"א-פוליטיות" כלל אינה ערך כללי וערטילאי, איזו ברירת מחדל או סעיף 'שונות'. בישראל הבוערת של היום 'א-פוליטיות' היא משהו שמתאמצים אליו. כלומר זו מגויסות להשתקה, הסתרה, נישול ועוד. זה כמו שמול מקרה הצתה, יחליט אדם שהוא מדבר רק על פרחים, ברושי-עד או מיני דומדמניות שחורות. הרי צריך בשביל כך מאמץ רב. כושר של עיוורון ותתרנות. תנופה שמרחיקה את השיר מכיוונו הגרביטציוני הטבעי, החיים כאן, ותפנה אותו למחוזות אחרים.
הדבר מזכיר את הדמות של האדם הנינוח ב'אויב העם' של איבסן, שנדמה לי שהוא גם עורך העיתון המקומי בעיירה: באמצע הויכוח האלים על גורלה של העיירה קובע בפני הדוקטור שמתריע על המחלות ששוכנות מתחת למתקן הקיט שבני תרבות צריכים לשמור על נימוס ונינוחות (אני כותב מזכרון, הספר לא אצלי).
אין לי בעיה עם שירי אהבה או מין, או שירים שעוסקים במנופים, אני בהחלט כותב כאלה, אני גם לא חושב ששירה צריכה להיות פוליטית, או צריכה להיות משהו, היא לא חייבת דבר לאיש. אני כותב מה שההשראה נותנת, עם עזרה שלי והשפעות שונות. אבל שיר שנוצר מתוך החלטה לכתוב שירה א-פוליטית ולחשוב שרק הוא שיר ראוי, יוצר פלקט של א-פוליטיות, שמסתירה את המציאות ומשמרת אותה, וגם מעיד על עיוורון שמקשה על המשורר.
עלי לדייק: אני לא מדבר על שירים שאינם פוליטיים, אלא על "שיר א-פוליטי" או "משוררים א-פוליטיים", כלומר שזה הז'אנר שלו, או שם משפחתו. שירים שהמשורר כותב בהניחו ששירה פוליטית אינה טובה או שאין טעם בכתיבתה, או שהוא ישתדל ולא יתעסק בה. אלה הם ברובם שירים לא מעניינים (אף שתמיד יש יוצאים מן הכלל).
יש משוררים ואמנים רבים שמגויסים אל הא-פוליטיות ומערכות שמתחזקות את הא-פוליטיות והופכות את הנושא הא-פוליטי לעקרוני.
יש כמובן מינים וזנים שונים בתוך המשפחה הבוטנית של השירה הא-פוליטית: פצע, פסטורליה, א-פוליטיות עם גוונון רדיקלי או פסאודו-פוליטי (המוחלש) ועוד.
תגובות
להיות א-פוליטי משמעותו להימנע מדיבור על מהויות. לא לגעת בשאלות מוסריות. כי הכל הוא פוליטי, כל אמירה שלנו היא פוליטית, וברגע שאין פוליטיקה בכלל היצירה זה סוג של בריחה.
בוא אגיד לך אמירה פוליטית, אילו גרתי בתל אביב, אין לי ספק שהייתי מזמינה אותך לאכול מהאוכל שבשלתי פה. האמירה אילו גרתי בתל אביב, כבר מסתירה את אי יכולתי לגור בתל אביב, שמסתירה עולם חברתי כלכלי. הצעת החברות שלי היא גם פוליטית כמובן, כי אנשים מתחברים לאנשים שהם מקבלים את תסיסת העולם שלהם, לפחות באופן כללי.
רואה כמה פוליטיקה השפרצתי כאן?
שלא לדבר על יצירות פוליטיות במוצהר.
למקל הזה שתי קצוות.
יותר מדי שירה נכתבת כיום במסווה פוליטי, בעוד שהתוצאה היא פלקט, ותו לא.
יותר מדי יש מכל דבר, גם משירה. גם משירי אהבה. תמיד שיר טוב הוא חוויה ייחודית. כמו ציור טוב. אישה חכמה. איש יפה. כמה דברים טובים יש בעולם מתוך כמה דברים לא מספיק מוצלחים? אפשר לחשוב ששירי האהבה שנכתבים כולם ללקק את השפתיים. לפחות ליוצרים שמנסים לדבר על פוליטיקה, צדק, יושר, יש ביצים להגיד משהו משמעותי ולא לנסות להתלקק ולהחבב על כל הסביבה ללא קץ.
יודית,
אין זה נכון שלכל היוצרים שמנסים לדבר על פוליטיקה יש "ביצים יהגיד משהו משמעותי".
לעתים מדוברות באג'נדות חסרות ערך, או הבחנות גזעניות במסווה, או שנאת אחים ב"כאילו אהבת האחר" ועוד.
אולם בזה אנחנו נבדלים מאוד. שירה גרועה היא שירה גרועה ולא חשוב מהו נושאה. לטעמי, שירה גרועה מכל סוג שהוא אינה טובה יותר מזיהום סביבתי.
יודית צודקת, כל דבר הוא פוליטי, גם ביני ובין הכלב שלי יש פוליטיקה, כי מעורבים יחסי כוח, אני לא כותבת את זה כדוגמא צינית.
וגם זה נכון, כשאני נתקלת במסטרפיס, אני ישר מזהה שזה מסטרפיס, ולא משנה הנושא, אהבה או משהו מגויס (כמו שהיה בקולנוע של בריה"מ למשל).
אבל אמנות מגויסת (הכוונה ל-"כתיבה פוליטית") היא לרוב מוכתבת או מפספסת. אני לא יודעת עד כמה היא משנה באמת בפועל. אני בעד הפגנות הגרילה, זה יותר שווה.
נכון יעל, האישי הוא הפוליטי וההיפך. אבל מה שרועי אומר זה שיש סימני שאלה עם יצירה שכולללההה א-פוליטית. על המאמץ הא-פוליטי. ועל זה אני איתו.
ובכן, אם היצירה הא-פוליטית נעלה, היא יצירה נעלה ורועי טועה.
אני לא יודעת אם יש השתקה מכוונת, מגויסות כללית ל-אי מגויסות. אני לא מכירה את אנשי השירה ואת מה שקורה שם.
אני גם לא יודעת לכתוב שירה. אבל הכתיבה שלי לא מגויסת, מלבד פרויקט תמונות לא מוצלח שעשיתי פעם. אני בעד אמנות מחאה כשיש לה ערך אמנותי. כשהיא מחפשת את היפה.
רוברט יוז כתב על מידת האפקטיביות של אמנות מחאה: " קשה להעלות על הדעת אף לא יצירת אמנות אחת, שאפשר לומר עליה – זו הצילה את חייו של יהודי אחד, או וייטנאמי אחד, או קמבודי אחד".
את מפחידה אותי קצת יודית 🙂 אפילו פה אני מפחדת להביע דעה.
לא הבנתי, למה אני מפחידה אותך. למיטב ידיעתי איננו מכירות. למיטב ידיעתי מעולם לא פגעתי באיש. וייתכן שיצירה לא הצליחה להציל חיי אדם, אבל אם יש מקום שיצירה טובה פוגעת זה דווקא ברגשות. ואם יצירות טובות מדברות על מהות האדם, הן כן יכולות לעזור לו להגדיר את עצמו ולהפוך לאדם חושב יותר, רגיש יותר, מודע. לפחות כך אני רואה את השפעת הסיפרות עלי, כילדה וכמתבגרת. הסיפרות עזרה לי להבין מי אני, להגדיר את עצמי. לדעת מי אני לא רוצה להיות. ייתכן והתהליך היה מתרחש ללא קריאה, אבל הוא הפך להרבה יותר מודע עקב החשיפה שלי לספרות. ולגבי יצירות מחורבנות פוליטית, אני איתך ועם גיורא, אבל שוב, אני מדגישה, אני מדברת על יוצר שכל חייו נמנע לחלוטין לומר משהו עם כיוון פוליטי, בימים אלה, אני מסכימה עם רועי שההימנעות הזאת מדברת משהו עליו. ואני אוהבת את היוצרים שלי גם בני אדם. אולי אני טועה, אולי באמת יוצר יכול להיות חרא של בן אדם, לא מוסרי, ויוצר גדול. אמרו על היטלר שהיה מצייר. גם אם היה גאון צייר לא הייתי רוצה לראות את הציורים שלו או לרכוש אותם.
ועוד משהו, בעודנו משוחחים כאן בבלוגו של הצ'יקי, הוא חוגג את השקת סיפרו. מזל טוב צ'יקי, בהצלחה חבר!
יודית, אנחנו לא מכירות, אני פשוט פחדנית.
אוסקר ווילד דיבר בחוכמה על אמנות ומוסריות,
אבל אז אני נזכרת בלני ריפנשטאל.
וגם אני רוצה שהיוצר שלי יהיה בנאדם. ובנאדם טוב.
אבל אני לא יודעת אם זה עובד ככה.
יוצרים הם ככל האדם, טובים ורעים, אך הם בעלי רגישות גבוהה לאופן השימוש בכלי אמנתם.
מהם טובי לב, מהם רעי לב; מהם נדיבים, ומהם רודפםי בצע; מהם הגונים מאוד ומהם נוכלים שאין דוגמתם.
רע לי כאשר משורר מנוול מתחיל לכתוב שיר על יפי היושרה.
יעל, אל תפחדי, מקסימום מישהו ידבר אלייך בגסות ברשת, לא יותר מזה. את תתרגלי לרשת, שהיא מקום טוב לביטוי עצמי.
גיורא, אני מסכימה איתך מאוד.
ובזכות השליטה של המשוררים בכלי אמנותם, זאת טעות לשפוט יצירה לפי אופי היוצר.
יודית, אני מכירה את הרשת. תודה על הדאגה 🙂
אני בהחלט מסכימה שלעקוף את הנושא הפוליטי במתכוון, ולהפוך את האה-פוליטיות לז'אנר בפני עצמה מייצר תכנים פלקטיים. מה שכן ייחסו כאן פוליטיקה לקצת יותר מדיי אלמנטים בחיינו, לדעתי. יעל כתבה על היחסים בינה ובין הכלב שלה, ולדעתי זה לא פוליטיקה, אלא יחסי כוחות שקיימים בתוך הפוליטיקה, אבל גם בפני עצמם בלי קשר לפוליטיקה.
ויודית – לא יודעת אם זה נכון להגדיר יצירה כטובה לפי פגיעתה ברגשות. אולי זה כך בספרות, אני לא מתמצאת. אבל יש המון יצירות מעולות שמובססות על טהרת הרציונליזם. או רגע, נזכרתי בדוגמא טובה בעצם – ספרו של פרק שלכל אורכו הוא השמיט את האות E…אי אפשר להגיד שזה חסר ערך, וזה לא פוליטי, ולא אמוציונלי.
הו הו שורש יהודה רק מעניין אותו מי יורדת לו הלילה?
הו הו שורש יהודה חשבתי שהוא גר בבית עם בריכה?
שורש יהודה חולה פרסום עצמי העיקר שיכירו אותו וישמעו אותו. קודם דחף עצמו לטקבק בכל בלוג (מאוד איטלקטואלי מצידו) ואחרי שנחל כישלון בפופוליסטי הוא נהיה אינטלקואל (מכסף של המשפחה העשירה שלו). שורש יהודה אתה שמרן,בליין, אך בלי בחורות שוות, סתם שרמוטות…
(טוקבק ערוך)
השיר המקורי היה הו הו שורש יהודה רק מעניינות אותו, חולה פרסום עצמי ומזיין שרמוטות וכו'.(כתוב טוקבק ערוך)
(טוקבק ערוך)
פוסט מעניין. כדאי להזכיר שעצם הסיווג של דבר מה בתור "פוליטי" או "א-פוליטי" הוא אקט פוליטי בפני עצמו. בישראל של היום הסיווג הזה הוא בדר"כ חלק ממהלך של דה-לגיטימציה לדעות ואמירות שמאליות, במיוחד כאלו שמותחות ביקורת על הצבא.
למשל, הבוקר בעיתון "הארץ"עקיבא אלדר מספר על סיור בחברון עם ארגון שוברים שתיקה:
"בכניסה למערת המכפלה חסמו את דרכנו שישה שוטרי משמר הגבול. המפקד שהוזעק למקום הודיע שנאסר עלינו להיכנס לאתר ביחד עם יהודה שאול, מאחר שהוא שייך לארגון בעל "זהות פוליטית". הקצין אישר שיום-יומיים לפני כן נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, ליווה למערת המכפלה קבוצת מבקרים מטעם משרד החוץ. למתנחלי חברון, כידוע, אין "זהות פוליטית".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1180381.html
בתחום השירה, ביקורת השירה ה"פוליטית" מהווה לעיתים קרובות אמצעי נוח ליצירת בידול – להציג את עצמך ואת המשוררות שמפרסמות בכתב העת שלך כעוסקות בשירה "טהורה" או "נעלה" או "נסיונית" (ולפיכך א-פוליטית) בניגוד למשוררות מהקבוצה השכנה, שכותבות שירה "פוליטית" ולפיכך פלקטית.
נו באמת שורש יהודה, אתה מזיין שרמוטות וחולה פרסום עצמי ומליונר שגר בבית עם בריכה וחנפן לממסד ומוציא ספר בעזרת מקורבים. שורש יהודה הומו לא ידעת? מוזר ביותר. גם הוא חובב מלפפונים…
מעבר להשתקה הטעונה בתוך מהותה של יצירה א-פוליטית, מדובר גם בבזבוז של כוח כשרון והשפעה, שמתפוגגים כמו צמר גפן סוכר במקום להשאיר חותם במציאות.
בזבוז כשרון? אני חושבת שזאת טענה מרחיקת לכת.
אולי הבנתי לא נכון את התגובה.
אני חושש שדיון בשירה פוליטית/א-פוליטית משתבש לעתים בשל אי-דיוקים בהתנסחויות. לעתים קרובות מתורגמת אצלנו המלה "פוליטיקה" ל"מפלגתיות" או "שמאל/ימין".
בדיון כזה שוכחים, בדרך כלל, את העובדה שהיסטוריה, למשל, יכולה להיות חומר בשיר, ואז המבט הוא היסטורי? פוליטי?
נניח שהפליית נשים היא נושא בשירה (אכן כך, בחלק ניכר בשירת המאה ה-20) — האם השירה הזאת פוליטית או חברתית, או פוליטית+חברתית+תרבותית?
לפיכך ראוי להקפיד על הגדרות יותר מדוייקות בדיון כזה.
מה זאת אומרת "שיר שנוצר מתוך החלטה לכתוב שירה א-פוליטית"? מישהו קם בבוקר ומחליט החלטה כזאת? קשה לי להאמין.
אני מניחה שכשאיש שכותב שירים קם בבוקר, הוא מביט סביבו, ובתוכו, והוא עושה את העבודה שהוא צריך לעשות, כלומר, כותב את העוול, את הצער, את היופי, את האבסורד, את האנשים שיש להם שמות, ואלו שאין להם, ואלו שיש כאלו שמנסים להשכיח את שמם. וכל זה נראה לי בסדר גמור. וכל זה נראה לי פוליטי.
זאת העבודה של השפה. ובעבודה הזאת לא מחתימים שעון, ואין בוס שיגיד, זה חרא, זה ככה, זה טוב, וכמו שאתה וודאי יודע, אין שכר, ואין חופשה, ולא בונוסים.
אז אני חושבת שמי שבוחר בעבודה של השפה, יכולים לקרוא לו צ'יקי, ויודית, וגיורא או אלי, ואלמוג ועיינה, וסיגל, ויעקב ומי שאתה רוצה, הוא בהכרח פוליטי, כלומר, חופשי.
טרקבאקים
[…] על היצירה הא-פוליטית בישראל […]