משהו אחר בנוגע למתקפה על מיברג

אני לא חבר של רון מיברג. לא דיברתי או התכתבתי מעולם עם מיברג. אני בדרך כלל אוהב לקרוא אותו, אבל כלל לא מעריץ אותו. או של האחים אולמן. אם כבר, אני בצד של דודו גבע. מה שנקרא, מהפח אל הפחחח.

לפני חודש הציעה לי בירנית גורן לכתוב ב'אחר'. זה החמיא לי מאוד. שאלתי אם מותר לי לפרסם את הטקסטים אחר כך בבלוג הזה, היא הסבירה שלא, כי הם רוצים לתת ערך למשלמי המנוי. שקלתי לכאן לכאן. ובסוף החלטתי שמאה דולר אינם סכום מספיק כדי לוותר על חשיפה לקהל הרחב. אני בדרך כלל כותב דברים פוליטיים או חברתיים וחשוב לי שאנשים רבים ככל האפשר ייחשפו אליהם. חשבון הבנק שלי ימתין.

אבל שמחתי מאוד שקיים אתר כמו 'אחר'. כל תוספת של אתר תוכן שלא שייך לגופי התקשורת הגדולים הוא מתנה של ממש במצב התקשורתי של ישראל, ובמיוחד שמדובר כאן בגוף תקשורת שעיתונאי הוא המו"ל שלו, ולא יזם ציני שתר אחרי אקזיט מהיר בשמינטרנט. גוף שמטרתו התוכנית היא להיות טוב ככל האפשר, דבר שהעיתונות הישראלית מתרחקת ממנו. 'אחר' הוא אתר חשוב בכך שהוא הולך נגד מגמת התכנסות האתרים, כך שיהיו ראי של מפת העיתונות המודפסת. האם נותר פורטל או מגזין תקשורת ישראלי באינטרנט שפועל באופן עצמאי בלי תאגיד תקשורת אחריו?

אני לא משתגע על המודל הסגור של 'אחר', אבל הוא לגיטימי. זה המודל הסטנדרטי בעולם שקיים מחוץ לאינטרנט. מאז ומעולם, אנשים לא קיבלו מיונז חינם בסופר תמורת צפיה בפרסומות המודפסות על גבי המיונז, אלא שילמו את מחירו. יש אנשים שיש להם משהו עקרוני נגד המודל הזה. לטעמי, יש מספיק עוולות בעולמנו ואני שומר את העקרונות שלי לדברים חשובים יותר. אני לא חושב שמודל של פרסומות מוסרי יותר מאשר מודל של מנויים.

כשאיתמר שאלתיאל, כותב שאני אוהב לקרוא, פרסם ש'אחר' לא שילמו לו ולעוד משתתפים, היה ברור לי שהוא צודק במלחמתו. אבל הצטערתי מאוד. אני מכיר את הקושי בהרמת מפעלים כאלה, מהתנסותי בכתב העת 'מעין' שאני העורך והמו"ל שלו. להוציא מגזין ללא תמיכה של גוף תקשורת שמסייע מאחורה זה מעשה לא פשוט, וזה עצוב מאוד כשמפעל כזה נקלע לקשיים.

בטוקבקים ראיתי שכמעט  כולם חובטים בהנאה במיברג החבול והשוכב על הרצפה.עם משפטים כמו 'מיברג הוא חלאה', 'אני מאחלת למיברג רק רע' ועוד. מיברג כאן אינו צדיק גדול, או מפגין חוכמה יתרה: במקום שיארגן שליח עם צ'ק לשאלתיאל באותו בוקר פלוס דיסק של האחים אולמן, הוא הגיב בבלוג התקשורת של ולווט אנדרגראונד ולא ישירות אצל הנושה שלו. זה נתן עוד סיבה לחבוט בדינוזאור הגווע.

קהילת האינטרנט הישראלית היא רגישה ולעתים אכזרית. יש לה קודים מיוחדים, שאני כבר למדתי. היא בדרך כלל צודקת. אבל קל מאוד להפוך לאויב שלה. אף שיש בה אנשים מוכשרים ומיוחדים, היא ממהרת לתעב כל מה שנראה כבדל מתקפה על התפישה החופשית של הרשת, או סתם אנשים מבוגרים ולא מעודכנים. ראו איך רזי ברקאי הפך לבדיחה בגלל חוסר הכרות עם המדיום. דמיינו לכם אם היה חי ביננו היום מהטמה גנדי והיה שולח בטעות מייל לחבריו על הפגנת-מלח נגד הבריטים, ושם את השמות של כל הממוענים לא בבי.סי.סי.

החנונים האכזריים האלה, אנשי התרבות הדיגיטלית, הם החברים שלי, והקהילה שלי. עידו קינן הוא אחד הבלוגרים הנערצים עלי כבר שנים. אבל המעקב השוטף והצמוד אחרי דימומו של ‘אחר’ לא מוסיף לו נקודות ורודות אצלי. מה גם שבמקרה הזה, הדיווח על המוות מחיש את המוות. גם יונתן כיתאין, שמאוד אהבתי את טור התקשורת שלו בג'י של גלובס בתקופה שעבדתי בעיתון המתחרה פירמה, המשיך וצחק על כמה אמירות כלליות של מיברג בראיון לנרי לבנה 'מוסף הארץ', משפטים שכל מרואיין יכול היה לומר ואפילו היה בהן צללים של הומור עצמי. הטקסט של כיתאין הפך לנקרא ביותר באגרגטור הבלוגים גרייפס באותו יום.

כן, זה מרתק מאוד לראות גלדיאטור שכבר שוכב קורס ועומדים להרוג אותו, בגלל איזו שגיאה, במיוחד כשהוא ממשיך לקלל את הקהל. אבל חבל שהגלדיאטור הזה, ששוכב שם, נלחם בשבילנו.

אני מקווה שמיברג ו'אחר' יקומו על רגליהם ויצליחו. ואשמח מאוד אם עוד כוחות טובים יכנסו לאינטרנט, ולא יפחדו מנשיכתה של הברקודה הסנובית הדיגיטלית.

עוד הודעות:

השקת רחוב לספרי, חלום הישראלי, ביפו
מנחה: יהושע סימון.
יופיעו איתי: רם אוריון, רע מוכיח, יובל בן עמי, אהרן שבתאי, א.ב. דן ועוד

מוצ"ש ה17 ביולי, 18:00-20:00

שאפה-בר, נחמן 2, שוק הפשפשים, יפו

שירת המינימום – גרילה תרבות בעד העלאת שכר המינימום
יום אחרי ההשקה, ראשון הקרוב ב17:30: י אירוע "שירת המינימום" של גרילה תרבות, בעד העלאת שכר המינימום מול הסניף התלאביבי של בנק ישראל, נחלת בנימין 69. פרטים http://gerila.co.il/he/?iid=495&p=1

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צוות אקטיב טרייל  On 14 ביולי 2010 at 22:44

    רק הערה קטנה: איתמר שאלתיאל, לא אורי 🙂

  • Shunra  On 14 ביולי 2010 at 22:45

    אני לא חושבת שמדובר בחנונים-נגד-אנשי-מדיה-ישנה.

    מדובר בעסק שלא עלה יפה. דברים כאלה קורים, וזו לא בושה.
    אבל לממן את העסק שלא-עולה-יפה על גבם של ספקים, זה כבר לא בסדר.

    זה לא היה בסדר במדיה ישנה, זה לא בסדר במדיה חדשה.

    ההבדל בין אז ועכשיו? אז היה יותר קשה לחשוף בציבור את מי שבנה עסקים על חשבון אחרים.

    (אחד מלקוחותי הראשונים, כשהתחלתי לעבוד כמתרגמת, היה ירון ברודרזון. ראה כאן: http://mitkadem.homestead.com/files/floyd/dme/pinkfloyd-pirate-dvd-yaron-broderson.html )

  • אמיתי ס  On 14 ביולי 2010 at 22:46

    אני חושב שאתה מתכוון לאיתמר שאלתיאל.

  • YTB?  On 14 ביולי 2010 at 22:48

    סחתיין עליך, צ'יקוס. חיכיתי שמישהו יגיד בדיוק את זה. הייתי כותב משהו ברוח זו בעצמי, אבל מכיוון שאני כן כותב ב"אחר" חששתי שזה יראה כאילו אני ממהר להגן על מי ש(לא) משלם לי. מיברג לא התנהל בחוכמה מול שאלתיאל, אבל ההתנפלות עליו מצד עיתונאים ואנשי תקשורת בהווה ובעבר הייתה מכוערת ומלאה שמחה לאיד. לא רואה מה יש כאן לשמוח.

  • ניב קלדרון  On 14 ביולי 2010 at 23:03

    הגעתי לכאן דרך פייסבוק ואני מסכים איתך בכל מה שאמרת.
    בעיקר מסכים עם כך שקהילת האינטרנט הישראלית היא רגישה ולעתים אכזרית. לא יכולת לומר את זה טוב יותר.

    וחבל לי על רון. המודל שלו אולי לגיטימי, אבל לא מתאים לקוראי העברית. היו יכולים להיות לו מודלים אחרים, וכנראה שלא חקר מספיק. אבל כמו שאמרת, הוא מגיע מדור אחר, גם זו מגבלה, ולא צריך להוסיף…

  • אייל  On 14 ביולי 2010 at 23:07

    יכול להיות שאתה צודק ובאמת מה שאנחנו רואים כאן זו שמחה לאיד, אבל אני רוצה להציע פרשנות אחרת, שמתמקדת דווקא בטענה שאתה העלית.

    אתה כותב:מאה דולר אינם סכום מספיק כדי לוותר על חשיפה לקהל הרחב.

    אבל הם הספיקו לדי הרבה אנשים, מהמוכשרים שבכותבי הרשת. אם הם היו מספיקים ליותר אנשים, זה היה ממש מפחיד. לא בגלל שקשה לי לשלם 365 ש"ח בשנה על קריאת כתבות, אלא בגלל (זהירות קלישאה) שהאינטרנט הוא שיחה. הגן הסגור שמייברג הציע, הוא בעיני רעיון רע מאוד. כיום, הערך של טקסטים נובע מההשתלבות שלהם במרחב. הם נכתבים באתר אחד, מטוקבקים, מצוטטים בטוויטים, מטרוקבקים, מוגבים בפייסבוק, ומקוטלגים מחדש באגרגטורים ולינקבלוגים. אם אתר כמו "אחר" היה מצליח, מהר מאוד כל זה היה נעלם והיינו חוזרים לטקסטים שערכם נובע ממחברם בלבד.

    לפי הפרשנות הזו, מה שאתה רואה בו שמחה לאיד, היא אנחת רווחה של סקוואטרים, לאחר שבעל הבית, שאני מודה שאינו החזיר הקפיטליסטי המקובל, הרים ידיים מהניסיון לפנות אותם.

  • העלמה עפרונית  On 14 ביולי 2010 at 23:23

    אייל, אתה מדבר על הקושי שלך עם גן סגור, ומציין את פייסבוק באותה נשימה. אירוני משהו.

  • יונתן כ'  On 14 ביולי 2010 at 23:45

    כבר הרבה זמן שאין לי טור תקשורת ב-G, אבל נחמד לשמוע שאהבת אותו.

    לעצם העניין, ברור לי שכך זה עלול להיראות, אבל באמת שאין קשר בין הפוסט הקצרצר שכתבתי לבין ההסתבכות של "אחר" (הציטוטים שאליהם התייחסתי קפצו לי לעין כבר ביום שישי – אחרי הפוסט של שאלתיאל, אבל עוד לפני הידיעה של עידו קינן בעין השביעית על סגירת האתר).

    ולגבי הסוגיה עצמה: כן, ברור שיש קצת הגזמה בהתנפלות על מיברג, כמו שקורה כמעט תמיד ברשת. כולם אוהבים להצטרף למחנה הצודק והמנצח, ובחסות האנונימיות הרבה יותר קל ומהנה לשגר חצים ארסיים. אבל אני באמת לא חושב שזאת הנקודה המרכזית כאן.

    אפשר למשל רק לדמיין איך היה מגיב ומה היה כותב מיברג לו הוא היה ניצב בנעליו של איתמר שאלתיאל. אני בטוח שזה לא היה רק ארוך יותר אלא גם אלים בהרבה. ולכן, גם קצת מצחיק לקרוא את התגובה שהוא העביר לעין השביעית, שבה הוא מבקר את משלח היד של קינן ("לחיות מדמם של אנשים יצירתיים"), מדבר על פרזיטים, וטוען שהוא הוציא מכספו כדי לתמוך באידיאולוגיה שלו.

    מה לעשות שמשלח היד של קינן אינו שונה מזה של מיברג, שהתפרנס במשך שנים מהעברת ביקורת חריפה (ולגיטימית לגמרי, כמובן) על לא מעט גורמים ועניינים. וכן, זה לא נעים להיות בצד השני, אבל אי אפשר לשלול את הלגיטימיות של הצד הזה, ברגע שאתה פתאום מוצא את עצמך ממולו ולא כחלק ממנו.

    ולבסוף, טענת האידיאולוגיה, שמתחברת גם למה שאתה, צ'יקי, כתבת כאן, לפיו מיברג "נלחם בשבילנו". אני מודה שאני מתקשה לראות את הפן האידיאולוגי במהלך של מיברג, ואני גם לא חושב שהוא נלחם בשביל אף אחד מלבד רון מיברג ורוחתו הכלכלית (שזה הכי לגיטימי בעולם, כמובן).

    מיברג הרי לא עזב משרה בטוחה ומתגמלת כדי להקים משהו בגלל שאיזה חוש צדק פנימי עמוק דחף אותו לכך. המיזם הזה נולד אחרי שהוא נדחק החוצה ממעריב וחיפש בכל זאת דרך שבה הוא יכול להתפרנס מכתיבה. שזה יופי (הכי לגיטימי בעולם, כבר אמרנו?), ותמיד טוב שיהיה עוד גוף שיוכל לפרנס כותבים, אבל זה בטח לא מצדיק קשירת כתרים אידיאולוגים לראשו*, ולא הופך אותו למישהו שנלחם למען אחרים. ואם היה בכך איזשהו ספק, אז הפוסט שהצית את כל הדיון הזה, ממחיש היטב את דאגתו של מיברג לאנשים שאותם הוא רתם לאתר הזה.

    והפוסט הזה גם מביא אותי לשורה התחתונה של סיכום האירוע הזה: לא רק שהניסיון של מיברג – שרבים התריעו מראש שהוא חסר סיכוי – כשל (עניין, שכמו שאנחנו יודעים, מספיק לבדו כדי לעורר גלים של שמחה אנונימית לאיד), הוא גם כשל ללא קלאסה ובחוסר חן. זה מה שהביא לאותה "אכזריות" אותה אתה מתאר. וכן, כמו שכבר ציינתי, כמו כמעט כל דבר ברשת, היא הייתה מעט מוגזמת, אבל לא, לא היה כאן שום דבר חריג מעבר לכך. הגיבור של הסיפור הזה הוא מיברג, גם אם הפעם, באופן נדיר, זה לא נוח לו.

    גילויים נאותים: ההיכרות שלי עם עידו קינן היא היכרות רשת שטחית. את מיברג איני מכיר כלל.

    *היה כאן פעם ניסיון תמים ומלא כוונות טובות להקים מיזם בשם "שקוף". זה באמת היה מהלך אידיאולוגי.

  • מיטל  On 14 ביולי 2010 at 23:55

    ראשית, רון מיברג לא מבין באינטרנט. זה לגיטימי. הרבה אנשים לא מבינים באינטרנט ולא צוחקים עליהם. רון מיברג לא מבין באינטרנט והולך לפתוח מגזין אינטרנט, זה כבר פחות לגיטימי. זה בדיוק הפער שבו מתחיל הצחוק. זה לא בגלל שקהילת האינטרנט היא נחושה ורגישה או משהו, אלא בגלל שככה מתנהגת כל קהילה בעולם שאנשים מנסים לנצל את כוחה בלי לטרוח ללמוד אותה קודם.

    שנית, אני לא מבינה את קו הטיעון הזה. בכלל. לפי מה שאתה אומר, אם מישהו רע ועשיר וחמדן לא משלם את הכסף שהבטיח לעובדים אז מותר להקריא נגדו שירים ולכתוב נגדו פוסטים. אם האיש הוא בחור שלבו במקום הנכון והוא סך הכל מנסה להתפרנס בעצמו אז מותר לו לא לשלם את הכסף שהוא חייב, ונושיו צריכים לוותר לו, כי סך הכל הוא ניסה לעשות דבר טוב, גם אם נושיו גם הם סך הכל מנסים להתפרנס. איך עובדת הלוגיקה הזו?

    ושניהם ביחד: רון מיברג הכניס את עצמו לקהילת האינטרנט. בכוח. בבולדוזריות. עמוק לתוך הזירה שהוא אינו מבין בה דבר. בזירה הזו, דברים קורים באור, בגלוי, תחת עיניהם הבוחנות של כל הגולשים האחרים. ככה זה כשאתה מנסה להקים מגזין ולשבוע כל הבלוגוספירה מדברת עליך. וככה זה כשאתה נכשל, ולשבוע כל הבלוגוספירה מדברת עליך. אי אפשר ליהנות מהאחד ולזרוק את השני.

    (ואני כן חברה של איתמר)

    • אבי  On 16 ביולי 2010 at 13:23

      מיטל קחי שנייה אוויר,
      בין אם את צודקת ובין אם לא
      הייתי מציע לך לבחון את עצמך ולשאול מאיפה מגיעות כל הרגשות השליליים הללו כלפי איש שכוונותיו היו טובות בסך הכל.
      תהיי קצת אובייקטיבית. תנסי לפחות. האיש עשה שגיאות.
      אולי רבות אפילו אבל אחרי הכל הוא לא פושע.

      נדמה לי שכולנו כולל איתמר ואפילו את נצא פחות נשכרים אם יוזמה שכזו תקרוס.
      לא מספיק להיות צודקת לפעמים לפעמים כדאי להיות קצת חכמה ואולי מעט נדיבה.

      זה לא הרג אף אחד ואפילו לא יהרוג אותך…

      • מיטל  On 16 ביולי 2010 at 15:31

        אם מיברג היה מבקש מכותבים שהוא מעריך לכתוב בחינם באיקס חודשים הראשונים כדי לראות אם המגזין שלו מצליח, אני בטוחה שהוא לא היה נתקל בהתנגדות רבה מדי.

        אם מיברג היה מקים מגזין שכותביו מתנדבים לחלוטין, אני בטוחה שהוא לא היה נתקל בהתנגדות רבה מדי.

        אם מיברג היה מתקשר לאיתמר מרצונו ואומר לו שהצ'ק שלו מתעכב בכמה חודשים, אני בטוחה שהוא לא היה נתקל בהתנגדות רבה מדי.

        אם מיברג היה פונה לבלוגוספירה ואומר: שמעו, עברו כך וכך חודשים, יש לי כך וכך הוצאות שגדולות מההכנסות, האם תוכלו להעלות רעיונות לשיפור המצב, אני בטוחה שהוא לא היה נתקל בהתנגדות רבה מדי.

        אבל הוא לא עשה דבר מכל אלו. ולכן, הכוונות הטובות היחידות שאני בטוחה שיש לו הן הכוונות להשקיע בתוכן בעברית. על כך אינני חשה צורך להודות. מבחינתי זה ברור מאליו.

  • האמורי  On 15 ביולי 2010 at 0:03

    אני בהחלט מסכים עם צ'יקי. אני לא במיוחד אוהב את מיברג, אבל יש לבלוגוספירה איזה אופי גיקו-חכמולוגי מעצבן, עם אמות מידה לא רציניות לבחון דברים. יש בה גם זלזול מאוד גדול כלפי אנשים מבוגרים יותר וכלפי צורות מסורתיות של מדיה. הערכים היחידים שמנחים אותה זה כמה ערכים טכנופיליים מיובאים ותלושים למדיי. עשו מהקוד הפתוח וכמה אידיאלים מהסוג הזה משהו בסגנון של המרקסיזם של פעם, ונאבקים על זה באותה חמת זעם. אבל זה די מגוחך: קוד פתוח הוא בסך הכול מכשיר. כשלעצמו הוא לא קדוש ולמטב ידיעתי הוא גם לא שיחרר אפילו בנאדם אחד בכדור הארץ. עפרי

    • יוסי  On 15 ביולי 2010 at 1:04

      לא יודע אם גיקים טכנופיליים, הם נשמעים יותר כמו דושבאגז שמגיבים כאילו נכנסו להם לאיזו טריטוריה פרטית דמיונית.

  • שי  On 15 ביולי 2010 at 0:04

    רק רציתי להזכיר שעיתון זה לא מיונז.
    משלמים על עיתון מודפס, וגם בו יש פרסומות שמהוות את רוב רווחיו.
    דווקא הנסיון לממן כתיבה בדמי מנוי הוא היוצא מן הכלל — בדרך כלל רוב הכסף מגיע מפרסום, כשהמנויים משמשים רק הבטחת הכנסה.

    פרט לפנזינים, מגזינים עצמאיים וכו', אבל אני לא חושב שמיברג מוכן לשבת באותה יבשת עם פנזין. הבנאדם הרי מסריח ממיסוד.

  • dugry  On 15 ביולי 2010 at 0:42

    נדמה לי שהששון והשמחה הן של אלה שאמרו בקול רם שאין מצב שהמודל הזה יצליח, ושמצחיק המיברג הזה שמגיע לאינטרנט, כולו עלה חדש ואאוט אוף היס אלמנט, ואחרי דקה וחצי מנסה ללכת אבו-ללה ולעשות דברים שלא נראים הגיוניים במיוחד.

    אני כמובן לא אומר שיש לשמוח כך או על כך, אבל זה טבעי כשאנשים לא שומרים את רגשות האמרתי-לכם שלהם בבטן.

    • Shunra  On 15 ביולי 2010 at 0:44

      בתור מנויה לאחר – ששילמה במפורש מתוך תמיכה ברעיון – אני מרגישה מרומה כפליים. לא זו בלבד שהרעיון של מיברג לא הצליח, הוא לא הצליח בדיוק על גבם של האנשים שרציתי לתמוך ביכולתם להתפרנס מכתיבה.

  • חנן כהן  On 15 ביולי 2010 at 7:14

    יכול להיות שמי שמבין באינטרנט לא היה נכנס להרפתקאה הזאת מלכתחילה. וגם לא ייכנס.

  • אורי ברייטמן  On 15 ביולי 2010 at 10:07

    צריך להיות חייזר בשביל להרים אתר ישראלי בתשלום, שהתוכן שלו מוצג בעברית בלבד.

    מיברג אכן עונה להגדרה זו, ואם האתר נפל – בדין הוא נפל. כרונולוגיה של קריסה ידועה מראש.

    שמחה-לאיד היא גם סוג של שמחה, אמנם לא בית השואבה, אבל מתאימה לאנשים שעובדים קשה בשביל להרים תוכן בחינם, כל הזמן.

  • אבי  On 15 ביולי 2010 at 10:18

    אני לא רואה בעיה עם העובדה שאומת האינטרנט תוקפת את "אחר". זה לגיטימי. לא כולם חושבים של"אחר" יש זכות קיום, ומותר להם לומר זאת, במיוחד אם התחזיות שלהם מתממשות. גם לי עצוב לראות מגזין נוסף שעומד להיעלם מהעולם, אבל במקרה הזה עצוב לי פחות. מה אחר נתן לתרבות הישראלית? כלום. הוא אתר סגור, כך שתרומתו לשיח קטנה ולא משמעותית. והוא לא משלם לכותבים שלו, כך שאפילו להם הוא לא נותן דבר.

    חלק מהמגיבים תקפו את מיברג בגלל שהם לא אוהבים את הקונספט של "אחר", אבל חלק תקפו אותו בגלל מוסר התשלומים שלו ובגלל כמות היוהרה שהוא משפריץ. כתבת שמיברג אינו "צדיק גדול או מפגין חוכמה יתרה", אבל זה לא הקטע. מיברג יוצא חרא. אם הבעיה היתה רק הקשיים הכלכליים שלו (שמותר להיות ספקניים לגביהם – הוא לא שילם לפזית בנימין מההתחלה), הוא עדיין היה יכול להיות בנאדם מספיק כדי להודיע להם על זה, ולא לצפות מהם לרדוף אחריו כדי לגלות למה הצ'ק לא מגיע. זו הנקודה. בורות הרשת של מיברג היא לא כזו מעניינת, והיא לא הנושא. הנושא הוא חוסר היכולת שלו להתייחס לאנשים שעובדים איתו כבני אדם. גם להיכשל צריך לדעת.

  • שחר  On 15 ביולי 2010 at 11:49

    איך הם אומרים שם באינטרנטים, It's Complicated
    כי מצד אחד, יש משהו נכון, כמעט מובן מאליו בעצם, באבחנה שלך לגבי הסגירות של איזו קהילה שצווחת פתיחות לכל עבר. הם תמיד יודעים יותר טוב מכולם מה אמור "לעבוד באינטרנט" ומה נועד מראש לכשלון כי הוא לא מבין את רוח המדיום. הם מעצבנים. מאוד.
    הבעיה היא שיש הרבה מאוד מקרים, וכולם מוצלחים ומתאימים יותר מההתרסקות של "אחר" לתלות עליהם טרוניה כזו.
    יש סיכוי, אפילו סביר מאוד, שבין שלל המגיבים האנונימיים למחצה לפוסט של איתמר, ולציטוט שלו על-ידי דבורית, נמצאו לא מעט אנשים שרצו לסגור חשבון עם מיברג. רובם, בניגוד לטענה שלך, רוצים לסגור חשבון ישן בהרבה מזה של קהילת ה"מידע רוצה להיות חופשי" עם המודל של "אחר". מי שרצה לסגור חשבון אצל ולווט עשה את זה, ניחוש שלי, בגלל שמיברג התנהג כלפיו בהתנשאות, אה, איך לומר זאת, מיברגית, בישיבות מערכת של "חדשות" נניח.
    בקיצור, כי גם כך הארכתי, מה שבאמת עצוב כאן, מה שמיטל דיברה עליו קצת למעלה בתגובות, הוא דווקא מה שאתה כתבת. קצת יותר ממוקד: העובדה שקל מאוד למסמס את זה שיש כאן, לפני הכל, מאבק עובדים לגיטימי ומוצדק במעסיק נצלני. ככה זה ברגע שאנחנו גולשים ממפעלי ייצור לסדנאות יזע של "תוכן", פתאום הכל מקבל כל מיני רבדים ומורכבויות. לפעמים הם באים על חשבון מה שצריך לעמוד במרכז.

  • רויטל סלומון  On 15 ביולי 2010 at 13:59

    אינטרנט ובלוגוספירה הם לא העניין פה.

    אם זה היה סופרמרקט שלא שילם 4 חודשים לקופאית שלו, לא היית נכנס בו, קורא להחרים אותו ומפגין נגדו? סביר להניח שכן. אז למה למייברג צריכה להיות חסינות? במה הוא שונה מכל מעסיק/מקבל שירות שמלין שכר, לא משלם בזמן ועוד לא טורח לענות לזה שהוא מעכב את תשלומיו?

  • איתי  On 15 ביולי 2010 at 16:12

    יפה מאד

  • שושי  On 15 ביולי 2010 at 17:58

    התרשמתי שמיברג כעס על הפרסום כי הוא קלקל את תוכניתו להמשיך להפעיל את אחר בתנאי מוסר התשלומים שלו.
    אני מתעבת את מודל התוכן בתשלום, כי אם הוא יתפתח, יהיו רבים שיוכלו להרשות לעצמם לקרוא לכל היותר את התוכן באתרי טייקונים.
    אגב, ההתייחסויות לגילו של מיברג שגויות – זה לא הגיל, זו האישיות.

  • שושי  On 15 ביולי 2010 at 20:06

    מיברג כתב בטוויטר: "תשו כוחותי" ואח"כ "אני רואה את הסוף" ואח"כ "איני יכול עוד".
    שלחתי לו תגובה, אבל היא לא מופיעה שם.

    • Shunra  On 15 ביולי 2010 at 20:14

      בחיי שהבהלת אותי עד כדי כך שהלכתי לטוויטר שלו.

      הוא צייץ את זה לפני חודש, מתוך עמקיה של הרעלת מזון עקב אכילת פירות ים. ביוני. העצה המקובלת היא לא לאכול פירות ים בחודשים שאין בהם את האות R – מאי, יוני, יולי, אוגוסט. יש סיבה טובה לעצה הזו.

      לא נראה לי שזה היה ציוץ עסקי כמו רפואי.

    • עידוק  On 17 ביולי 2010 at 15:37

      הטוויטר הזה הוא פייק מיברג, זה לא באמת שלו.

  • chicky00  On 15 ביולי 2010 at 20:19

    לגבי הטענה הסוציאליסטית – כמובן שמיברג חייב לשלם, אבל יש הבדל בין תאגיד רווחי שלא משלם או משלם סכום מגוחך כמו וואלה, נרג' למשל. או גוף של איש עסקים ציני שמנסה להשיג כותבים בחינם, לבין עיתונאי שניסה להקים עיתון עם תכנים אלטרנטיביים ונקלע לקשיים זמניים. לא חוכמה ללכת על סוציאליזם מול חלשים. בוא נגיד שמיברג לא התעשר כאן. אני חושב שאם מראש הוא היה מציע מאה שקל לאייטם באופן סמלי, עד שיהיו אלף מנויים, הוא היה משיג את אותו מספר של כותבים, אבל הוא לא פיננסייר כנראה, אלא עיתונאי.
    את מספר הגופים התקשורתיים המנוהלים על ידי כותבים ומשלמים ליוצרים אפשר לספור על יד אחת שבדקה אם יש גזר בתחתית המיקסר.
    חוץ מזה, הטענה שלי היא כלפי הנימה והעליהום. קשה להקים גוף תקשורת אלטרנטיבי שמשלם לכותבים. מיברג ניסה, ולא ממש הלך לו. בוא נראה אתכם עושים את זה יותר טוב.

    • אבי  On 15 ביולי 2010 at 22:03

      מיברג נקלע לקשיים זמניים, אבל הוא לא שילם למעצבת של האתר מלכתחילה. וגם אם אתה סובל מקשיים, מעסיק הגון היה מודיע על כך לכותבים שלו, ובטח שלא מתעלם מאימיילים שלהם.

      • אסף  On 16 ביולי 2010 at 16:55

        גל גבאי שבה ועולה ממעמקי תודעתך

  • דוד  On 16 ביולי 2010 at 0:03

    אני דווקא מבסוט לגמרי שמייברג קרס, כנראה בלי שוב. ראשית, בגלל שתמיד כיף להגיד אמרתי לכם. שנית, בגלל שלו היה האתר מצליח במודל הנוכחי, היו רבים וטובים מנסים גם הם את המודל הזה וזה היה עולה לי כסף בסופו של דבר כי את מנת הבלוגים היומית שלי אני ממש צריך ובסוף הייתי נכנע. שלישית, כי מיברג הוא חרא בנאדם וממש מגיע לו. אני לא מדבר רק על הסיפור של איתמר. מדובר בהתנהלות המנוולת שלו מול אנשים במהלך השנים כולל עם נמרודי (בעצמו לא צדיק גדול) ברב המכר במבינו. מיברג הוא שאיש שמילה שלו אינה מילה, שלעולם אינך יכול לתת בו אמון ותמיד, אבל תמיד יגיע הרגע שהוא ינשך לך בעקב. מי שרוצה יתר פירוט יכול לקרוא את מה שכתב חנוך מרמרי בעין השביעית (יש לינק בפוסט של עדו קינן).

    • שושי  On 16 ביולי 2010 at 11:05

      אבל בשורה התחתונה, אני לא בטוחה שבריא להרגיש כך ולתדלק את זה.

  • כריש נמר  On 16 ביולי 2010 at 11:29

    מסכים עם הפוסט ושמח שכתבת אותו. בכל הזלזול המוקדם ביוזמת האתר והמתקפה לכששהתגלה פגם מהותי ראשון בו היה משהו נבזי ומרושע. לא צריך להיות חסיד של מיברג על מנת לשמוח על אתר תוכן עברי שמספק טקסטים מגוונים ברמת כתיבה גבוהה. נדמה שכל המלעיזים בוחרים לשכוח שבעקבות מתקפותיהם לא יהיה מודל אחר של אתר מסוג זה, כזה שמשלמים בו בזמן, פתוח לכלל הציבור והעורך שלו נימוסי ומעודכן יותר, אלא פשוט לא יהיה כלום.
    זה קצת הזכיר לי את ההתקפות על עיתון הארץ בכל פעם שמתגלה בו איזה פגם, או חס וחלילה אספירציות שיווקיות. המקרה הבולט, השמחה בעקבות ביטול המנויים בפרשת קם. כאילו שכשהארץ ייסגר יקום במקומו עיתון אחר איכותי יותר ולא פשוט נשאר עם גרסאות שונות של ישראל היום.

  • כנרת  On 16 ביולי 2010 at 12:16

    אוף, לא נעים לי ככה להסכים איתך. צריך לשלם על עבודה והבטחות צריך לקיים ואין שום אבל בסוף המשפט הזה. גם מיברג צריך לשלם לכותביו, וכולי תקווה ואמונה שהוא אכן יעשה את זה.

    השמחה לאיד, לעומת זאת, מה היא משרתת? הטמעה עמוקה יותר של האמונה הרווחת ממילא שאין יותר צורך לשלם על תוכן? כמעט כולנו כאן כותבים, ובאיזו עליצות מנוסחת היטב אנחנו כורתים את הענף שעליו אנחנו יושבים.

    אם המיזם של מיברג ייכשל זה יהיה עצוב בעיני, ועדיין ישמח אותי שהוא ניסה.

  • captain beefheart  On 16 ביולי 2010 at 13:33

    היבריס, זה כל הסיפור.

    התכסחתי עם מיברג כמה פעמים – וירטואלית לחלוטין, ב"אחר" כשעוד היה פתוח ובכמה אימיילים. אבל כשהגיע רגע האמת, והוא נכנס לעניין בכסף, אמרתי "נתרום משהו להרמת המורל" ושלחתי לו טקסט שאפשר לומר ללא ספק כי היה ראוי לפירסום. ואת זה הוא אמר (כלומר כתב).

    הצעתי לו את הטקסט חינם, ללא התחייבות ממשית, תוך הצעה שאם נראה לו מתאים והוא יפרסם – שיתרום את שכר הסופרים לגוף מסויים. מטרתי היתה אשכרה לצ'פר אותו (ובאותה הזדמנות להוכיח שעם כל הביקורת שלי על סגנונו, אני מכבד את כוונותיו). ובעברית: קח מתנה. אם תתרום או לא, הרי לא אוכל לבדוק…

    התשובה שלו היתה זו:
    "אם ארצה לפרסם את הטקסט שלך, ומי יודע, אולי גם נוספים, אינני יכול לעשות זאת תחת המוניקר קפטן, עם כל הכבוד לדון. הטקסט צריך להיות חתום כמקובל בידי אדם חי ונושם. אינני מאמין שכותבים זכאים להתחבא מקוראיהם. אם התנאי הזה מקובל עליך, אני משוכנע שרשימתך ראויה. לכתוב אתה יודע למרות שאתה מבזבז תחמושת על ישיש חולני בשירת הברבור שלו".

    האיש הזה כל כל רוצה להיות "צודק", עד ששכח כי לפעמים כדאי להיות חכם. אם לא היה משחק אותה כזה אפיפיור, בטח הייתי משגר לאתרו כמה חבילות מבלי שהיה טרוד בתשלום בגינן.

    כל מי שמתעסק בהוצאה לאור יודע שלא אומרים "לא" למתנדבים. מיברג משחק אותה כאילו הוא חי בפלאנטה משלו, והנה התוצאה.

    אם יימצא איזה מבוגר אחראי שייעמד לידו וייקח את המושכות, אולי לקריירה שלו תהיה תקומה.

    • אבי  On 16 ביולי 2010 at 14:54

      קפטן

      מה בדיוק לא הגיוני כל כך בתשובה שלו?

      זה כלל לא קשור לכסף. זה תנאי בסיסי וברור מאליו שתחתום עליו בשמך ולא תסתתר מאחורי כינוי עלום.(ועוד במיוחד אם אתה לא כותב על עצמך אלא על אחרים)
      זה בסדר גמור אם אתה טוקבקיסט אבל לא אתי אם אתה רוצה לעלות רשימה באתר.

      הוא צדק לגמרי לדעתי במקרה הזה.

      • captain beefheart  On 16 ביולי 2010 at 19:18

        זה בדיוק העניין. הוא צדק. ומהשורש הזה נגזר הביטוי "צדקנות". כלומר – להיות צודק ובכל זאת להיות טועה.

        ברור שלא כתבתי על עצמי אלא על אחרים. אבל לא על "במבינו" אלא על רונלד אמריך ואייזיק אסימוב. לא היתה לו שום בעיה לפרסם, כמו שיש "מכתבים למערכת".

        ולהבהיר: ממש לא נפגעתי, רק הופתעתי שבנאדם מקבל טקסט מושקע, עשוי היטב ובחינם, ומוצא סיבה צדקנית לא לפרסם אותו.

  • יוסף  On 16 ביולי 2010 at 15:58

    איך סוציאליזם נכנס לסיפור? יש פה מישהו שסמך על מעסיק שלו מבחינה כלכלית והמעסיק לא עמד בהתחייבותו. אולי אתה לא צריך עוד מאה דולר, מסתבר שיש אנשים שכן צריכים. קודם כל צריך להתנהג בצורה אנושית ורק אחרי זה להתבוסס באלטרנטיביות המגניבה.

  • דוד  On 16 ביולי 2010 at 18:35

    אגב, לפני יותר משבוע מיברג הבטיח בהן צדקו (במכתב פתוח לדבורית שרגל) שישלם לאיתמר "בשבוע הבא". שילם או לא שילם? מישהו יודע? איתמר לא כתב על כך דבר.

  • tsoof  On 16 ביולי 2010 at 20:53

    אני מסכים באופן כללי, גם שהנ"ל כולירע וגם שחבל על הפרויקט, כי יש כה מעטים כאלה.

    • דוד  On 16 ביולי 2010 at 23:29

      בואנ'ה קראתי קצת בבלוג שלך ואתה כותב יוצא מהכלל. רק אל תתחיל לדרוש תשלום.

      • tsoof  On 17 ביולי 2010 at 11:16

        תודה. אני חינם עד 2034. אחרי זה אשקול.

  • חנוך המחונך המחנך  On 17 ביולי 2010 at 13:30

    1. המון כיתובים=דיבורים. חלקם, אני מקווה עבור הכותבים הללו, של מי שלא באמת באמת חיכו לצ'ק של מאה $ . אני כבר עמדתי שעות בשמש ליד שער נעול ממתין בשביל פחות מכך.
    2. חוק ישן של יוניונים בארה"ב. אם חינם הכל חינם. פירושו אם אתה מתנדב לעבוד בחינם עבור עסק שמישהוא מרוויח ממנו אתה גוזל מקום עבודה ממי שצריך אותה יותר ממך.
    3. תשלום שכר אינו סוציאליזם, קומוניזם, אנרכיזם או כל דבר אחר שמי שלא משלם תולה על הנגזל. גם בתורה של היהודים נזכר עניין זה ויש גינוי חריף לאי תשלום שכר.
    4. לפי החוק הישראלי שכר משלמים תמיד ובכל מקרה. אי תשלום שכר הנו עבירה בעולם ובישראל. יש מלחמה מתמדת על עניין זה. מיברג אינו היחיד בישראל שמצוי כרגע במצב של מעביד שלא שילם שכר. כל ערעור של חוק זה בל מצב בכל תנאי יוצר תקדים שינוצל על ידי אנשים רעים מאוד.
    5. הטיעון "הוא אחד משלנו תעזבו אותו" הנו אבי אבות השחיתות בישראל. נתחיל בידלין נמשיך לדרעי ונגיע לאולמרט. מיברג הצדיק עצמו כתב על כך בעבר.
    6.מיברג הנ"ל צריך להודות לסוג האנשים הכותבים כאן שלא הפילו וכנראה גם לא יפילו עליו עורכי דין, צו איסור יציאה והוצאה לפועל.

  • ענת  On 17 ביולי 2010 at 14:16

    ההתנפלות על מיברג הייתה מעציבה. קארי לא היה מזכה את האינטרנט הישראלי אפילו במחמאה מתבגר

  • אלברט  On 22 ביולי 2010 at 21:09

    עצוב כל כך שמיברג במיין ולא במעריב. אני בטוח שהיום בדיוק או מחר לכל הפחות זכי רכיב היה קורא במוסף ואווה מדזיבוז היתה מחזירה את השכר שלו למקור. כמו כן אני שמח לשמוע שהוא שילם לשאלתיאל מאה דולר. ואם כבר לדעת מתי לצאת מעסקה. וילה עם בריכה במורשה זה פחות או יותר למרחב החדש

  • ראובן ברדך  On 18 בדצמבר 2010 at 22:37

    היה לי העונג וגם הכבוד לכתוב שם.
    חבל שלא הצליח לפרוץ ולצרף מנויים רבים.

  • בוקספר  On 22 בדצמבר 2010 at 11:27

    האתר של רון מיברג היה מקום מפלט למחפשים תרבות אחרת, כתבות אחרות שלא נגעו במישרין או בעקיפין באח הגדול והחנונים. היום אנו מובלים על ידי תרבות זבלית, נמוכה ביותר מתוך אמונה שמסעודה אכן ביקשה זאת. אמא שלי, מסעודה הכתירה את מוספי סוף הסבוע של עתוני ידיעות אחרונות , מעריב וערוץ 2 כערוצי הזבל.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: