עשור לתקרית פינג פונג באירוויזיון – הזווית האישית שלי

בעקבות המאמר על פינגפונג, התפרסמו בפייסבוק ופה בבלוג תגובות של אנשים שסיפרו איפה היו כשפינגפונג הופיעו באירוויזיון.

התוצאות היו מרגשות מאוד, אתם מוזמנים להוסיף גם את הסיפורים שלכם, בטוקבק.

במשך עשר השנים שחלפו מאז ההופעה שלנו באירוויזיון, לא כל כך התעסקתי עם מה שקרה שם. הנחתי את כל העניין על מדף צידי לטובת אינספור עיסוקים. אני חושב שאני היוצר שנכנס להכי הרבה תחומים שהוא לא מבין בהם, מלבד פריס הילטון. יתכן שלא נגעתי בפרשה כי פחדתי להיות מזוהה לנצח בתור "ההוא מהאירוויזיון", כמו שבוודאי ארגיש אם אראה לפתע בדיזנגוף סנטר את טל סונדק החביב (ההוא מהשנה אחרינו באירוויזיון).
אבל זה בכל זאת היה אירוע משמעותי בחיי. בשיא המתקפה נגדנו, התפרסם סקר דעת קהל. האופציות שהוצגו היו, האם אתה מתעב את פינג פונג או לא אכפת לך מהלהקה. מזמיני הסקר לא העלו בדמיונם שיש אנשים אי-שם שתומכים בלהקה או מחבבים את שמייח. תוצאת הסקר אגב היתה שמעל 70 אחוז תיעבו אותנו. כך שהיו זמנים שבהם הנחתי ראש על הכרית הפרחונית כשאני יודע ש70 אחוז מהאנשים סביבי שונאים אותי, והשאר אדישים.  גם לפני שבוע נעשה סקר דומה בוויינט, ו"שמייח" נבחר כשיר השנוא ביותר בימי האירוויזיון הישראלי. ושוב, השיר כלל לא הוצע להיבחר ברשימת השירים האהובים.
זעם הציבור נגדנו, בעיקר על כך שהופענו עם דגלי סוריה, היה כר פורה לפוליטיקאים זוטרים שרצו לתקוע סכין באויבי העם החדשים ולהשיג חשיפה קלה. המקרים קצת התקהו בראשי בינתיים, אבל בגוגל הם מככבים. ועידת החינוך של הכנסת התכנסה כדי להכריז שפינג פונג היא "ביזיון ובושה למדינת ישראל ולתרבות הישראלית". הישיבה התקיימה כמעט תוך כדי הקריסה של רצועת הבטחון. בכל זאת, טרחו נבחרי ציבור רבים להגיע כדי לדון לישיבה מיוחדת על השיר "שמייח", בפרוטוקול שנראה כאילו כתב קישון. יורי שטרן אמר שגם ברוסיה לא ראה דבר נורא כל כך. אורי פורת, מנכ"ל רשות השידור דאז, קרא לנו, "להקת נוכלים שהוליכה אותנו שולל במעשה הונאה". וגיל סמסונוב, איש הרשות מטעם הליכוד, איים יום אחרי התחרות: "מדובר בלהקה שהשתגעה. נתבע אותם על 100 אלף דולר". בעיתונות מוזכר ללא שמו מהנדס חשמל שהגיש תלונה פלילית במשטרת עפולה נגד הלהקה בגין הנפת דגלי אויב. לצערי, אף אחד לא בירר עימי את התלונה, אם היתה.
מי שקורא את עיתונות האביב הלוהט הזה יגלה אינסוף טקסטים שמאירים אותנו כביזיון. גם שנים אחר כך, 'פינג פונג' הפכה למילה שמסמנת תל אביבים עוכרי ישראל וחוכמולוגים שמנסים להשתלט על המדינה – משהו שמעלה ריר אצל כמה אנשים כאילו היה פנטזיה אנטישמית.
למזלי, יש לי עור פיל ואופטימיות בסיסית, בכל זאת, החוויה של להיות אדם ששנוא על ידי מדינה שלמה שמלאה באנשים שאתה אוהב, היא לא כיפית. גם אם נעלבתי לפעמים, העדפתי לנהוג באדישות צוהלת, ובסופו של דבר השתכנעתי ושכחתי. לעגתי לביקורת, אבל בפרספקטיבה, אני מניח שנפגעתי קצת. אני טיפוס שכשיורקים עליו, הוא חושב שזה טוב לחקלאות, אבל בכל זאת – מה לעשות – אתה נשאר עם הריר של מישהו על הפנים שלך, אז לפחות כדאי שתתנגב. זה מה שאני הולך לעשות בכתבה הזו, גם אם הריר יבש כבר.

המחיר

היה מחיר לקמפיין השנאה. ספגתי יריקה כשהלכתי להופעה בירושלים של ה'פט שופ בויז'. המשכתי לרקוד כמובן, כי שילמתי כרטיס. לא הרבה אחר כך, קיבלתי מכה חזקה בדיוק מתחת לבית שלי, שהפילה אותי לרצפה, כשהגברתן המכה ממשיך הלאה. אולי המכה היה סתם פסיכי, מי יודע, שמרביץ לאנשים ברחוב, או שהסיבה ל היתה קשורה, איני יודע. לא זכרתי איך נראה אותו גברבר, ולמרות שהכאב שכך אחרי כמה דקות, במשך כמה חודשים קדימה הייתי מדמיין אותו מדי פעם ברחוב בלילה, וקצת נלחץ. גם גיאגיא הותקף בסכין בסופר.
לא מדובר רק ביוזמות מקומיות. הגשתי פינה בתוכנית המוזיקה "תוצרת הארץ" בערוץ 1 ופוטרתי ממנה, אף שאיני זוכר בדיוק את הפרטים. גיא הועף ממשרתו כעורך "גם בישראל", תוכנית תרבות שהגיש אי אז גל אוחובסקי בערוץ 1. נתנו במיוחד לשומרים בכניסה את השם שלו, כדי שהקרימינל לא ינסה להיכנס בהיחבא חס וחלילה ולערוך בסתר את התוכנית.
זו היתה רוח התקופה. אותו מהנדס חשמל מהצפון שתבע אותנו ייצג רבים וטובים. היו כמובן גילויי תמיכה, חברות וחשיבה עצמאית פה ושם. מנהלת חטיבת הביניים `רבין` במזכרת בתיה אסרה על התלמידים להעלות במופע הסיום את "שמייח". הילדים, בתגובה, סירבו התלמידים להגיע למופע הסיום והעלו את השיר מחוץ לגדר. הגענו כדי להזדהות איתם.
מכשפה שמשליכים לנהר, אם היא צפה, סימן שהיא מכשפה, ואם היא טובעת, זה כבר לא יעזור לה שהיא לא מכשפה. וכך, כשאתה אויב הציבור, אתה גם לא יכול להגיב. כל מה שתגיד יהא מראש חשוד, הרי אתה אויב הציבור, ולכן אתה ודאי שקרן ומניפולטור.
התקשורת הציגה אותנו כמסוכנים, רמאים ועוכרי ישראל. גם המעטים שעדיין אהבו אותנו, עשו זאת מהסיבות הלא נכונות, כי קראו שאנחנו אנשים מסוכנים ומשוגעים שרוצים להשמיד את הכול. מי שמכיר אותי, יידע שהאמת היא שאין רחוק מזה, המין האנושי זה המין החביב עלי, וקידום התרבות הישראלית – משירה, עד אמנות, קולנוע ומוזיקה – זה דבר שנתתי לו כמה וכמה שנים מחיי.
מה שהציל אותנו זה חוש ההומור והעובדה שעשינו בסך הכול משהו שאנחנו מאמינים בו. בגדול, אם מציגים את הנתונים היבשים – מכות, פיטורים, השפלה פומבית, שנאה ציבורית – הדבר נראה כחמור מאוד, אבל יש גם צד משעשע בכך שאתה אויב הציבור. הרי בינך ובין עצמך אתה יודע שאינך אויב של אף ציבור. גם אילו הייתי מתעקש ושואף ממש להיות אויב לציבור, אני לא חושב שמסגרת של להקת פופ-דאנס היא הדרך שהייתי בוחר. איני אמא תרזה, אבל אם גרמתי נזק בחיי פה ושם, עשיתי את זה כעיתונאי למשל, שבתחילת דרכו היה תוקפני.
מי היינו? בסך הכול להקה מצחיקה, מוצלחת או לא, שהתמודדה בתחרות טפשית וגוועת. השבוע רץ לאותה תחרות הראל סקעת, בארבעה שירים שונים, שבסופן ניצח שיר בשם 'מילים'. איני מצליח להיזכר מי נבחר שנה קודם ומה קרה לו. גם אם סקעת ינצח באירוויזיון, שיהיה לו בהצלחה, לא ברור למה זה כל כך מהותי לחייהם של שבעה מיליון אזרחים שמנסים לסגור את החודש. אוקראינה לא מזמן ניצחה בתחרות, האם זה העיד כי מדובר בעם מוצלח ושהלאום שהגיע למקום 19, למשל, מוכשר וטוב פחות?
על רקע התחרות המשונה, המתוקה הזו, שאני אישית חיבבתי, המאמרים נגד פינג פונג היו ממש מטורפים והעידו על פסיכוזת המונים. עיתונאי רציני רימז על קשר בינינו למכחישי שואה אנטישמים בצרפת. אחר כתב ידיעה חדשותית על כך שרצינו לרקוד ביום הזכרון. כל אלה כמובן דברים לא נכונים, האם יש צורך לכתוב זאת?
אבל מהרגע שאתה עוכר ישראל, הכול נכון לגביך. אתה צריך להרכין את ראשך ולהמתין, עד שמישהו אחר ייכנס להגדרה ויעזבו אותך. ואם אתה בצד – עדיף גם שתשתוק, כדי שהכתם לא יידבק גם בך.
מדוע ואיך הפכו ארבעה צעירים נחמדים וחיוביים ששרו על אופטימיות וירקות למפלצות נוראיות שמדינה שלמה צריכה להזדעזע מהן בארוחות השישי? ובכן, היו נגדנו שתי האשמות: האחת, שעלינו עם דגלי ישראל וסוריה לבמת האירוויזיון. והשניה, שהצלחנו לסיים במקום ה22 מתוך 24.
לגבי ההפסד בתחרות, תחושתי היא שבבלגיה וצרפת, שתי המדינות במקום ה23 וה24, לא הפכו את המבצעים לאויבי הציבור. אני גם מניח שועידת החינוך בצרפת לא טרחה להתכנס במיוחד כדי להגיד בשמה של התרבות הצרפתית שוולטר וסרז' גינזבורג מביטים מהקבר בזעזוע על חוסר ההצלחה באירוויזיון. באופן אישי, אני גם לא חושב שזו בעיה להיות אחרון בתחרות. הרי בסוף כל תחרות עם דירוג, מישהו צריך להיות אחרון.
בוודאי שהדירוג, או אפילו איכות השיר, לא היה לבדו זה שהפך אותנו לשנואים כל כך. בעשרים השנים האחרונות, ארבעה רצים שונים לאירוויזיון השיגו תוצאה יותר חלשה מאיתנו. דמויות כמו הקצינה גלית בל, למשל, לא הפכה לסמל למשהו, אלא פשוט התפוגגה ובגוגל אי אפשר לגלות מה קרה לה מאז. וכולנו משוגעים על שרהל'ה שרון שזכתה במקום האחרון, קורה שנכשלים.
למה מפחיד אותנו כל כך שיידעו באירופה שיש כאן אנשים שמעוניינים בשלום? לא הנפנו דגלי חמאס, אלא של מדינה שחולקת איתנו גבול שקט. שלום עם סוריה זה משהו שאפילו הרמטכ"ל הנוכחי דוחף אליו, לדברי העיתונות.
אחת האשמות החצופות ביותר נגדינו היתה שעלינו בהונאה עם דגלי סוריה וישראל. והרי בקליפ הרשמי שלנו ששודר בערוץ חודש לפני התחרות אנחנו מנופפים בלי הרף בדגלים. ולא רק זה, כל הפרומואים שהערוץ עצמו שידר בכל השבוע לפני התחרות כללו אותנו עם דגלים ומלפפונים. ובכל זאת, עיתונאים רבים אכלו את הלוקש ופרסמו שערוץ 1 יתבע אותנו על דבר הנוכלות. ועל כך אומר: ממש.
אומרים גם שלא ייצגנו את כל ישראל, אבל אי אפשר לייצג את כל ישראל. ובמה דוד ד'אור, למשל, ישראלי ממני? והרי אני אוכל יותר פיתות ממנו. הוא כמובן כשרוני ווירטואוז, אך באיזה דרך שירו שאיני זוכר או קולו הפלצטי מייצג אותי?
ויש המשתגעים כי תחבנו פוליטיקה לתחרות של אמנות טהורה כמו האירוויזיון. לטעמי, שורה כמו "כאן בניתי את ביתי במו ידיי", היא תעמולה פוליטית פנטסטית לא פחות מ"יש לי היום חבר חדש בדמשק". ואמירת "הפרחים לצה"ל" פוליטית לא פחות משאגות ה"פיס" של גיא. אמנות היא תמיד עניין חברתי-פוליטי. יצירה שהיא רק יפה וחסרה איזשהו מימד ביקורתי, אין לה ערך. ועל מה היה השיר שלנו בסך הכול? על כך שאנחנו צריכים לחיות כאן בישראל לא בפחד מהסביבה שלנו, אלא באהבה איתה ובשמחה.
באביב 2000, עמדנו לצאת מלבנון והיתה תחושה שישראל הופכת לנורמלית. ובכל זאת, כולם הזדעזעו כחולי כלבת מהנפת דגלי סוריה וישראל יחדיו. אולי זה באמת הקדים את ניפוץ האשליה, שתתפוגג כמה חודשים אחר כך. אבל גם במבט לאחור, הנפת הדגלים נראית כמשהו כל כך רך, לא מזיק ואפילו ילדותי. הייתי אז הרבה יותר מתון מבחינה פוליטית וחברתית מאשר אני היום.
ובכל זאת, באווירה הציבורית של אז, באפקט העדר שנוצר נגדנו על ידי מדינה שלמה וכלל התקשורת, אם הייתי אומר שעלינו עם דגלים בשביל השלום היו אומרים שזו עוד תרמית של חבורת הג'וקרים המסוממים הזו. אז שתקנו, עד שהשנאה תשקע.
המדהים הוא שרוב פוליטיקאי הזוטא שהציגו אותנו כנוכלים והסיתו נגדנו היו אוכלי חינם שבשניה ירימו יד לפתיחת מלחמה מיותרת או להורדת קצבאות לקשישים, אם היא תביא אותם למשוך עוד קדנציה. ואנחנו, שלא הרגנו איש, שלא פיטרנו אדם, ושמכל הבלגאן והמאמץ לא הרווחנו קרונה שוודית אחת, יצאנו האנשים הרעים בסיפור.
בסרט המוקומונטרי "זהירות מצלמה" (שלי, של שאול בצר ושל ארז הימן) שעוסק בבמאי המתיחות הראשון מקס טונה שרייבר, שלא היה ולא נברא, אני שיחקתי את דמותו הצעירה. הוספתי לתסריט פרט חצי ביוגרפי: טונה נוסע בכדור פורח למצרים להביא שלום, אבל נוחת בסעודיה ויוצר תקרית דיפלומטית.

הלהקה

נחזור אחורה ואספר לכם מהי פינג פונג, שבעיתונות הוצגה כלהקת בדיחה שהוקמה בשביל התחרות. במהלך שנות התשעים, לאחר שהגעתי מבאר שבע לתל אביב, הייתי חבר בלהקת פאנק בשם "קנאק\פופ", היו לנו שירים חמודים, אבל העסק נתקע. במקביל, התחלתי להיות חבר של עיתונאי נאה בשם גיא אסיף וניסינו לעבוד על פרויקט פופ אופטימי שיהיה קרוב למוזיקת הטראנס וההאוס שהיתה אז בשיאה, כתגובת נגד למוזיקת הדכאון הפריכה ששלטה ברדיו.
כתבנו להיטי דאנס-פופ כמו "יש לי אהוב בגבעתי", "בורגראנץ'" ו"נערת הכרך" והיינו בטוחים שנהיה הצלחה מטורפת ושעלינו על הנוסחא לאהבת הקהל. והרי מה בסך הכול אדם רוצה, שיאהבו אותו קצת.
ישבתי בבית באחד הערבים עם חברתי אז, אמנית בשם ליטל, והלחנתי שיר. הקלטתי אותו במהירות לטייפ, כדי שלא אשכח. הכול לקח כעשר דקות. היא ביקשה שלא אנגן אותו יותר, כי לא יכלה לסבול. השמעתי את הקלטת בהתלהבות למפיק של פינגפונג, דביר וולק (יחד עם הפקת קולות של עובד אפרת), הוא המהם ואמר בזעזוע 'שכח מזה, אם השיר הזה באלבום, אני בחוץ'. ידעתי שיש לי ביד להיט.
בחנו המון זמרות כדי להתקבל ללהקה. ניסינו לעבוד עם כמה, ולא הסתדרנו. ואז שוב עשינו אודישנים. רוב המועמדות נשמעו כזמרות להקה צבאית. אנחנו רצינו משהו שיהיה מצד אחד פופי ומתוק, מצד שני חיפשנו חשיבה עצמאית ועומק, כי אנחנו חושבים שפופ קליל זה עניין רציני.
וכך, אחרי אינסוף אודישנים ולאחר שהטרדנו חצי עיר כדי שתמליץ על חברות שיודעות לשיר ופנינו לכל סוכנויות השחקנים והדוגמניות בשטח, נסגרנו על יפעת גלעדי, להלן פיג'ויה, שהיתה אקסית שלי, ועל שותפתי לדירה, אהל עדן, שהגיעה זה עתה לעיר. עם הזמרות, התחלנו להקליט אלבום. רונן בן טל מאולפני די.בי אהב את החומרים. והשקיע בשעות רבות של הקלטות של סקיצות לאלבום העתידי, 'בין מוסר לאופנה'. חברות התקליטים סימפטו, אבל לא רצו להשקיע בהרכבי פופ באותן שנים. ההקלטות הרבות הפכו את האלבום לעסק יקר. יותר זול ומצליח לקחת מישהו עם גיטרה אקוסטית ושירים על מישהי שעזבה אותו. אף שברוב המקרים, היא עזבה אותו בצדק.
היינו בדרך ללא מוצא. גיאגיא הציע לשלוח בשביל הצחוק שיר לקדם אירוויזיון. אני מאוד אוהב את תחרויות הקדם, את התספורות והמנחים, ומיד תמכתי. אבל היה צריך שיר של שלוש דקות וכל השירים שלנו היו ארוכים או לא כשירים לאירוויזיון, מלבד אותו שיר שלא היה ברור אם ייכנס לאלבום.
בינואר 2000 אני מחליט להקשיב לעצה. אסיה ידידתי הסבירה שמומלץ לקנות נייר טואלט איכותי, כי מי שדואג לישבנו, דואגים לו. אני חוזר הביתה עם הגלילים, ושומע הודעה במזכירה האלקטרונית שהשיר ששלחנו לפני כמה חודשים, התקבל לאירוויזיון. אני המום לגמרי.
מהיום הראשון, התקשורת רטנה על בחירת השיר. הכעסים נראו לי בהתחלה כשערוריות חיוביות. כי אירוויזיון בלי סקנדלים וללא הכותרת הנצחית 'אירו-ביזיון' בעיתונים הוא שעמום. עיקר הזעם בהתחלה נסוב על כך שגל אוחובסקי, אחד השופטים בועדה, מקורב באופן הדוק ללהקה. מה שנכון. הטענה של אוחובסקי היתה שזו מדינה קטנה ושהוא הודיע על ההיכרות. בוא נאמר שזה לא סיפק את האחיות יוספי, שהגיעו למקום השני.
אנחנו כבר היינו שקועים בשיפור השיר. נטלנו סי-פארט משיר אחר, שעסק בכלל בפועלים זרים, עם השורה, "ויש לי עכשיו חבר חדש מרומניה". בחדשות, דיברו אאז על השלום עם סוריה, דבר שנסך בנו תקווה. אני זוכר גליון של עיתון עם דגלי ישראל וסוריה שריגש אותי מאוד. אז הפכנו את השורה ל"ויש לי עכשיו חבר חדש מדמשק". זה לטעמי, מבחינה מוזיקלית, החלק היפה בשיר וזה שנותן הכי הרבה כבוד למסורת האירוויזיון. ובכל זאת, אולי הייתי צריך להשאיר את הרומני המסכן בשיר.

התחרות

הבחירה שלנו היתה מפתיעה. כמעט אף פעם לא נבחר מישהו מהשדה האלטרנטיבי לתחרות הצ'יזית הזו שתמיד ניסתה לסמן מהו המרכז, מרכז כל כך מרכזי שהוא למעשה לא קיים במציאות: אין לך אנשים במציאות שהם ממש אורנה ומשה דץ. ולכן התקשורת התעניינה בנו. עיתונים ותחנות טלויזיה ורדיו, חיכו משום מה לדברינו. במצב כזה, אפשר לעשות שני דברים. לשחק את המשחק האירוויזיוני, להמהם קלישאות בחיוך מתקתק, או לנסות לנצל את המדיה לטובת הנעת רעיונות רדיקליים, ברוח הסקס פיסטולס ששרו "אני משתמש באנ.אמ.אי\ אני משתמש באנרכי", כלומר רואה את היחסים עם התקשורת כחלק מהיצירה.
בחרנו לא להיות מלוקקים כפי שמצפים מלהקות אירוויזיון, אלא לומר – כה רדיקלי – מה שאנחנו חושבים. למשל, סירבנו להצטלם עם חולים שמנוצלים כדי לקדם את סלבריטיותם של אנשים. ניסינו לפעול בגישה פאנקית ולהציג את הערכים ההומניסטים שאנחנו מאמינים בהם, בתוך תחרות האירוויזיון המשודרת למאות מיליוני צופים. היינו בטוחים שיהיו מי שיעריכו את התעוזה והרעננות בלקחת את התחרות הכי מיושנת ופומפוזית, גם אם מקסימה, ולהפוך אותה לשדה פעילות מתוחכמת וערכית יותר, בלי לפחד ובלי לדפוק חשבון. טעינו, בדיעבד: אנשים מעריכים אנשים שלא דופקים חשבון רק כשהם בארץ אחרת או מתים. העיתונאים פה פירשו את הגישה שלנו כהתנשאות ונעלבו, הציבור חשד, חובבי האירוויזיון התחלחלו, גם אנשים מתוחכמים יותרשחשבנו שיבינו את העניין עיקמו את אפם, והפכנו למשהו שהוא בין בדיחה צבעונית מדי לאסון לאומי.
בניגוד למה שנראה מהארץ, התחרות בשטוקהולם היתה כיף. למזלי, אמא שלי היתה איתנו בשבדיה ולא חזתה במפלי השנאה. בחרנו לא לקרוא עיתונות ישראלית כדי לא להתעצבן, והיינו באופוריה. בשטוקהולם היינו דווקא גדולים. עיתונאים חרוצים חיכו לנו בירידה למטוס, עם מלפפוני-ענק, כמחווה לשורה האלמותית "אני רוצה מלפ
פון" (בצהובון שבדי כלשהו נקראנו 'סנסציית הסקס מתל אביב', ובעקבות זאת שאול יהלום השיג שורה בעיתון כשדרש להוריד את סצינות העירום מהקליפ וטען ש"זה יציג את עם ישראל כעם בהמי"). היינו השראה לשיר משותף ומרגש שעשו נציגי קפריסין ותורכיה, שתי אומות עם דם עכור. פגשנו אנשים ממלטה. כמה הזדמנויות יש לאדם לפגוש אנשים ממלטה? כל מיני עיתונאי מוזיקה גרמנים התחילו איתי. לא גיליתי להם שאני סטרייט, כדי לשמור על סיקור חיובי. הייתי מוכן לתת את הכול עבור תהילת המולדת.
באירופה דווקא חיבבו את זה שישראלים שואפים לשלום. לא היתה כמעט ביקורת בסיקור הבינלאומי הרב. אם הייתם קוראים על להקה רוסית, שבזמן המלחמה הקרה, קוראת לידידות ושלום עם אמריקה, או להפך, האם הייתם זועמים על חבריה?
בגלל ששבדיה מדינה משמימה מבחינת חדשות, נמצאנו מדי יום בשערי הצהובונים הפופולאריים, מתחרים באייטמים מתחום חיות הכיס והשדיים המלאכותיים. מסיבות העיתונאים יצרו עניין רב, והגענו אליהן חבושים כובעי טמבל עם הכיתוב 'עם ישראל חי', מדברים בכובד ראש תוך כדי ריקוד. ככה נראית תהילה.
אחד הדברים הנחמדים היה מסע שלום עצמאי שערכנו למרכז תרבות סורי בפאתי שטוקהולם. לא פנינו לשגרירות הסורית, כי איננו חובבי משטר הבעת', אלא רצינו להציג משהו אנושי. וכך, צעדנו עם פרחים ועיתונאים למרכז התרבות. המקום היה ריק למדי. מספר ילדים חמודים יצאו בדיוק מחוג ג'ודו לבושים חלוקי קרטה, והיו מופתעים לראות את האנשים המוזרים עם כובעי הטמבל והמצלמות. העמדנו את האורגנית על מזרני ההאבקות הצבעוניים, והתחלנו לשיר את "שמייח" בעברית ובערבית, "או הו סבבה". לבסוף החלו בקהל להתלחש: התגלה שלא מדובר כלל במרכז תרבות סורי, אלא במרכז תרבות של העדה האשורית. המילים 'סיריה' ו'אסיריה', הלא היא אשור, דומות מאוד. על כל פנים, לא הצטערנו על מסע השלום השגוי: זו הפכה לתרומה שלנו לקשר בין העם בישראל לבין העדה האשורית. מאז ומעולם היתה לי חיבה לשפות המזרח הקדום.
האנ.אמ.אי, העיתון החשוב בעולם (אז) למוזיקה אלטרנטיבית, בחר בנו כמועמדים שלו, ולעג לכך שאנגליה האימפריה המוזיקלית שולחת זמרות בארים מזדקנות ולא להקות מעודכנות כפינגפונג. זו היתה השנה היחידה שהאנ.אמ.אי שלח כתב במיוחד לאירוויזיון, את סטיבן וולס, אחד מכותבי המוזיקה הנודעים, שפרסם ספרים חשובים על פאנק ועודד אותנו מאוד.

גם בהימורים היינו במצב סביר. עמדנו במקום עשר, כשהצמד הסולידי הזוכה, שני מורים דנים מזוקנים, נמצאו בהימורים במקום 15. אחד הכתבים הישראליים, התגלה כשועל רב אינטואיציה, כשהימר עליהם ועשה קופה לא רעה. אבל אנחנו רצינו את המקום הראשון, וכה טפשים, האמנו שנגיע אליו.
היינו בדילמה קשה כשהאירוויזיון התקרב. רשות השידור נבהלה ודרשה מאיתנו לעלות ללא הדגלים. הם הכריזו שאחרת ההופעה תבוטל וניתבע על ידי רשות השידור בסכומים גדולים.
המנהלים שלנו נאלצו לבקש שנחתום על דף, שנישא בתוצאות הכספיות. מיטל ויעל, זמרות הליווי לא הבינו איך זה נפל עליהן. הן לאו דוקא חולקות את הדעות הפוליטיות שלנו ויכלו באותה מידה להופיע עם ירדנה ארזי, למשל, ולפתע הן תחת קטגוריית "עוכרי ישראל". ב"סיפור שמח", הסרט התעודי מרחיב הלב שעשה עלינו אלון ויינשטוק, רואים שלמיטל ממש לא היה כוח אלינו.

בכל זאת, סירבנו להוריד את הדגלים. ואז הגיעה הודעה, יומיים לפני התחרות, המועמדות מבוטלת. צריך ללכת למזוודות ולחזור הביתה. התחלנו לארוז, חפויי ראש. היו גם דמעות בעיניים, כי בכל זאת נתנו על התחרות חצי שנה מחיינו וחשבנו (בטעות, בדיעבד) שיש לנו סיכוי לנצח. מעולם לא קרה ביטול מסוג כזה באירוויזיון. הנהלת התחרות התערבה ואמרה שהיא לא מוכנה לבטל את השיר. איתן פוקס, הבמאי שלנו, השיג פשרה יהודית: נופיע כמו שאנחנו רוצים, אבל השם של רשות השידור יוסר מהכתובית, אבוי.
כבר היינו עצבניים מאוד. ברגע האחרון הופענו, עם המילים 'בי הפי' במקום שמייח, כי חשבנו שזה יעלה את הסיכוי לזכיה, בעצת כמה מומחים שחזו שאין סיכוי לנצח בעברית כשכולם שרים באנגלית. בדיעבד, היינו צריכים לשיר בעברית. כי אם להפסיד, לפחות בשפה שלך. על אף שהביצוע היה חלש, לטעמי הרבה מאוד בגלל כל המשבר והלחץ הנפשי מורט העצבים, נהנינו מההופעה. וכשירדנו, חשבנו שננצח, על אף שהיינו הראשונים בסדר ההופעות, דבר שנחשב כמיקום הגרוע ביותר.
המדינה הראשונה שבחרה אחרינו היתה הולנד. הם מנו את הנקודות, זו אחר זו, וכשלא קיבלנו נקודות נמוכות, רק שמחנו יותר. היינו משוכנעים שנקבל את הדוז פואה. אבל קיבלנו אפס. וגם מהמדינה הבאה. בקושי רב, הצלחנו לקושש איכשהו 7 נקודות מצרפת וממקדוניה, מאז יש לי חיבה לעם המקדוני. והתרגשתי שפרסמו שם שנים אחר כך שירים שלי.
האירוויזיון תם. אורות הגרין רום כבו. חזרנו הביתה, מובסים אך מרוצים שעמדנו על שלנו. גיאגיא הגדיר את זה יפה בסרט "סיפור שמח" כשהשווה את התחושה לזו של פוליטיקאי שהובס בבחירות. ואני בכל זאת מרגיש שניצחנו באירוויזיון שהפסדנו בו. פוטרנו על ידי הטלוויזיה. חברת התקליטים גרסה סינגל עתידי שכבר הודפס, והפסיקה לשווק את האלבום שלנו, "בין מוסר לאופנה", שעליו עמלנו בפרך שלוש שנים כמעט. קבענו לנוח ולחזור לפעול באופן אלטרנטיבי יותר, אבל לא עשינו את זה.
מאז, מדי אירוויזיון, מימי בחירת הנציג ועד האירוויזיון עצמו, יש דבר שאנחנו מכנים "עונת הציד". אינספור תחקירנים ושדרני רדיו מבסוטים-מעצמם, פונים אלינו כדי שנתראיין כמו שאר מועמדי העבר. אך אנחנו מסרבים. כך, למזלנו, האירוויזיון לא נדבק אלינו, כי עשינו דברים רבים מאז. השנאה עצמה פגה והפכנו לאנקדוטה משעשעת, סחורה חמה לחידוני טריויה ומוספי חג היסטוריים.
אני לא מתבייש לשנייה בעלילותיי באירוויזיון, להפך, רק עצוב שסבא וסבתא שלי נעלבו שמדברים לא יפה על הנכד שלהם, ואולי אני צריך להגיד סליחה לאותו טכנאי חשמל אלמוני שבזבז בוקר במשטרת עפולה. ובכל זאת, חשוב לי לציין, כי מבחינתי, מי שכשל פה, היה לא פינג פונג, אלא ישראל, אולי אפילו את\ה הקורא\ת.
פחות ופחות מזהים אותי ברחוב כ"הוא מהאירוויזיון". הוצאתי מאז כמה אלבומי סולו בכל מיני לייבלים אזוטריים בעולם, אהל מתקלטת ומופיעה במסגרת להקת הדיסקו-האוס "נו מון". יפעת עשתה כמה תערוכות וילד בשם מעין. גיא הוציא אלבום של "היונים" שעשו כבוד למוזיקה העברית השכוחה.
באוקטובר השנה, עומד איתן פוקס, מי שלמעשה ניווט את סירת המפרש הצבעונית והדולפת שלו, לצלם סרט קולנוע שיתבסס על רביעיה אלמונית שמגיעה בטעות לאירוויזיון, ונאבקת שם עם רשות השידור. אם זה יצליח כמו סרטיו הקודמים, מורשת פינג-פונג תמשיך לפעום ולהדהד. הפעולה שלנו באירוויזיון, שמיזגה בין פוליטיקה לבין תרבות, היתה דבר שחזרתי עליו הרבה פעמים מאז, כאחד מכמה שותפים. במסיבות ה"רייב נגד הכיבוש" לפני שבע שנים (שכיכבו בסרט אחר של פוקס, "הבועה"), וגם כיום כחלק מקבוצת "גרילה תרבות" שמארגנת אירועי הקראת שירה כסיוע למאבקי עובדים ועניינים חברתיים, בפולגת קריית גת, בגן המדע רחובות, ואקרשטיין ירוחם. עשר שנים אחר כך, אני יכול להגיד שלמדתי בשטוקהולם המון על כוחה של תרבות, על כח החברות ועל הקלות שבה הציבור יכול להפוך כל אחד מאיתנו לאויב העם ולסקול אותו בכיכר העיר, ואני עדיין חושב שהשיר "שמייח" מגניב. פספוס שלכם.
(פורסם בגרסה מקוצרת בידיעות אחרונות תחת הכותרת 'אומרים שהיה פה שמייח')

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואש  On 23 במרץ 2010 at 12:07

    אתה מוכרח להתמקד בטלוויזיה ובבמה, תעשה תכנית פוליטית משעשעת עם מוסיקה אבל רד ועזוב כבר את השירה והספרות והאמנות, אלה לא התחומים שלך.

    • yoash \/ יואש  On 9 באפריל 2010 at 18:12

      היי צ'יקי. אני מכבד את יואש שכתב פה לפני, אבל מרגיש צורך למנוע בלבול בינינו. לעולם לא הייתי מבקש ממך להפסיק ליצור. אני אוהב את הרבגוניות והמרץ שלך, ושולח לך נשיקה מתוקה!

  • עזית  On 23 במרץ 2010 at 12:38

    אנשים מתרגזים עליך כי אתה שמח והם לא. תמשיך ליהנות, זה הכי משתלם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 23 במרץ 2010 at 13:40

    זה היה ההיילייט של החיים המקצועיים שלך וגם קיבע את דמותך כאדיוט חביב. פינג פונג הרימה אותך ואז הורידה אותך בכח ומאז אתה מסתובב בשוליים ועושה ויצים.

  • גלעד סרי לוי  On 23 במרץ 2010 at 14:18

    למה בחרתם להופיע באירווויזיון שאתה כל כך מזלזל בו, ולא נתת למישהו שחושב שהאירוויזיון יתרום לו משהו, לנסות את מזלו?

    ובינינו, עם כל הניתוח לאחור שאתה עושה פה, ההופעה שלכם היתה פשוט טפשית. לא חיננית ולא כלום

  • מרגוליס  On 23 במרץ 2010 at 14:45

    אחת לכמה זמן אני עדיין תופס את הראש בתדהמה וקורא – "איך זה קרה ששלחו את פינג פונג לאירוויזיון???". באג כל כך משעשע במערכת לא ראיתי מעולם. אבל הפרצה נסגרה.

  • אפרת  On 23 במרץ 2010 at 14:48

    אני חייבת להשתמש בבמה הזו כדי לספר משהו שמעולם לא העזתי לעשות בפומבי:
    בשנת 2000 הייתי בת 17, ודי חיבבתי את השיר, והמלפפונים, אבל אז כשהופעתם (אני לא צופה באירוויזיון בדרך כלל…) ואגב זו באמת לא הייתה הופעה טובה, כל כך התרגשתי מדגלי סוריה שממש התחלתי לבכות… זהו, זו האמת, ולעולם לא אחזור עליה שנית!

  • ישראל  On 23 במרץ 2010 at 16:36

    אתה באמת עשיר כמו פאריס הילטון ולא עושה כלום משמעותי כמוהה בדיוק.

    פינג פונג נבחרה לייצג את ישראל, ואסור היה לכם להניף דגל סוריה בהופעה, כי לא ביצעתם זאת בקדם. מזלכם שלא נתבעתם על פגיעה ברגשות הציבור.
    האלימות והפיטורים נגדכם מובנים ומקובלים בהחלט, לאור העובדה שיש משפחות שכולות רבות ששכלו בנים במלחמות עם סוריה או לבנון.

    כאמור, אתה חסר כישרון בכל מעשה אומנות שאתה עושה, ופינג פונג היה שיר איום ונורא.

    כל מה שאתה וגיא אסיף רציתם ועדיין רוצים זה פרסום ועוד פרסום ועוד פרסום.

    אה כן, הומואים מתים על השיר, לך על זה צ'יקו. שכבת כבר עם גבר?

    • רוני  On 25 באוקטובר 2017 at 1:22

      שום דבר לא מצדיק אלימות והשפלות. שום דבר. כול השיימינג והישיבה הצבועה והאבסורדית בכנסת רק הראו את הגועל שקיים בקרב הציבור הישראלי, עד היום למעשה. ממתי הנפת דגל למען קידום לשלום מהווה "פגיעה ברגשות הציבור"? ממתי זה מוריד את הלגיטימציה של הכבוד השמור למשפחות השכולות? בכל מלחמה היו הרוגים, גם במלחמות עם ירדן ומצרים. זה לא עצר את תהליך השלום עמן.
      נורא קל לשבת מאחורי מקלדת בבית ולשפוט אנשים אחרים בחוסר כישרון. לא דרוש הרבה כישרון לכך. למזלך אף אחד לא תובע אותך על פגיעה בכבוד הבסיסי לבני אדם דרך תגובות מלאות שנאה באינטרנט. רק טוב מר ישראל.

  • לינוי  On 23 במרץ 2010 at 16:56

    כי אם לא, מישהו חייב להמציא אותך. אתה קורע מצחוק!

  • ישראל  On 23 במרץ 2010 at 17:03

    ייצא לאור עוד שנתיים ויקרא את כולם מצחוק וגם מחוכמה.

  • י.ג.  On 23 במרץ 2010 at 17:17

    זכור לי שגל אוחבסקי כתב במעריב שהוא זה שסידר אותכם בארוויזיון, אז להגיד שזו הייתה בחירה מפתיעה, בייחוד שהחצי השני שלך היה עבד בתוכנית של אוחובסקי…נו באמת.

    הייתם חרא של להקה, אבל תתנחם שדווקא בגלל זה שמור לכם מקום בתולדות הטראש הישראלי.

  • חנן כהן  On 23 במרץ 2010 at 17:22

    .

    • אבי  On 23 באפריל 2010 at 16:29

      נזכרתי כמה פאטתי היה השיר הזה ..
      אני לא יודע מה היה בראש של זה שנתן ללהקה הזו לבייש אותנו באירוזויזיון.

      ולגבי הדגלים של סוריה – זה רק מראה כמה שהתאמצתם לעשות פרובוקציה לשם הפרובוקציה בלבד. בדרך פגעתם ברגשותיהם של הרבה אנשים. אל תיתמם.

      בסה"כ אם לסכם את מה שאני חושב על מה שהיה – נתנו לחבורה של צעירים טיפשים וחסרי כישרון לייצג את ישראל באירוויזיון, כתוצאה מזה השתן עלה להם לראש.
      זה מה שאני מרגיש כשאני צופה שוב בקליפ.

  • רועי ארד  On 23 במרץ 2010 at 18:05

    ליואש – יותר מעניין לצאת ממה שאתה יודע. זה משעמם

    לעזית – תודה

    לבלי שם – אני בתחתית, אבל מחפש דרכי מטה

    לגלעד -אני ודאי מומחה לאירוויזיונים ישנים וסן רמואים יותר מתשעים אחוז מהמהתחרים לתחרות, אבל אני לוקח את
    התחרות בפרופורציה. מצד שני, אני מבין את הכעס שלך
    לגבי תרומה – באמת בסופו של דבר זה לא תרם ללהקה, אתה צודק
    לגבי חינניות, אני לא חושב שישראל הציגה בעשר השנים האחרונות מועמדים חיננים יותר
    אבל זה עניין של טעם אישי

    לאפרת – תנקס

    לישראל – אתה טועה, ניצחנו בקדם. אני עשיר מאוד

    לי.ג. – אוחובסקי נשמע ברדיו באשדוד מפברק את דו"ח גולדסטון

  • שועי  On 23 במרץ 2010 at 19:01

    למגיבים מעליי- אפשר לחשוב ש"הללויהּ" או "דרך המלך" היו מוסיקליים יותר או טקסטואלים יותר
    (בוקר טללים ירווני/ולפניי דרך מלך…אני מביט/סוסי יפה/הוא על גבו/אותי נושא/אל דרך המלך– מה זה, לכל הרוחות?)
    וחוץ מזה, הימים היו ימי מוצאי ממשלת ביבי הראשונה שחירבה כאן כל אפשרות של שלום במאות הבאות, ממש כמו הנוכחית, והדגל הסורי אז היה במקום ממש
    בין אם תומכים בהישארות עם הגולן או בהחזרתו.

    כך שהיה פופי ושמייח, במקום הנכון ובזמן הנכון.

  • בשאר אסד  On 23 במרץ 2010 at 19:15

    דרך המל ך הוא בכלל משל נהדר שאפשר לקרוא אותו כשאיפתו של האדם לצעוד בחייו כמלך שכל הדרכים פתוחות עבורו.

    הללויה הוא מפסגת הזמר העממי בישראל.

    פינג פונג ושמיח, להקה ושיר עבשים כמו מלפפון ישן או חמוץ במיוחד.

  • ר  On 23 במרץ 2010 at 20:21

    בזמנו נכחתי בישיבת הוועדה בכנסת, אז הייתי משועשעת, היום זה מעציב אותי. אבל דווקא משמח באופן עצוב כלשהו שהחושך היה כבר אז, משום מה הייתה לי התחושה שהיום חשוך מתמיד, מסתבר שלא. ומעבר לכך בדיוק רכשתי לי חבר חדש מדמשק בעת לימודי בנכר, הוא קורא ומעביר לי ספרים על מלחמות ישראל ועל הלובי הישראלי בארהב, נראה לי שכתגובה ציונית הולמת אעביר לו את הקליפ של שמח, מעניין אם הם שמעו על זה שם, מעבר להרים

  • יואש  On 23 במרץ 2010 at 23:21

    הכתיבה שלך זה פינג פונג לנודניקים
    טרחניים .

  • שלומסקי  On 24 במרץ 2010 at 1:27

    ולהקריא אותם תחת כל עץ רענן באוזני כל אלו שלא רוצים לשמוע!

    השירה הטובה ביותר היא זו שאין מי שמעוניין בה

    שלך, מעריץ

  • דניאל  On 24 במרץ 2010 at 3:28

    תודה

  • גורו יאיא  On 24 במרץ 2010 at 8:24

    זה לא דגלי סוריה, שבאותה תקופה, נראו לי כמו חלק עתידי מהנוף (מי ידע שאני אשב ואחכה 10 שנים אחר כך), ולא הייתי חובב גדול של מוזיקה קיצבית, כך שלא הרגשתי שאני מוסמך להגיד מה טוב ומה לא. היום, אני אוהב את רוח השיר, אם כי אני חייב להודות שאני לא מאד אוהב את השיר עצמו (הוא נשמע כאילו אין איזון טוב בין הכלים, והשירה לא מצליחה להחליט אם היא דיבור או שירה), אבל זה לא עניין ריגשי מדי בשבילי. יש הרבה שירים שאני לא אוהב.
    אבל הרגשתי שרימיתם אותי בכך שהחלפתם את "שמח" ב"בי האפי". אולי זה היה בשביל לקנות נקודות באירופה, אבל באירווזיון רציתי לראות את הגאווה בעיברית. לעזאזל, זה הדבר היחיד שנשאר להתגאות בו במדינה שלנו.

  • רואי  On 24 במרץ 2010 at 8:29

    ממש מדינה גאה, ואם כבר לזרוק לכביש, אז לוודא שהאוטובוס מיד יעבור…

    קצת קשה לי לתפוס איך מדינה מחפשת שלום ואז בצביעות כלכך אדירה מתמרמרת על אנשים ששרים על השלום.

    אחלה מדינה יש לנו.

  • זעם הרשע  On 24 במרץ 2010 at 8:32

    לא צריך לנתח כל דבר בלי סוף: הסיבה שהשיר לא אהוד היא שבסוריה להקה שהיתה מניפה דגלי ישראל היתה מוצאת מיד להורג – מועמדת מול הקיר ומחרבנת במכנסיים. אם הייתם מניפים למשל דגל של ירדן או של דובאי, הייתם בוודאי מתועבים פחות, מאחר והמדינות האלה הן עוד איכשהו חופשיות ביחס לקנה המידה האיזורי. אבל סוריה, מה לעשות, היא דיקטטורה ברוטאלית בכל קנה מידה, בה המשטר עוקר ציפורניים למתנגדי משטר ותומך בארגונים כמו חיזבאללה. זאת המדינה שהנפתם בגאווה את דגלה וזה היחס שאתם מקבלים, בהתאמה מלאה.

    זה הכל קינדלך.

  • ת  On 24 במרץ 2010 at 8:55

    אני אוהבת כשמכנים אותך צ'יקו.
    זה משעשע וסימבולי.

  • מיכאל  On 24 במרץ 2010 at 9:05

    יש לי את האלבום ויוצא לי לשמוע אותו לפחות פעם אחת בחודש. את השיר "מר ישראל" אני הכי אוהב והיה לו גם קליפ יפה.

  • עפרי  On 24 במרץ 2010 at 9:11

    הייתי במרפאה צבאית אי שם בנגב כשפינג פונג הלכה לאירוויזיון וממש החזקתי לכם אצבעות. הערצתי אתכם! אבל אני זוכר איזו שטנה היתה בעיניים של שאר החובשים במרפאה. אני חשבתי שאתם נחמדים ובדיעבד אולי הקטע עם הנשיקה עזר לי לצאת מהארון (לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל שיהיה). אני, החובשת הדס ועוד חייל אחד בבסיס שאמר שהוא מכיר אותך מתל אביב היינו כמו מחתרת שהלכה נגד הזרם, ובסך הכול זאת היתה חוויה חיובית

  • א  On 24 במרץ 2010 at 11:22

    נראה לי קצת מוגזם שהיוצר עצמו מוביל את חגיגות העשור ליצירתו.

    אני מעדיף לחכות למוספי התרבות של סוף השבוע כדי לקרוא מה יגידו מבקרי השירה והמוסיקה על המאורע המכונן הזה.

  • קפה מז"א  On 24 במרץ 2010 at 11:27

    למיצג הכבשים ש"הרס" בינואר 2008 את פורום מז"א ההומופובי באתר הארץ.

  • אחת  On 24 במרץ 2010 at 11:53

    אצל דנה העיסוק במלפפונים דווקא הועיל.
    לא חיבבתי את השיר (על אף היותו חינני), אבל אני מענין לשמוע שהיה בראש הנושאים הבוערים בכנסת. סוף סוף אנחנו יכולים להרגיש איך זה להיות שוודים…

  • אחת  On 24 במרץ 2010 at 11:55

    אבל אני מענין=אבל מעניין

  • אמיר  On 24 במרץ 2010 at 12:59

    אבל אני כן זוכר את הכעס שהיה, וזה היה כל כך מופרך בעיניי. הייתי אז בן 13, וההופעה שלכם באירוויזיון הדליקה אותי מאוד בתור מצג מרענן של שפיות. אחרי כמה שנים קיבלתי את הדיסק שלכם וגם אותו נצרתי בלבי. תודה שספגתם את הכדור

  • ב  On 24 במרץ 2010 at 19:20

    לא נראה לי ששירה טובה היא זו שלא רוצים לשמוע, זה יכול להיות עינוי, כמו להיות מת מעייפות אבל לא להצליח להרדם.
    לא שאני טוענת חלילה שהשירה של צ'יקו מרדימה.

  • ו  On 25 במרץ 2010 at 18:58

    אני אוהבת אותו גם היום
    (אוהבת מבחינת המלל- מבחינה מלודית- יש יותר מדי אאאההה)
    וחוץ מזה שלנצח תהיה ההוא מקנאק פופ
    אין לי כח לסדר את המילים כדי שהתגובה תיראה יפה.
    כתבתי לך בסטייל שכונה.

  • ו  On 25 במרץ 2010 at 19:01

    נזכרתי מה הפריע לי בשיר
    ה- בי הפי
    חורה.

  • ט  On 25 במרץ 2010 at 20:24

    מה עם הזיופים? אף אחד לא הזכיר את זה
    וזה חורה לי

  • זה שתקוע בפיפטיז  On 25 במרץ 2010 at 22:25

    איזה שרשור תגובות כיפי! זה נחמד שכל אחד זוכר איפה הוא היה כשפינג פונג הופיעו באירויזיון, כיאה לאירוע שנכנס לפנתאון כאסון לאומי.
    אני זוכר שכילד מאוד אהבתי את הצבעוניות והקופצניות של פינג פונג, וזכור לי במעומעם קליפ שהופיע בערוץ הראשון ששידר לי בזמנו הרבה מאוד מגניבוּת, אבל אני לא מצליח למצוא אותו עכשיו ביוטיוב.
    מה שכן, יכול להיות שמדובר בפריוויו וידאו הזה (http://www.youtube.com/watch?v=RIWm_2HntoQ), אני לא בטוח. חייבים להודות שהוא משדר מגניבות של תכניות לילדים ולנוער.

    בכל אופן, רציתי להזכיר את אתר האינטרנט הרשמי שהיה ללהקה (בחסות נטויז'ן אם אני זוכר נכון?) שעקב אחרי הלהקה לקראת ההופעה, וסיפר שללדברים מאחורי הקלעים ושכאלה. היה בו פורום לא מאוד פעיל, אם אני זוכר נכון.
    בין היתר הייתה בו הצבעה בדבר צבע שרוכי הנעליים שהלהקה תעלה איתו להופעה. היו ארבע אפשרויות. אני לא זוכר לאיזה צבע הצבעתי, ואני לא זוכר איזה צבע נבחר, אבל זוכר שהתאכזבתי כשבהופעה עצמה כל אחד מחברי הלהקה עלה עם שרוכים בצבע אחר. הרגשתי שזה תעלול פוליטי.
    עדיין חושב שהשיר מדליק. אין לי את הדיסק.

  • אביב רוס  On 26 במרץ 2010 at 1:57

    כל השאר היה מהמם. הקדים אולי את זמנו אך הזכיר לנו ולעולם שישראל היא דמוקרטיה שפויה ומאוכלסת באנשים שנשבר להם מהבהמות שתוקעות בורקסים בישיבות ממשלה.

  • אבי פיטשון  On 26 במרץ 2010 at 13:32

    מלאו חודש ימים למעבר שלי ללונדון אז שם הייתי. טקסט מרתק ודיון חשוב, והייתי שמח למצוא שוב את הסרט עליכם. בעיני הרגע המכריע אז היה הביצוע החי עצמו. אני זוכר שרק כששמעתי את השיר באלבום הבנתי מה בעצם המלודיה שלו ושהוא לא כל כך נורא ואפילו חלקים ממנו ממש מוצלחים. עם כל ההבנה שלי של איך שדברים כאלה עובדים כמו תאונה מתמשכת (אפילו הפיסטולס התוקפניים בהרבה מכם לא העלו על דעתם שיהפכו לאויבי ציבור בתקופה בה היו סינסטרים לונדונים), ושחלק מהחן של כל העניין הוא שלא הייתם מכונת מלחמה מאואיסטית, יש בי צד תועמלן שלא מפסיק לחשוב מה היה אם הביצוע החי בתחרות עצמה היה מושלם. ואכן, גם ההחלטה להחליף ל'בי האפי' היתה שגוייה. 'שמייח' היה מעוגן בהקשר ישראלי וסאטירי וייצג את הפלטפורמה המקומית שלכם כנציגי אומת הדאנס. המעבר לציווי באנגלית העלים את המורכבות ונשמע פשוט מפגר. לא שבגלל זה עשו לכם לינץ', אני חושב רק על ההקשר הפנימי של המילייה מתוכו יצאתם. אתה יודע בניינטיז היינו מתכתשים אבל ב-2000 הרגשתי לחלוטין מיוצג על ידיכם ולכן פרטים קטנים כמו 'בי האפי' נלקחו על ידי ברצינות אנליטית

  • אבי פיטשון  On 26 במרץ 2010 at 13:41

    אולי כדאי שאוסיף שמדובר בעיני באחד מרגעי השיא של השינקינאיות לדורותיה ומן מבשר של תום עידן. גם כאן זה דומה לפיסטולס ולפאנק האנגלי שיופיו המתפרץ והאירעי בעצם בישר את עליית תאצ'ר לשלטון

  • יוסי  On 26 במרץ 2010 at 20:12

    פינג-פונג בהחלט היו אפיזודה חיובית בתולדות ישראל, ואפיזודת שיא ביצירה של רועי ארד, בעיני. בעיקר אהבתי את העובדה שסוףסוף הארוויזיון זכה לכבוד המגיע לו (אירוע איזוטרי מגוחך לחלוטין). ושהלהקה המצחיקה הזו ביצעה מן אנטי-שיר (הייתי בטוח שהוא היה גרוע בכוונה) עם מסר שלום ישר ונוגע ללב לסוריה. איך זה שיש כל כך מעט מסרי שלום עממיים ישרים שכאלו?
    .

    אני זוכר שכבן עשרה, אהבתי מאוד לקרוא את גיא אסיף ואפילו קצת את רועי ארד. במיוחד אהבתי את העריכה של תרבות מעריב, עם הבדיחות בכיתובי תמונה (זה היה אסיף, לא?). התבגרתי מאז, והתחלתי לתעב את ארד, אבל עדיין עם שמץ של חיבה. אחרי הכל, לא מדובר כאן ביאיר לפיד.

  • מעריצה  On 27 במרץ 2010 at 13:21

    עם הבלבול עם האשורים. אין, זה מצחיק באופן מזוקק
    מתה עליך, רועי

  • אריאל שוסטק  On 27 במרץ 2010 at 14:41

    רועי , אתה תוכל לשמוח ששמים את השיר שלכם במסיבת גייז בשם גלאם או ראמה בת"א ולי אישית אין שום דבר נגד השיר אני מאוד אוהב אותו.

  • מ  On 27 במרץ 2010 at 20:17

    מעריצה את יוסי

  • ש  On 27 במרץ 2010 at 22:31

    שרופה על יוסי

  • האיש ההוא  On 5 באפריל 2010 at 1:02

    באמת היה דבר כזה?
    איפה שודר??
    הוא לא איש משוגע קצת
    ??

    בכל מקרה – אני בעד פינג פונג
    אז לא הבנתי, אבל לקח קצת זמן להעריך את מה שקרה שם
    הקדמתם את זמנכם!!

  • nishnush  On 11 באפריל 2010 at 12:29

    מה שיפה אצלך זה שאתה לא פוחד לעשות מעצמך צחוק, תנאי בסיסי להצלחה כאמן. הבעייה היא שמאחורי רוח השטות והבדיחות המצחיקות יותר או פחות, לרוב לא נמצא כלום, ובטח לא משהו שההמונים אליהם אתה מכוון יכולים להזדהות עמו.

  • ענת  On 30 באוגוסט 2010 at 23:10

    ההופעה של פינג פונג באירווויזיון היתה אחד מרגעי השיא של התרבות הישראלית, היתה גם רגע חשוב בתולדות האירוויזיון (אני זוכרת שפנו אליכם אירופאים ואמרו שהבאתם את שנות האלפיים לאירו'), וגם בחיי האישיים.
    אני חושבת שברזומה המפואר מאין כמותו של היוצר הרנסנסי צ'. ארד היות "אויב הציבור" הוא עיטור נאה ביותר. (וכך גם לשאר חברי הלהקה).
    נקודה מעניינת שלא הזכרת בטקסט הנוסטלגי הזה, ונדמה לי שגם בסרט של אלון אינה מוזכרת, היא הפרדוקס המקסים – רשות השידור איימה לבטל את השתתפותכם, אך במידה והיתה עושה זאת היתה נדרשת לשלם קנס עצום להנהלת האירוויזיון ומערערת את מעמדה בו. אז כל האיום שלהם היה קלאם פאדי. גם אם נגיד שהם היו מצליחים להשית עליכם את הקנס, ישראל היתה יוצרת תקרית דיפלומטית עם הנהלת האירוויזיון, ומסתבכת עוד יותר ממה שהיא כבר (בואו נתחיל מזה שאנחנו לא באירופה).
    זה היה שיר מדהים, הרכב מדהים והופעה בלתי נשכחת. ואם עם ישראל רוצה שימשיכו לייצג אותו זמרי תוכניות ריאליטי עם שירי פרווה מורתחים במים, שייערב לו. למזלנו התחרות עצמה כבר איבדה את מה שהיתה פעם, אז מ'כפת לי.

  • אסף  On 15 באפריל 2011 at 12:08

    אני שמאלן ורוצה שלום עם סוריה, אבל השיר הזה היה כל-כך דבילי, שטחי, ומזלזל בעצם העובדה שיש אנשים שהתחרות הזו חשובה להם.
    אתה חושב שהאירוויזיון היא תחרות מפגרת? אל תלך, אל תגרוף כספים ציבוריים כדי לעשות תזמורת בצורת (אגב, וזה כדאי לזכור – בחרה אתכם ועדה של הברנז'ה ולא הציבור!).
    אני זוכר היטב את האסון התרבותי הזה, שיר שלום עאלק, ואת המבוכה שהתפשטה לי בכל הגוף. התאכזבתי שבכ"ז קיבלתם איזה 7 נקודות, ולא גורשתם במכות מהבמה

  • אודישנים לילדים  On 6 ביולי 2011 at 18:15

    שלום לך רועי וכמובן היי לכל המגיבים. אהבתי את הפוסט ומה שהכי הצחיק אותי שעם כל החיפושים מעמיקים אחר זמרות ללהקה צבאים שלכם בסופו של דבר מצאתם את האנשים שהיו הכי קרוב אליכם 🙂 ולא מבחינה מנטלית (על כך אני לא מדברת בכלל, הרי חברה לשעבר סביר להניח הוא בן אדם דיי קרוב) אלא מבחינה פיזית- שותפה לדירה… גדול 🙂

  • אודישנים למשחק  On 31 באוגוסט 2011 at 10:56

    קודם כל שיר היה מוצלח! אני מאוד אוהבת אותו למרות שחלפו מאז הרבה שנים (ואפילו לא הייתי מתוכננת אז בבטן של אימא) ומה שיש לי לומר: העיקר הוא השתתפות וכפי שאמרת "אני לא מתבייש לשנייה בעלילותיי באירוויזיון" כי אין במה להתבייש..

  • עומר  On 14 ביוני 2012 at 21:05

    באיחור קל אני רוצה לומר שגם אני מאוד נעלבתי כשב-88 בחרו אתכם לשיר הכי גרוע בתולדות האירוויזיון. אני חשבתי שהייתם נהדרים.

    למרות שהביצוע על הבמה באמת היה לא משהו, מה שדי מובן לאור הנסיבות.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 באוגוסט 2012 at 17:27

    להקה אדירה. שיר אדיר. הופעה כיפית וקלילה ! ככה עושים כיף.
    האלבום "בין מוסר לאופנה" הוא יצירת אומנות, החל משמו רב המשמעות, ממשיך בעטיפה הריקנית אך החיוורת ומלאת החן, וכך גם במדבקה ושלל הבדיחות והקריצות החבויות.
    זהו דיסק פופ אולטימטיבי, מופק ומעובד היטב. מסונטז לפנים.
    דיסק שלם במכלולו ובתוכנו. פשוט עונג וכיף צרוף.
    לגבי האירוויזיון–בשתי מילים- התקשורת אשמה.
    ניפחו הכל והגזימו.
    שיר נהדר, מרענן שהקדים את זמנו באירוויזיון !!!!!
    הדבר היחידי שהפריע לי היה " BE HAPPY במקום שמייח.
    אין לי שום בעיה עם אנגלית מטעם ישראל לאירוויזיון,נהפוכהוא !
    רק שהפעם שונו רק 2 מילים וזה הפך את השיר לזול, וגם לא נשמע טוב באנגלית.
    מעבר לכך- WOW !
    חולה על זה אפילו בימינו !!
    חן חן לכל צוות המלפפון.

  • סורי דפוק  On 18 בספטמבר 2012 at 3:45

    ועכשיו כששמייח בסוריה ורוצחים ילדים , היית מניף דגל שלהם ?

  • מוטי  On 5 ביולי 2015 at 16:58

    בואו לרגע נפסיק עם הצביעות ונוריד ולו לרגע את המסכות של רוב הכותבים כאן. לא שלחו את הלהקה לתחרות כי הלהקה היתה מפורסמת בשל הרמה המוזיקלית שלה. צריך לומר את האמת. הסיבה היחידה היא הדעות הפוליטיות האולטרה שמאלניות. נקודה. ראיתי בראיון טלוויזיוני את הפרסונה מרשות השידור שאחראי על הנושא ושהחליט שזה השיר שמייצג את את ישראל, לא היה שום קשר לזמרה או לתחרות בהחלטה שלו. מה שעצוב בכל העניין הוא, שהמחליט לא נתן את ״הדין״ על החלטה הכי לא מקצועית שהוא קיבל. מה שהכי מדהים בסיפור זה, שעוד ניהלו איתם משא ומתן בנושא הדגל. אפילו קישון לא יכל לכתוב מערכון כזה. הפשרה היתה שדגל ישראל ייצג את ישראל.
    יאללה מסכות לבש!

  • ירון  On 2 במרץ 2016 at 3:05

    הטעות לא היתה שלכם אלא של מי ששלח אתכם לתחרות. השיר עצמו היה טיפשי יותר מאשר פאנק קליל וכייפי. אפשר לקבל ליריקה של נונסנס ואפילו ג'יבריש, אבל זה היה פשוט מביך. עובדה שהגעתם כמעט לתחתית הדירוג למרות המחווה הפציפיסטית.
    ולמה כל דבר צריך להיות עם אמירה פוליטית?
    אני לא ימני, אבל מרגע שהכנסתם את הפוליטיקה לתחרות שירים הפכתם את עצמכם לקוריוז מגוחך.
    לא עשיתם נזק ממשי. ניסיתם להוכיח לעולם שהישראלים רוצים שלום, ושהם בעד מין חופשי כולל ירקות וגיי פרנדלי. אבל בפועל הבכתם אותנו במרדף ללא לאות אחרי השלום הקדוש עם הלשון בחוץ.. מעניין אותי האם הייתם שרים על תמיכה בגזענות או מעודדים אכילת בשר? הרי הכל כזה מצחיק…

  • Reout  On 22 באוקטובר 2017 at 19:40

    נתקלתי במקרה בפוסט הזה בשנת 2017 ככה שעבר הרבה זמן מאז… רציתי רק להגיד (ולמען גילוי נאות, אני אמנם שמאלנית אבל גם חובבת אירוויזיון רצינית), שהדגלים מעולם לא הפריעו לי כמו זה שהשיר פשוט מטופש והזיופיםםםםםםםםם הו אלוהיםםםםםםםםם הזיופיםםםםםםםםםם כל כך זייפתםםםםםםם אהההההההההה למההההההההההההה. וזהו. הייתי חיה עם השיר הזה יותר בשלום למרות שהוא שטותניקי, אם זה לא היה כ"כ מלא זיופים. מדינות רבות שלחו "שירי שטות" מקוריים ורציניים יותר ופחות, אבל בזיופים כאלה לא נתקלתי כמעט אף פעם בכל תולדות התחרות לדורותיה. ולכן, זה מבחינתי השיר הכי גרוע שישראל אי פעם שלחה עד היום. לא חושבת שאי פעם הגענו לרמת זיוף שכזו, גם עם שירים אחרים שלנו שלא סבלתי.
    בלי קשר, בהצלחה לך בכל מעשיך!! כמובן שאין לי דבר וחצי דבר נגדך, והיה מאד עצוב לי לקרוא את הפסקאות הראשונות שתיארת איך הרגשת כ"כ שנוא ע"י כ"כ הרבה אנשים במדינה דאז, עד כדי אלימות פיזית. שא ברכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: