא לעשרים שנה, גם נאלץ לשלם לעורך דין מקומי כדי לצאת מהסבך.

הדרך היחידה, לטענת עורך הדין, ערבי מנצרת שפתח משרד בטבריה, היתה מין "ועידת חריגים" שתוכל להפוך את המחסן למקום מגורים, אך עורך הדין לא נתן לכך סיכוי גדול מדי, והסביר שוועידת החריגים מסייעת בעיקר למסכנים, אנשים שאין להם גרוש. ואני לא מסכן? חשב דן. הפרקליט גם אמר שבגלל הפוליטיקה המקומית מעדיפים אנשים שומרי מצוות. הוא הציע לו להגיע לדיון עם כיפה. כשדן החמיץ פנים,  הוציא העו"ד כיפה לבנה מהמגירה והניח אותה על ראשו בשוויון נפש, כדי להראות שאין מה לפחד מכיפה. אחר כך הסיר אותה והחזיר למגירה.

עורך הדין היה בעל שם יוצא דופן, צאלח א-דין, והתנסח בעברית גבוהה אך במבטא ערבי כבד. מיודענו חשד שגם לעורך הדין קשר כלשהו לקנוניה של מוכר הדירה. הוא לא סייע לו, ובעיקר הזהיר מפני משמעויות שליליות שעלולות לנבוע מכל צעד. היה ברור שלטעמו של צלאח א-דין עדיף היה להתפשר עם הנוכל: תן לו כמה מאות דולרים ותחסוך את כל הטרחה והכיפות.

דן ג' שאל את צלאח א-דין אם שמו כבנקאי בבנק השני בגודלו יעזור לו בוועדה, אך הובהר לו שהדבר דווקא עשוי לפעול נגדו, שכן חברי הוועדות המוניציפאליות נוטים להיות אנשים מרירים ועלולים לראות בו אדם יהיר. במקרים כאלה הפעולה הרצויה נעשית דווקא בצנעה ובצניעות, בחדרי חדרים. כל העסק שיקע את דן ג' בעצב עמוק.

לפני שהלך, דרש עורך הדין שיצפה בו מתראיין בערוץ 2 בשעת בוקר מוקדמת, והסביר שהפעם יש תוכנית ממש טובה שתעניין אותו. כששאל אותו מה הנושא, אמר צלאח באדישות, "נישואים פתוחים."

למחרת, ובמשך ארבעה ימים לאחר מכן, צלאח לא הפסיק לברר אם דן ג' ראה את התוכנית, והציע מפורשות שידבר עם חבריו העיתונאים על כך שהופיע בטלוויזיה, כאילו הופעתו כשלעצמה מהווה עילה לכתבה. דן ג' ענה בנימוס שהוא לא חושב שזה יעניין עיתונים. עורך הדין התעקש ואמר שזה דווקא כן מעניין, ושהוא מקבל על התוכנית הרבה תגובות. דן אמר שזה לא התחום שלו, הוא בנקאי, ועורך הדין שאל אם הוא נשוי. קולו נשמע מאוד לא רשמי לפתע. דן ג' הניח שצלאח א-דין מתכנן להציע לו חילופי זוגות, ואמר שיש לו שיחה דחופה בקו השני. כעת ראה בכל אנשי צפון הארץ נבלים גדולים, וקילל את היום שנכנס לעסקים בטבריה.

הוא שכח מהדודה ומבתה, אבל כשהגיעה ההזמנה, נזכר שאמו סיפרה לו לפני כמה שנים, יום אחרי הבחירות המקומיות, שבת דודתו היא חברת מועצה בטבריה.

הוא היה מאושר. פתאום הכל השתלב. עם סיועה של בת הדודה, עתידו ב"ועדת החריגים" נראה פתאום מובטח. אפילו לא דיווח על כך לעורך הדין הקטנוני, המסרס והדיכאוני, כובש ירושלים מידי הצלבנים לפני אלף שנה כמעט, שכן הניח שהוא כבר יצליח למצוא איזה פגם בתוכנית המבריקה. חשב בחיכוך ידיים כיצד אותו מוכר נכלולי יופתע כשיגלה שלו עצמו, דן ג' מתל אביב, קשרים ענפים בעיריית טבריה.

אלא שכעת, בבית הדודה, נראה לו כל העניין מטופש.

למסדרון הכניסה לדירה הגיח עוד אדם, אם אפשר לכנותו כך, גבר עצום בעל ראש כשל חיית ים גדולה, מהאנשים שנרדמים ונוחרים לפתע בגלל כרסם הענקית. יתכן שמדובר באיזה עניין רפואי שקשור לבלוטות. אילו היו לו שני ניבים היה נראה ממש ככלב ים. למרות המראה מעורר הפלצות ניכר בנוכחים שהם מחבבים אותו, וקולות שמחה עלו כשפרצופו בצבץ בסלון, כאילו היה מסמר המסיבה המובטח. התגובות היו חמות לאין ערוך מאלה שדן ג' זכה בהן כאשר נכנס, והשם "שרגא ליפסקר", כנראה שמו, נישא בפי כולם.

את הדודה המחבקת עקף תינוק בן שנה וחצי עד שנתיים, אולי תינוקת. דן ג' לא היה מומחה לגילם של ילדים. מדובר היה באורגניזם מתולתל מעט עם שער זהב, כמו שאומרים ההורים. הילד לבש חולצה מטונפת, זחל בלי שום פיקוח והתמקם סמוך לרגליו. לפתע החל להכות בקיר בשתי כפות ידיו המטונפות ולגעגע "א-מא" בחיוך שמח.

דן רצה להתחבב על התינוק כי חשב שאולי אמו היא חברת המועצה מטבריה, ולכן חייך חיוך צבוע ומלמל, "מתוקי מתוקי."

התינוק המשיך בהכאת הקיר ובגעגוע: "א-מא א-מא."

דן זייף חיוך וניסה ללטף את שער הזהב, אך התינוק בדיוק זז בכעס, המשיך להכות בקיר ואמר "אמא, את קקי." הוא פנה לעבר הסלון ואז חזר למסדרון. ידיו נגעו בנעליו של דן.

דן היה המום לנוכח הפלישה הזאת לפרטיותו. התינוק התחיל ללטף את רגליו בידיו הקטנות. דן התרחק מעט ואז התינוק, שראה שהוא מבוהל, נעשה אפילו להוט יותר לגעת בו. הוא ניסה לדדות ולהגיע אליו, ממשיך לגעגע "אמא, את קקי," ואז התחיל להכות ברגליו של דן ג' כמו שהכה קודם בקיר ולצחוק "גא! גא! א-מא." מי שהיה כנראה אביו של הילד הביט בו מעבר לדודה המחבקת בחיוך ואפילו במעט גאווה. הוא כלל לא שקל להפסיק את האלימות של הילד כנגד הבנקאי הבכיר, וחזר לספה שמאחורי הקיר.

זה כבר היה יותר מדי. דן ג' החליט לנסות לחמוק בשקט מהדירה, אבל המסדרון היה צר ונחסם על ידי כרסה של חיית הים הפופולרית, ואילו מהצד השני ארב התינוק האלים ומעבר לו האורחים. לא רק שהוקף מכל עבר, גם היה הבא בתור לחיבוק – הוא, איש אשראי מבטיח כל כך, מהמחלקה שבוחרת למי להלוות כסף, מי שלחץ יד צוננת עם סמנכ"ל חברת הטלפוניה הבינלאומית ויזאקום שמגלגלת מיליארדים, מי שבכירי המשק מהנהנים אליו בכנסים, מי שלפני חודש התיישב לצד יו"ר הבנק מטיל האימה באיזה אירוע התרמה ושניהם אכלו בשתיקה קינוח, ובסיום אמר לו היו"ר "מה יהיה?" כאילו הוא פונה לידיד ותיק, רומז כנראה לאיכותו הירודה של הקינוח או לשעמום הבלתי אופנתי הכרוך באירוע כולו. ודווקא הוא עומד כעת להיות מבויש ומבוזה וממועך על ידי חיבוק נוראי שמלווה בדמעות ובזיעה ובריר ובגיהוקי רוגלך זולים ודיאט ספרייט, לאחר שכבר הוכה על ידי אחד האורחים, גם אם גילו של זה אינו בתחום השפיט.

הרגיש את הבחילה מאיימת לצאת מגרונו, והיה משוכנע שלא יעמוד בכך. קיבתו היתה רגישה, ולכן הוא עלול להקיא על דודתו, ואולי גם על הברבורים ותמונת הסירה המנוילנת. כדי להרוויח זמן פנה ימינה ונכנס לשירותים, מניח לחיית הים להיות המחובק הבא.

בשירותים, מול הראי ובקבוקוני בשמים וקרמים, שטף את פניו, מכיר בכך שגורלו נגזר ונחתם להיות מחובק. ואז רחץ את לחייו בשנית וסידר את שערו הקצר הכתום, מושך זמן. הביט מבעד לחלון הצר וחזר לכיור. הביט בשעונו שקיבל לפני שנה באירוע לרגל ייסודה של חברת השקעות שהבעלים שלה נטש בינתיים את הארץ משיקולי מיסוי. המתין שתחלוף דקה נוספת.

ישישים כלשהם דפקו על דלת השירותים בידיים רפות, שעצמותיהן בולטות מתוך העור הנפול והדהוי, אבל הוא לא היה מוכן בשום אופן לצאת. הנקישות התגברו, משום שלחלק מהישישים יש רגש מיוחד לחדרי נוחיות, והוא חשש שאחד מהם יפרוץ את הדלת בפטיש. הנקישות והמחאות חדלו לזמן מה, אך הוא ידע שיחזרו. הביט כחיה פצועה סביבו וגילה אינטרסול מכוסה וילון. הסיט את הוילון וראה שהאינטרסול רחב וריק כמעט לגמרי. הניח שאין איש במסדרון, ובהחלטה של רגע פתח את בריח הדלת, טיפס על האמבטיה והתפרקד באינטרסול הריק, מוסתר מעבר לווילון.

כעבור עשר שניות נהדף לתוך השירותים האיש דמוי חיית הים, שרגא ליפסקר. שרגא העיף מבט בראי וניגש להשתין. אחריו נכנסה גברת כבת ששים. וכך חלפו אנשים זה אחרי זה, כולל דודתו. לעתים לא רחצו את ידיהם בתום הפעילות. דן ג' הידק היטב את הווילון וניסה להסתכל למקום אחר. לבסוף נרדם.

כשהתעורר הגב שלו כאב מאוד. שעון חברת ההשקעות הראה שהשעה מאוחרת, שלוש ועשרים. הוא דילג מטה ממחבואו, יצא מהשירותים, ופסע בדממה אל דלת הכניסה. הבית היה שקט.

בעדינות סובב את הידית אבל הדלת היתה נעולה. חיפש את המפתח אך לא מצא. ליבו הלם. חשב מה היה עושה במצבו הסמנכ"ל האמריקאי של ויזאקום. זכר שאמר בריאיון שערך איתו בעיתון כלכלי, שכדי לצאת ממצבי משבר יש להעיז. דיבר ממושכות בקול מתון על חשיבות התעוזה. עלה בדעתו שהפתרון היחיד הוא לרדת בחבל דרך החלון. חשב שאם יצליח להחליק על החבל למטה, הכול יסתדר מעצמו. הוא כמובן סילק מייד את הרעיון מראשו. איך יירד את כל הקומות האלה בחבל? טכנית אפשר לשזור חבל מהשמיכות סרות הטעם שכיסו על הספה, אבל החבל יהיה קצר מדי, כי הדירה גבוהה מאוד.

בינתיים אחז בו רעב, והוא החליט לכרסם מעט מהכיבוד של מסיבת החג, אך כנראה שהאורחים חיסלו את כל האוכל, או ששאריותיו כבר נזרקו לפח. כדי להרגיע את רעבונו ניער מעט שוגיפלקס לתוך קדירה, שפך לתוכה חלב וניסה לאכול בשקט מירבי. דממה עמדה בבית לאחר ששבע, והוא עצם את עיניו. לפתע אחז בו חיוך של אושר. לא היתה עילה סבירה לאושר הזה, אבל היתה לו הרגשה שהבעיות שלו לא קשות כמו שנדמה לו, שחייו טובים, שהוא יסתדר. רצה אפילו לצחוק, אבל חשש להקים רעש. הביט באריזת השוגיפלקס וראה שכל הויטמינים שם. חשב לפתע שהעולם טוב, שהשוגיפלקס נהדר, ואף שנאכל בשקט התפצח בפיו בטעם מענג. כבר מזמן לא חש מאושר כל כך. כמה טוב שהשוגיפלקס הצליח להשכיח ממנו את כל צרותיו.

בילדותו, בלחץ אביו, נשאר דן ג' בצופים עד גיל מבוגר מאוד. הוא לא היה בכושר טוב כילד, ולכן התמקד בצדדים העיוניים של הפעילות ובאמנות הקשירות, שבה היה הכי טוב בגדוד. אף שלא קשר כבר שנים רבות, שזר בקלות חבל מהשמיכות המעודנות הפרושות על הספות. לאחר מכן ענב את החבל למעקה החלון והביט למטה בפחד. הוא ידע שזו טעות לרדת. מדוע קשר את השמיכות?

האושר שלו התפוגג. תכנן לעזוב הכל, פשוט לישון על הספה, ואז לטעון בבוקר שהוא היה שם כל הזמן. התחיל להעלות את חבל השמיכות כמו שמעלים מים מבאר, אבל עשה תנועה פזיזה והזיז את אחד הברבורים, וכשניסה להחזיר אותו למקומו נפל הברבור והתנפץ. הברבור השני לא נפגע כלל, אבל הרצפה היתה עמוסה בשִברי חרסינה זעירים. זו היתה עוד טעות גדולה.

תחילה חשב שקול הניתוץ היה עדין ויש סיכוי שהדודה לא שמעה אותו, אך אחרי כמה שניות שמע שאון נרגן מכיוון חדר השינה.

הוא נאלץ לטפס במהירות על המעקה, יצא מהחלון והתחיל לרדת בחבל. לפחות יגיע עד לקומה מתחת, שממנה יוכל אולי לצאת בדרך הטבע. החבל נמתח ומתחת הכל היה אפל. אם יפול, יתנפץ על כותל מלוכסן של מקלט שבהק מהחלון. אצבעותיו אחזו בקושי בשמיכות הרכות. הכושר שלו לא היה כפי שזכר. לשמחתו החבל החזיק מעמד ולא נפרם. ימיו בצופים השתלמו. בכל זאת התחיל להבין שעשה עוד טעות: הוא תכנן את החבל על פי משקלו בילדותו, כשהיה בצופים, ובינתיים העלה במשקל, אף שמעולם לא היה שמן.

המשיך לרדת בזהירות ואיטיות. ביד אחת אחז בשמיכה, באחרת באדנית. מהבית עלו צעקות. כנראה בעלת הבית גילתה את הברבור השבור וראתה את הספות חסרות הכיסוי, והחליטה לראות אם יש מישהו שחמק מבעד לחלון הפתוח. הוא ראה את ראשה, ולמרות החושך הגמור ראתה גם היא משהו ממנו, והתחילה לזעוק, "גנב! שודד דרכים!" היא אף אחזה בחבל הגנבים וטלטלה אותו. הוא הופתע ואיבד אחיזה, אך לאחר כחצי מטר ידו תפסה שוב בחבל. במעופו הקצר הפיל את האדנית וברכו נשרטה מעט.

דודתו המשיכה לנער את החבל, צועקת "מי זה פה?" אבל הוא החזיק מעמד. ידיו קרעו חור בשמיכה ונאחזו בה בכל הכוח. שתי רגליו כבר נגעו במעקה של הקומה מתחת, אך אחת מנעליו נפלה ונחתה מטה בלי קול. שקל בליבו אם לצעוק לה, להגיד שזה הוא, אבל היה המום ולא הצליח להוציא הגה מפיו. לפני כמה דקות היה איש המיליה הכלכלי, כעת הוא שודד דרכים.

ניעור נוסף הפיל אותו. הוא נשר במהירות מספר קומות. מתוך מבוכה אפילו לא צעק בדרכו למטה. התרסק על כותל המקלט, החליק לעבר המדרכה ושכב שם שרוע. רופאה (מתמחה בהיפנוזה) שעברה במקום במכוניתה שמעה את המכה, עצרה, יצאה מהאוטו וקבעה מיד את מותו.

אנשים הציצו מהחלונות ואז התאספו. תחילה חשבו שהתאבד. הדודה המשיכה לצעוק מהחלון "גנב! שודד דרכים!" והניחה שהיא גיבורה שניצלה משוד בזכות ערנותה. מבחינת הקהל, לעומת זאת, המת לא נראה כגנב. שמר איכשהו על ארשת מכובדת גם במותו. מישהי עם זכרון צילומי אפילו זיהתה את הדמיון בין מיודענו המרוסק לבין מאן דהוא שגמגם על הגאות בכלכלה באחת התוכניות של דן מרגלית שאליה נשלח מהבנק, אבל שמרה את המידע לעצמה. הדודה ירדה במעלית האיטית, לבושה בפיג'מה ונעולת כפכפים, מדברת עם עצמה. כבר מרחוק זיהתה את ידידנו, שגופתו היתה מוארת באלומה של פנס רחוב.

היא זעקה את שמו, "דן", ואחר כך "דנקוש שלי", וניסתה לחבק את הגופה, אלא ששוטר אתיופי מנע ממנה לגשת אליו. היא הדפה את השוטר, הסיטה הצידה עוד שלושה שכנים נרפים, וגופה הגוצי נשכב על הקרקע, נצמד לזה של דן ג'. היא בכתה על אחיינה המת, ליטפה את גבו, מייבבת, קיללה אותו, קוננה על העלמותו המבישה מהאירוע, על ברבור החרסינה השבור, הגיעה עד לערבים ונזכרה בשביתה מסוימת בשדות התעופה שבגללה המזוודה שלה נתקעה לילה שלם, ומייד גם מחלה לו על כל חטאיו. נזכרה בילדותו. כמה אהבה אותו. איזה ילד טוב היה. איך תמיד היה מלשין לה על השובבויות של ילדיה.

גופה נמרח עליו. ציפורניה נאחזו בבשרו. פניו התמלאו ברוק. דן ג' הדף את הדודה וקם על רגליו, חיוור. הוא הביט בכל המתאספים, נעץ מבט אחרון בדודה, נשא את רגליו ונמלט.

הדודה קמה ורצה אחריו, ידיה מושטות לחיבוק, אך הוא נעלם בפינת הרחוב, לתמהונם של כל הנוכחים ששבו בכעס לעניניהם. הדודה נותרה לבדה. מתנשפת ומעשית פנתה למעלית וחזרה הביתה.

Comments are closed, but you can leave a trackback: Trackback URL.
%d בלוגרים אהבו את זה: