הרהור על היצירה הא-פוליטית בישראל

"א-פוליטיות" כלל אינה ערך כללי וערטילאי, איזו ברירת מחדל או סעיף 'שונות'. בישראל הבוערת של היום 'א-פוליטיות' היא משהו שמתאמצים אליו. כלומר זו מגויסות להשתקה, הסתרה, נישול ועוד. זה כמו שמול מקרה הצתה, יחליט אדם שהוא מדבר רק על פרחים, ברושי-עד או מיני דומדמניות שחורות. הרי צריך בשביל כך מאמץ רב. כושר של עיוורון ותתרנות. תנופה שמרחיקה את השיר מכיוונו הגרביטציוני הטבעי, החיים כאן, ותפנה אותו למחוזות אחרים.

הדבר מזכיר את הדמות של האדם הנינוח ב'אויב העם' של איבסן, שנדמה לי שהוא גם עורך העיתון המקומי בעיירה: באמצע הויכוח האלים על גורלה של העיירה קובע בפני הדוקטור שמתריע על המחלות ששוכנות מתחת למתקן הקיט שבני תרבות צריכים לשמור על נימוס ונינוחות (אני כותב מזכרון, הספר לא אצלי).

אין לי בעיה עם שירי אהבה או מין, או שירים שעוסקים במנופים, אני בהחלט כותב כאלה, אני גם לא חושב ששירה צריכה להיות פוליטית, או צריכה להיות משהו, היא לא חייבת דבר לאיש. אני כותב מה שההשראה נותנת, עם עזרה שלי והשפעות שונות. אבל שיר שנוצר מתוך החלטה לכתוב שירה א-פוליטית ולחשוב שרק הוא שיר ראוי, יוצר פלקט של א-פוליטיות, שמסתירה את המציאות ומשמרת אותה, וגם מעיד על עיוורון שמקשה על המשורר.

עלי לדייק: אני לא מדבר על שירים שאינם פוליטיים, אלא על "שיר א-פוליטי" או "משוררים א-פוליטיים", כלומר שזה הז'אנר שלו, או שם משפחתו. שירים שהמשורר כותב בהניחו ששירה פוליטית אינה טובה או שאין טעם בכתיבתה, או שהוא ישתדל ולא יתעסק בה. אלה הם ברובם שירים לא מעניינים (אף שתמיד יש יוצאים מן הכלל).

יש משוררים ואמנים רבים שמגויסים אל הא-פוליטיות ומערכות שמתחזקות את הא-פוליטיות והופכות את הנושא הא-פוליטי לעקרוני.

יש כמובן מינים וזנים שונים בתוך המשפחה הבוטנית של השירה הא-פוליטית: פצע, פסטורליה, א-פוליטיות עם גוונון רדיקלי או פסאודו-פוליטי (המוחלש) ועוד.