ראיון עם מוסטפה עלמי, פריס הילטון הפלסטיני

מוסטפה עלמי חי את המזרח התיכון כמו שאיש לא חי. הוא פותח את הבוקר (כלומר, את הצהריים) בארוחת בוקר במסעדה היקרה של מלון אמריקן קולוני. בבופה הענק, הוא בוחר טירמיסו עם מלקחיים, ואז מחליט אם לפנות מזרחה לאיזה דיסקו עמאן או לפתיחת פאב ברמאללה. ואולי מערבה: לתל אביב, בדרך כלל מסעדת דגים ואז מועדון כמו האומן 17 או לפאב הנוצץ של רוטשילד 12, שבו המלצריות מתהלכות בבגדי שנות העשרים ומתערבבות עם האצולה העסקית המדכדכת של ישראל.

כשהכתבה תתפרסם, הוא יהיה בדובאי לצרכי מה שהוא מגדיר כ"שופינג, בילויים, שיזוף". יצא לנו להסתובב, לי לו בלילות ארוכים בתל אביב או לעשות סיבובי בארים ברמאללה. כל פעם שאני בירושלים, אני שולח לו סמס, ואם הוא לא בפרטיה באחת מנסיכויות במפרץ או בסניף החברה המשפחתית במונטריאול, אנחנו חוגגים, עם פמליה שהולכת וגדלה במהלך הערב.

נערי שעשועים כמוהו יש הרבה בישראל, צעירים שרק רוצים לכייף ולרקד עד שהאור עולה ומחלקי העיתונים משליכים חבילות למרכולים. אבל זה קשה יותר לפלסטיני. רוב הפלסטינים רק מנסים לשרוד. יש אמנם בליינים ברמאללה, אבל קשה להם להסתובב בחופשיות. יצא לי ללכת לים עם פלסטינים שהזילו דמעות התרגשות, כי ידעו שקיימת אפשרות שלא יראו את הים כל חייהם.

איש לא יעצור את עלמי, עם תעודת הזהות הירושלמית שלו והמבטא הלונדוני המפונק, פרי לימודים בבריטניה. אולי זה גם החיוך, שכולו טוב לב ונדיבות. קשה לא להתאהב בשמחת.

גם בלי לדבר על ההבדלים המסוימים במספר הספרות בחשבון הבנק שלנו, אני ומוסטפה טיפוסים שונים. אני טיפוס נזירי שיכול לשרוד ערב שלם על סודה חמימה. הוא ייקח קלאמרי או יזמין לאלכוהול היקר ביותר, וידאג שכולם מסביבו מסודרים. הוא כמובן לא נותן לי לשלם על כלום.

פעם, באחת הבילויים שלי למזרח ירושלים, הצלחתי לסחוב ידיד ליכודניק מפוחד מערבים, בלי לגלות לו שפנינו למזרח. גם הוא התאהב מיד במזג הטוב שלו. בוא נגיד שכשליברמן אומר שהוא מדבר בערבית, הוא לא מדבר בשפה של עלמי: אדם מפוכח, שרוצה לחיות בשלום ואפילו בסבבה עם הישראלים, רק שיתנו לו את המדינה שלו והוא יעשה כאן את המסיבה הכי טובה בעיר.

תחנה ראשונה: קוקטייל בקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים

הקונסוליה הבריטית ניצבת כמה עשרות צעדים מהגינה המרוטה שבה התקיימות הפגנות השמאל בשייח' ג'ראח חמש שעות קודם לכן. זה מעין מבצר ענק, שסביבו גדרות תיל. מדובר באירוע רשמי והייתי צריך לשלוח בסמס את השם ומספר הדרכון שלי. כשהגעתי, שמחתי לראות שהשם שלי מופיע, ליד הנספח האיטלקי.

בין גדרות התיל, האווירה היא של מסיבת כיתה, רק בלי שירים של סבלימינל, אלא תערובת של פופ מתחילת האפסטיז ולהיטים ערביים. הברמנים, צוערים בריטים לבושים כאפיות מגוחכות, מוכרים משקאות עם שמות היתוליים בטעם רע כמו 'זונה בשלושה דולר', שמרגיעות את הפחד שלי מיצירת משבר דיפלומטי. הנוכחים הם פיפטי פיפטי דיפלומטים מערביים ופלסטינים יאפים ושיחי הגרניום מסביבנו מוסיפים לאוירה הזחוחה והסחית. דיפלומט גרמני זוטר שהגיע זה עתה לאיזור שומע שאני עיתונאי ישראלי, ומבקש ממני סיכום של המצב במזרח התיכון בשורה-שתיים.

אני עם דפדפת צהובה גדולה מדי, עומד ליד הבריכה הריקה, ממתין למוסטפה, שמאחר בשעה: הוא כמובן במסיבה קודמת. למרות שרק תשע וחצי. כשהוא מגיע, מתגלה שהוא מכיר את חצי מהנוכחים. מנשק את כל הבנות. שניה אחרי בואו, עולה רקדנית הבטן בבגדים סגולים. מוסטפה לוחש לי שהיא בטח ישראלית, כי החברה הפלסטינית שמרנית ואין כמעט רקדניות בטן פלסטיניות.

מוסטפה מדבר על אהבה: "החברה הראשונה שלי היתה יהודיה. נפגשנו כשהיתה בת 17. יצאנו שלושה חודשים, עד שעברתי ללמוד. היא ביקרה אותנו ברמאללה. אמא שלי אהבה אותה מאוד. עכשיו היא חזרה בתשובה, נשואה עם ילדים, אבל מבחינתי, תישאר האהבה הראשונה".

אני רוקד מעט, ובשלב מסוים עושה צעד לא נכון ושובר בטעות נרגילה של אחד הגרמנים האוריינטליסטים. זה הזמן לברוח לתחנה הבאה.

תחנה 2: באר הבורדר ליין, מזרח ירושלים

הבורדר ליין הוא אחד המקומות הסודיים בירושלים. מדובר באחד הדאנס-ברים הלוהטים בעיר, אבל רוב הבליינים מהמערב מעולם לא שמעו עליו, כי הוא במזרח ומנוהל על ידי פלסטינים. נראה שרק אני אוכל את הלוקש של העיר שחוברה לה יחדיו.

זה פאב-מסעדה גדול יחסית ודי מפואר. בפנים, אפשר לרקוד לצלילי פופ לבנוני אופנתי. בחוץ, אפשר לאכול אוכל מוצלח ולנשום את האוויר הנהדר הרווי בריחות פרחים שכנראה לא גדלים בגוש דן. הדבר היחיד שמזכיר את הסכסוך הוא שמו של הפאב וקיומם של הרבה אנשים קטועי רגליים. אני מקווה שזה לא קשור למשהו שישראל עוללה, אבל חושש שזה כך. לא נעים לשאול שאלה כזו באוירה הטובה, כשכולם שמחים, וגם קטועי הפיסחים יושבים על שרפרפי-בר ומנענעים את הקביים בשמחה.

-כבליין מקצועי, איך אתה משווה בין תל אביב וארצות ערב?

"בתל אביב הבילוי הוא יותר בסגנון אירופי. בדובאי או עמאן יותר נוצץ. אני מאוד אוהב את תל אביב. היא בועה יהפהפיה. אתה שוכח את עצמך, את הזהות שלך שם, אתה שוכח שאתה שונה משאר הישראלים. אגב, פגשתי את דנה אינטרנשנל בויסקי א-גוגו והצטלמנו יחד. פעם, תל אביב היתה העיר מספר אחת באיזור, לצד ביירות. אבל עמאן הופכת גם כן לעיר מרכזית בחיי הלילה. בילוי לילי רציני בירדן שכולל מסעדה טובה ומועדון וי.איי.פי יעלה 800 שקל ללילה. בדובאי זה יכול להגיע ל400 דולר ללילה במועדון טוב".

-אני שם לב שאתה תמיד לובש מותגים.

אני מאוד אוהב עיצוב. המותג האהוב עלי הוא דולצ'ה וגבאנה. התחלתי עם החיבה לבגדי מעצבים כשהיתה לי חברה עם טעם והיא למדה אותי.

-אתה מרגיש טוב בסביבה כל כך ענייה, ללכת עם משקפי פראדה?

אני לא משוויץ. מה שאני לובש, זה בשבילי. אני אוהב להראות טוב וקונה את הבגדים בעיקר בלונדון או איטליה.  אני לא קונה כדי לנקר עיניים, אלא כי זה גורם לי להרגיש טוב. עשירים אחרים קונים מכוניות מירוץ. זה נראה לי טפשי במדינה מאובקת כמו שלנו.

הבורדר ליין הוא המקום שבו פגשתי את מוסטפה לראשונה לפני שנה וחצי. הוא כמובן זה שהתחיל לדבר איתי, או התחיל עם חברה שלי דאז. מי זוכר. הוא שמח מאוד לראות ישראלי שמבקר באזורים הפלסטינים והפכנו במהרה חברים. מוסטפה ממהר משולחן לשולחן ומיודד עם כולם, עד שהוא מתביית על יפהפייה פלרטטנית עם שיער שחור. הם כובשים את הרחבה, ולאט לאט הופכים לזוג היחיד על הרחבה. הוא לא נח ממנה.

כעבור שעה, אני וכריס, בן דודו, שמספר לי שגם כילד אהב מאוד בחורות, ממש מנסים למשוך אותו להמשיך הלאה. אבל הוא ממשיך לרקוד, נראה מאוהב לחלוטין. בסופו של דבר, הוא לוקח טלפון ומפליג הלאה. "כשיהיה שלום", אומר מוסטפה. "אשמח לקחת את החברים הישראלים שלי לביירות, אחרי ארוחת בוקר בתל אביב ויום אחר כך לאילת. זה החלום שלי. אבל זה אחרי שהבעיה הפלסטינית תיפטר. הרבה ישראלים רוצים את זה, אבל מפחדים. וגם פלסטינים. יותר קל לפחד וקל לשלוט דרך פחד".

-אולי במקום פוליטיקאים, כדאי שבליינים ינהלו את המדינות.

כן, מסיבות מורידות את החומות ואתה שוכח את הצרות לזמן קצר. אני לא קורא לישראלים אויב.

-יגידו שאתה לא פטריוט.

אני פטריוט. המשפחה שלי עוזרת לצדקה, בנינו בתי חולים. פטריוטיות זה לא רק להחזיק רובה. אנשים אצלכם אומרים שאנחנו רוצים לזרוק את הישראלים לים. אף פלסטיני כבר לא רוצה את זה. זה נאמר לפני 60 שנה. עם שלום, עם הטכנולוגיה הישראלית והגיל הצעיר של האנשים במזרח התיכון אפשר ליצור כאן גן עדן יהודי-ערבי.

אנחנו נוסעים במכונית של מוסטפה ושומעים מוזיקה איומה. הוא בזמנו שמע כל היום את הלהיט "רוצה בנות", ועכשיו הוא משמיע לי עוד אוסף דאנס עברי מזעזע בפול ווליום.

תחנה 3: הצעצוע, מערב ירושלים

הצלם עטא מתלונן שבדרך כלל לא מכניסים אותו למקומות במערב העיר. פאב הצעצוע מלא, אחד המקומונים בחר בו בדיוק השבוע כמקום מספר אחת בחיי הלילה. מוסטפה נלחם להכניס אותנו, מול הפנים הקפואות של הדורמנית הצוננת, ובסוף נכנס וגם מתחבק איתה.

בכניסה, עדי טלמור הבעלים, מספר שהוא מאוד אוהב את עלמי: "מוסטפה מאוד ותיק אצלנו, הוא יודע לבזבז כסף. יש אצלנו הרבה חבר'ה טובים ממזרח ירושלים. אנשים שיודעים לשתות ולהתלבש".

"אני אוהב את הצעצוע כי הם לא נותנים לי להרגיש פחות טוב כי אני ערבי. אין שם גזענות בכלל", מאשר עלמי.

-יש מקומות שלא הכניסו אותך כי אתה ערבי?

"במקומות כאלה אני מדבר באנגלית". מוסטפה מספר בצחוק על מקרים שהסתובב בזהות של תייר לצד ישראלים שאמרו דברים גזעניים איומים נגד ערבים, ופורץ בצחוק.

מועדון הצעצוע מלא כולו מחשופים בגודל הצרות של יוון, נראה כאילו גם בנות ה16 כאן מנותחות חזה, וחלק ניכר מהגברים. הקלישאה היא שרמאללה הפכה תוססת, אבל גם ירושלים לוהטת בטרוף מאז שאין פיגועים. אני לפתע מגלה את מוסטפה עומד על הבר מנסה לרקוד עם שתי בנות שרוקדות כאילו היו לסביות. אלא שבחור אחר עולה גם כן, והוא נותר רחוק מהן. הריקוד הטיפוסי שלו מזכיר זריקת לאסו. וכשהוא רוקד – כולו אהבה. איכשהו, אני מתחיל להתעייף. השעה שתיים וחצי. נראה שמוסטפה רק התחיל לרקוד. אני מוריד את מוסטפה מהבר, לוחץ לו יד וממשיך.

תחנה 4: העיר העתיקה, ירושלים

למחרת, השעה כבר אחת בצהריים. מוסטפה קם באיטיות. הוא עם חליפה ונעלי לקה, משקפי פראדה. אנחנו הולכים לסיטאדל, המלון בעיר העתיקה של הבן דוד כריס. יושבים על הגג שלו, צופים על הר הבית.

משפחת עלמי היא משפחה עתיקה ומכובדת. כבר 600 שנה במזרח ירושלים. הם תמיד נחשבו למשפחה של שלום. מוסא עלמי, מנהיג פלסטיני ומראשי המשפחה, דיבר עם יהודים ונלחם כדי שתוכנית החלוקה תתקבל על ידי הפלסטינים. המשפחה נכנסה לעסקי הסיגריות, ועכשיו מוסטפה מנסה להרחיב את המפעל גם לתחומי אחרים, כמו מוצרי נקיון ועוד. מוסטפה: "מוסא עלמי ראה חזון של שתי מדינות, מה שכל העולם רואה היום, עוד לפני 60 שנה. הוא אמר, בוא נשב עם היהודים. הם לא ימשיכו מפה. כולם לא העריכו את ישראל. אם היינו מקשיבים לו, היו ניצלים חיים של כל כך הרבה אנשים. אבל אז המצב היה אחר, חשבו שהיהודים יעזבו. וזו היתה טעות. אבל גם אתם צריכים להתרגל לקיום שלנו. בירושלים האפליה ברורה. אנחנו משלמים אותה ארנונה, אבל אסור לנו לבנות, הדרכים שלנו גרועות. אני רוצה שיהיו שתי מדינות ואז לבנות גשרים ביניהן. הכיבוש הורס את הערכים היפים שלכם כישראלים וכיהודים".

"התחברתי עם ישראלים כשלמדתי בלונדון", הוא מספר. "התגוררתי עם שותף ישראלי לדירה. שנינו אהבנו חומוס ואהבנו את הארץ היפה הזו. חשבתי שזה טפשי שכשנחזור לארץ, לא נשאר חברים. הפלסטינים רוצים שלום כמוך, אבל גם רוצים שיתייחסו אליהם כשווים. בלי מחסומים או מתנחלים שמתעללים בנו. לדעתי יש פשוט חוסר הכרות בין הצדדים. שאלתי פעם בכיתה, כמה ישראלים היו ברמאללה וראו באמת פלסטינים? היו רק שניים, והם היו שם כחיילים".

-מה יהיה עוד 20 שנה?

"אם לא תקום מדינה פלסטינית, זו תהיה מדינה אחת תוך 50 שנה. המדינה הזו תהיה מדינה אחרת, לא יודע איזו מדינה, אבל בוודאי לא יהודית".

-מה הערב הכי משוגע שלך?

לפני שנתיים, היינו בחוף הרצליה על הבוקר. שיחקנו כדור עף כל הים. נפגשנו שם, חברים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים ואז שתינו הרבה. היה יום מאוד יפה, לא היו מחסומים ביננו, ואז בערב יצאנו כולם לרקוד.

-זה לא נשמע משוגע.

זה יותר יפה ממשוגע.

-אנשי שלום בישראל מקבלים תגובות רעות. איך זה בפלסטין?

"אנשים לא מבינים – אתה מנרמל יחסים עם ישראל אחרי מה שהם עושים לנו? למרות החומה והכיבוש? אני אומר שאם יש לי אפשרות ליצור קשר עם ישראלי אחד ושלא יהיה עוד דור שיחיה על שנאה אז זה שווה. זו דרך להעביר מסר שהערבים הם לא טרוריסטים, אלא אנשים עם חלומות ומטרות, שמעולם לא נתנו להם מדינה. באנגליה למדתי על השואה והאנטישמיות, ומבין לגמרי למה היהודים רוצים מדינה בטוחה, אבל אני גם מבין שהפלסטינים רוצים לחיות בבטחון"

-אתה אולי היית יכול לסגור עסקה עם ביבי, אבל הוא היה אומר שאתה לא מייצג אף אחד.

הישראלים תמיד מחפשים תרוצים. אמרו ערפאת בעייתי ולא מייצג, ואז אבו מאזן חלש. תראה מה סלאם פיאד עשה. יש הרבה כמוני. מה רוצים הפלסטינים? חופש, רווחה ויציבות.

-היית מדבר עם מתנחל?

אין לי בעיה לדבר עם כל אחד. כולם בני אדם. אבל יש לי בעיה לדבר עם מישהו שיראה בי אדם נמוך ממנו, מעין משרת.

תחנה 5: ערב להקות בצנובר, רמאללה

אחרי סיבוב בתי קפה ובארים ברמאללה וארוחה במסעדה הפלסטינית המעולה "דארנה", אנחנו ניגשים ל"צנובר". במקום, מתחולל ערב להקות ערביות. עולות להקות כמו "חלאס", שאפשר להגדירה כזי.זי טופ של רמאללה, מעין משינה-לייט. תאמר נאפר, הראפר מלוד, מפציץ בראפ פוליטי. מונה, מעין בריטני ספירס של חיפה, שוברת לבבות. ועוד. האווירה טובה. המקום מלא לגמרי בצעירים מאושרים. מצחיק שהביקור הנחמד והתרבותי הזה הוא עבירה. יש צו אלוף האוסר עלי כישראלי לצאת לבלות בשטחי איי. אם אתפס ביציאה, אהיה בצרות. העילות לצו הן אולי בטחוניות, אבל הן בוודאי גם לא תורמות לקירוב בין העמים, שדבוקים אחד לשני ונגזר עליהם להיות זה ליד זה. לטעמי, העובדה שלרקוד זה לא חוקי דווקא מוסיף עניין לבילוי.

אני רואה את מוסטפה רוקד, וחושב שעדיין אלא לא תנאים אופטימיים לפלייבוי. מוסטפה הוא פריס הילטון תחת כיבוש. כל שניה הכול מסביבו יכול לקרוס. עם כל הפראדה שלו, הוא חי תחת כיבוש. זו הרגשה שאני כצעיר ישראלי שנולד במדינה עצמאית, לא מכיר, וקשה לי לקלוט באמת. לאחר שהוא מבלה עם ישראלים, הוא יכול להיקלע למחסומים משפילים מטבעם שבהם עומדים לעתים קרובי המשפחה של חבריו.

כריס עלמי הגדיר את התחושה המשפילה במחסום כ"הרגשה של מי שהולך למבחן, שהוא לא התכונן אליו". מוסטפה בעיקר כועס על החומה. הסיבות הן פרקטיות. היא מעצבנת אותו, כי "בגלל החומה, במקום 5 דקות לוקח לי 40 דקות להגיע לעבודה כל בוקר. וזה הולך להיות יותר גרוע בגלל שהכביש למעלה אדומים יהיה ליהודים בלבד. בגלל הסגר על עזה, 40 אחוז מההכנסות של מפעל הסיגריות שלנו נעלמו בלילה אחד".

-מה מעשנים שם עכשיו?

מעבירים בתעלות סיגריות של חברות בינלאומיות כמו פיליפ מוריס. הם מנצלים את המצב. היינו צריכים בגלל הסגר לוותר על 45 פועלים. זה שבר את הלב של אבא שלי לפטר אנשים שעובדים עשרות שנים לפעמים.

-אתה לא מעשן.

"עישון זה עניין אישי"

-העובדה שאתה מתפרנס ממשהו שגורם סרטן לא מפריעה לך?

"אנחנו לא גורמים לאנשים לעשן, אלא מספקים צורך של אנשים שרוצים לעשן. אנחנו למשל לא מפרסמים".

-ניסיתם לשווק סיגריות לישראל.

אנחנו אנשי עסקים. וכמו שישראלים מוכרים לפלסטינים, יש לנו תכנון לייצא לישראל. זה שוק טבעי עם כוח קניה גדול. יש לנו משרד ברעננה ואנחנו מעסיקים ישראלים. בחזון שלי, יהודים וערבים שעובדים יחד בחברה אחת, לשגשוג שני הצדדים, בשוק פתוח ומהווים דוגמא למזרח התיכון.

(התפרסם לפני כשבועיים בידיעות אחרונות)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דניאל עוז  On 26 במאי 2010 at 5:50

    טוב.

  • amitgoldenberg  On 29 במאי 2010 at 18:36

    מעניין מאוד, אהבתי ביותר. בעיקר הייתי מופתע מהצעצוע מי היה מאמין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: