נביא זעם בג'ינס – 25 שנים וקצת למותו של דן עומר

"ברקע שחור
קבועים
דיוקני
הנקודה והפסיק",

ז'אן ארפ, מתוך כתב העת "קו", בעריכת דן עומר

 

"כולם רוצים להיות גם נביאים וגם לאכול מהצלחת", אמר דן עומר על התרבות המקומית בראיון ל"העולם הזה". גם 25 שנה אחרי מותו, עומר היה כנראה הדבר הקרוב ביותר לנביא זעם שפעל בספרות העברית, אף שבשורה התחתונה באמת לא אכל מהצלחת, כך שהיום מעטים יודעים מי בדיוק היה. ואלה שיודעים – חלקם מעדיפים לא לזכור.
עומר הגיע לכותרות בתקופה די מוקדמת בקריירה הפתלתלת וקצרת הימים שלו, ובאופן מקרי. בשנת 1966 הוא פרסם את הספר "בדרך", סיוט עתידני שבמרכזו רומן עם נערה גרמניה. השם 'בדרך' יותר מאשר התכתב עם 'בדרכים' של הסופר הביטניק ג'ק קרואק. עומר ניסה לכתוב כמו הביטניקים, ועשה שימוש יתר במונח 'זין'. זה הובן כניסיון לפורנוגרפיה והספר צונזר. שופט בית המשפט העליון משה לנדוי הגדיר בפסק הדין את הספר, "עיסוק מגעיל ממש בענייני מין שאת הפצתו אין להרשות אף על פי קנה המידה המקל, שאליו התרגלנו בימינו. תיאורי מין זוועתיים לשם חילול השם ואין סימן של כשרון ספרותי בכתיבה המשעממת".

 

בוקר טוב מהפכה, דן עומר

פסילת 'בדרך' הובילה לשביתת רעב של דן עומר מול הכנסת. באוהל המחאה ובקפה "טעמון" המשיך למכור באופן לא חוקי עותקים של הספר האסור. הוא הפסיד במשפט ואחר כך גם את הערעור, אבל ניצח במלחמה, והספרות הישראלית ניצחה איתו: "בדרך" היה הספר הישראלי האחרון שהצנזורה פסלה מסיבות מוסר. גם היא הבינה שזה מטופש.
משה בר, בעל חנות הספרים 'הגלריה לספרות' וידיד: "דן עומר היה גיבור הנוער בירושלים. כולם ביקרו אותו באוהל המחאה. זו היתה תקופה שמהפכה היתה מהפכה וחברים היו חברים. הוא בז לעבודה קבועה במובן של להתמסר לעבודה. הוא ידע שהוא משלם מחיר. הוא לא היה אוכל בכמה ימים עד שמישהו הזמין אותו. למה? כי הוא כתב. נביא זועם כמוהו – אין"

 

השנה היתה 1966, כאמור. דן עומר היה אז בן 26, יפה וכחוש בגלל שביתת הרעב. במערב, התבוסה של מצנזרי "מאהבה של  ליידי צ'טרלי" פתחה את הסכר לעידן המין החופשי. אבל הסיקסטיז בישראל הולכות להיות קצרות בגלל המלחמה שתפרוץ בקיץ של השנה הבאה, ותשנה לנצח את השאלות המרכזיות שיעסיקו את התרבות המקומית.
"בדרך" היה ספר מעניין, כמו כל 14 הספרים דלי-המכר שפרסם דן עומר. ספר רב עוצמה, אך לא נעים לקריאה. גם ספריו בהמשך לא גורמים לנוחות או הנאה, אלא מטרידים מאוד. תמיד היה שמה משהו, אבל היצירה המקורית לא היתה מרכז הכובד שלו. את מפעלו של עומר הכרתי דרך "נהמה", אסופת השירה הביטניקית האמריקאית שהוא תרגם, וכללה את גינסברג, קורסו ופרלינגטי. חשף אותי בפניה יואל הופמן כשהייתי בביתו בחיפה. היה לו אותה בעותק מצולם עם סיכות. אני די קמצן ועברה שנה עד שמצאתי את הספר במחיר נמוך מ150 ₪. הספר הכה בי. המפץ המתולתל שמהדהד מהספר, שהתבטא גם בשחרור שלו מניקוד, הראה שיש חיים לגיטימיים מעבר לשירה התרבותית והמכחכחת בנימוס שבדרך כלל מפרסמים פה או בוחרים לתרגם. מאז, אני משתדל לפרסם שירה בלי ניקוד.
דרך "נהמה", ניסה עומר לייבא את שירת הביט לישראל. זה תרגום לא-מושלם: זה תרגום גאוני. נתן זך תרגם שנים אחר כך את שירת אלן גינסברג אולי נכון יותר, אבל לא היו לו את תבלין הטירוף שבזַק דן עומר. מה הטעם בתרגום מדויק של שירים שמראש אינם מדויקים? הספר הזה היה כמזרקת טרפנטין במדבר לצעירים, שהכירו רק את השירה העברית המכובדת, הוא הראה ששירה שייכת גם לילדים הרעים של הכיתה, לא רק לחרשנים. גם הפואמה "נהמה" של גינסברג גררה פרשיה משפטית. היא נחשבה גם כן לחומר תועבה ונאסרה לפרסום בארצות הברית. המו"ל שהוציא אותה, לורנס פרלינגטי, נעצר. היום היא נחשבת לקלאסיקה.
הביט, תנועת נגד לשירה הנפוחה והמכובדת ששלטה באמריקה, לא היתה משמעותית בזמן אמת בישראל. ישראל ממילא היתה לא מעונבת. אלכסנדר פן כתב על הביט "אני ביטניק\ אם היתה לי פיתה\ הייתי פיתניק". שהאמריקאים ילמדו אותו על אי הליכה בתלם, קומוניזם, ועל זה שמשורר יכול להיות סטאר? אבל היום בקרב השירה הצעירה בישראל, באיחור אופנתי של כמה עשורים, לשירה הביטניקית יש סוף סוף עדנה, מ"כתובת" שייחדו לסגנון את הגליון הראשון בכתב העת שלהם, השפעות על "מעין" ועל מואיז בן הרוש ומשוררים צעירים כמו ואן נוין. לפני שבוע מתי שמואלוף הופיע בהשקה שלו עם שיר של אלן גינסברג שתרגם אהד פישוף (פורסם לראשונה בסטודיו). השירה מאז התברגנה והשמינה, ולשימוש בביט יש כח רב בניגוח תרבות ופוליטיקה שבעה. לפני שנה בסן פרנסיסקו, באופן מקרי, כמעט נאלצתי לקחת טרמפ עם לורנס פרלינגטי, אחד משלושת המשוררים שמתורגמים ב"נהמה". הוא היום בן מעל תשעים ונהנה ממעמד מיתולוגי כמו"ל של הביטניקים וכבוס של חנות הספרים החשובה בעולם לשירה, הסיטי לייטס. למרות גילו, הוא נוהג בטנדר טויוטה אדום, בקושי רואה את הדרך. למזלי או לא למזלי, קיבלתי טרמפ אחר. למחרת הוא פתאום קפץ לקפה והתיישב במקרה על ידי, כי זה היה המקום הריק היחיד בשולחן המשוררים. הוא לגם לגימה מהקפה, והמשיך בטויוטה. מיד קפצו על הקפה כמה משוררים מבוגרים ונרגשים, נוהמים 'אני שותה את הקפה של פרלינגטי'.

 

הר הבית בידיו

לאחר "בדרך", נשר דן עומר ממרכז העשייה. משמעות הכיבוש של מלחמת ששת הימים (שאליה שש להתנדב, אף שהשתמט קודם) הטריפה אותו. הוא היה ממתי המעט שחתמו על המודעה הנבואית של תנועת השמאל "מצפן" מספטמבר 1967 שקראה לנסיגה מיידית מהשטחים, וחזתה למעשה אחד לאחד את התהליכים המשחיתים שיקרו על ישראל מאז. מה שהיום הוא מיינסטרים ישראלי, היה אז בגידה. מול מדינה אופורית, עומר הקצין מאוד את דעותיו, שגם ככה נטו להיות מעצבנות. הוא החליט לעזוב ללונדון להקים קומונה ולהנהיג שם תנועה מהפכנית, יחד עם הסניף המקומי של מצפן, ואף טען שהסי.איי.איי טורח לעקוב אחריו.  
בשנות השבעים שב דן עומר ובגדול. "העולם הזה" הציע לעמוס קינן לכתוב טור ספרותי. קינן התעצל והמליץ על דן עומר. במדור "נמר של נייר" הפך עומר למבקר הספרותי האכזר והמשתלח ביותר שידעה הספרות העברית. על אהרון מגד כתב, "נכה ספרותי שמתמשך ברדידותו". על ספר של אמנון נבות: "הרומן הפחות מבטיח של הסיפורת הישראלית בשנות השמונים וגם הגרוע ברומנים". על רוני סומק הצעיר כתב: "גידול פרא של שולי תרבות הספר בישראל. מרדים את הקורא".
היו לעומר טכניקות העלבה קבועות: כשרצה לפגוע במישהו, וזה מה שרצה בדרך כלל, השתמש בשמו הגלותי. למשל את עורך "עכשיו" גבריאל מוקד כינה מר מונבז והוסיף לו את הכינוי שנועד כנראה לפגוע, "הפרופסור מבאר שבע". כיום, מוקד מתגעגע לאויבו דאז, איתו התפייס לפני שמת. מוקד: "עומר היה באופן מוזר, מכוחותינו. אקדוחן עז ופראי שנמצא בצמרת הפולמוס העברית. הוא לא כתב שירה חשובה של עצמו, אבל זה לא משנה. היום אין בכלל תופעות כמו דן עומר. אין כמעט פרשים בודדים עם דעות משל עצמם. אני רואה אותו בעיני רוחי. עם הזקן והפנים רזות, יושב על ענן בשמיים, ומתפלמס עם המשורר מקסים גילן".
השירה העברית הפכה יותר ממושמעת וחנונית?
זו לא השירה העברית שממושמעת, זו החברה.
יש לדן עומר מורשת?
לא חושב. הוא נשכח וחבל. ואסור שהוא ישכח. הוא איש חשוב. אני לא אומר שלא רבתי איתו. רבנו. בסדר.

בזכות האקשן, מדור הספרות 'נמר של נייר' הפך פופולרי מאוד, כזה שאף מעלה את תפוצת העיתון. דרכו פילח קלשונים אל ליבן של פרות קדושות וקדושות פחות. אמנון בירמן, תשבצן וחבר לבוהמה הירושלמית, מספר על חשיבות הנמר: "בראיון ל'נמר של נייר' אמרתי שאבידן התחיל לאבד את הצפון. אבידן היה מיודד עם אבי, אברהם בירמן, שהיה המתרגם שלו באנגלית. העולם הזה יצא ביום רביעי. ביום שלישי בחצות, אבא שלי מקבל טלפון מאבידן. הוא עונה לטלפון בבהלה. אבידן מעבר לקו. הוא אומר לו, אתה מזדקן, הבן שלך מתבטא בחופשיות. אבידן ניתק, וגם לא בא להלוויה ולשבעה של אבא".
אורי אבנרי, עורך העולם הזה, היה מאושר מהרכש: "דן עומר היה מאוד תוקפני וזה היה טוב. ספרות, כמו כל תחום, אולי יותר מכל תחום, זקוקה לאנשים שמעוררים ויכוח. נתתי לו חופש מוחלט. מעולם לא צינזרתי או תיקנתי, וזה עורר הרבה רוגז. קיבלתי הרבה ביקורת על זה שאני מרשה לו לכתוב".
יש היום תופעות כמו דן עומר?
העיתונות הפכה שטוחה, אין בה הרים, הכול מישור. חברה זקוקה למחלוקת כדי להתקדם, לאנשים שיש להם דעות ורוצים להביע אותן על אפם ועל חמתם של אחרים. לקחתי אותו, כי חשבתי שהפרובוקטיביות תביא אנשים לקרוא, גם אם הם לא מעוניינים בספרות. זה הצליח".
אבל זה גם היה מעליב לקבל ליחה ירוקה על ספר שאתה טורח עליו כמה שנים. כשדן עומר מת בגיל 44, היו רבים ששמחו. אדם ברוך לא הכחיש שאמר 'ברוך שפטרנו'. היו מי שהשוו את התחושה לשמחה שיחושו ביום מותו של הרב כהנא. וגם היום מנחם בן, שספג ממנו לא מעט, מתעקש שדן עומר נענש בשבץ על ידי אלוהים בגין חטאיו כמבקר (תגובתו החיננית של מנחם בן). אמנון בירמן לא מסכים: "אומרים שדן עומר מת כי לא הכיל את השנאה. זאת היתה השמצה, אבל לא היו רבים שאהבו אותו".

 

חלום ישראלי, דן עומר

 

 

מר קו

 

נפגשתי עם דן עומר שוב בבית אריאלה, באולם בקומה השניה שבו ניתן לקרוא כתבי עת. לפני כמה שנים לקחתי יום חופש שהוקדש לקריאה מדגמית מכל כתבי העת הספרותיים. באופן מוחלט, הגליונות הראשונים של 'קו' מתחילת הסיקסטיז הציגו את הטקסטים המעניינים והמתקדמים ביותר. בשורת העורכים חתומים יונה פישר, רחל שפירא ודן עומר.

היופי של 'קו' הוא הבחירה הפרועה ובה בעת העדינה והמוקפדת מאוד של חומרים, והשילוב הטבעי בין האמנות לספרות. ובכל זאת, מעטים מתייחסים אל "קו" בגרסתו הראשונית כאבן דרך.
המשורר הרולד שימל מתרגש כשהוא נזכר בימי קו, שהיה מכתבי העת הראשונים שנתנו מקום לשיריו: "כתבתי שם פעם על אמנות אמריקאית. העורכים אמרו, אנחנו לא יודעים איך לשלם לך. נכתוב צ'ק על שמך, תמלא מה שאתה חושב שמגיע לך. זה היה הניהול שלהם. דן עומר היה מאוד נגד מה שהלך בארץ. הוא היה ההפך של 'מאזניים'. מה שהיה נחמד, הוא שאז לא כתבתי עברית. והוא פשוט פרסם את השירים באנגלית, בין כל השירה בעברית".
והערכת אותו כמשורר?
"דן אמר פעם לאשתי ורדה שהוא יודע שהוא לא באותה ליגה של עמיחי ואחרים, אבל חשוב לו לכתוב שירים. הוא אמר שיש משוררים סוג' א', אבל גם למשוררים סוג ב' וג' יש זכות קיום. הם עובדים לא פחות שעות ומסורים לא פחות. הגישה הזו מצאה חן בעיני. אשתי התרשמה גם מהצניעות שלו". שימל גם פרסם שירים ב'דפים צהובים', כתב עת אחר שערך דן עומר. לאחר מכן 'דפים צהובים' הפך גם לחברה של דן עומר, שדרכה קיבל תשלומים מהמגזינים שבהם עבד.

האוצר יונה פישר, רעו לעריכה, מספר איך התחיל 'קו': "חזרתי מחוצלארץ ב61 ושיחקתי ברעיון לערוך כתב עת לאמנות. פגשתי בטעמון את דן עומר וסיפרתי לו. דן אמר שהוא מעוניין להוציא כתב עת לשירה צעירה. אז אמרתי, בוא נעשה ביחד. דן עומר הכיר את ברוך חפץ, שיהיה מוכן לממן את הגליון הראשון. דן, רחל שפירא חברנו. עבדנו ביחד שנתיים בדירתי כדי להוציא את הגליון הראשון. כשהופיע העיתון, ברוך חפץ אמר שהוא מסרב לממן. כבר הפסדנו כסף, אז המשכנו. עבדנו יפה והרמונית ביחד, זרם יפה מאוד, כשזה זרם. עד שקרה עניין לא נעים שגרם להפסקת כל אפשרות לשתף פעולה והפסקנו לומר שלום אחד לשני".
מתגעגע?
קשה לי. מה שעשה לי היה כל כך נבזי. זה כמו זוג מתגרש, שכל השנים הטובות נפגעות בגלל הפרידה.

 

רדיו איש חמודות

 

הקולנוען מיכה שגריר היה חבר של דן עומר: "הכרנו הרבה שנים. שיתפנו פעולה יחד כשעשיתי מגזין רדיו בגלי צה"ל וביקשתי ממנו להיות הסיידקיק שלי".
איך גל"צ העסיקו בימים ההם סרבן גאה?
לזכותו של מפקד גלי צה"ל. זה עורר הרמת גבה. כי דן לא ניסה להיות פוצי מוצי. הוא ניסה לעשות פרובוקציות ולעורר תשומת לב, והתייחס לדברים לא לגופם. היו לו חושים טובים ליחסי ציבור. הכרנו עוד כנערים בשומר הצעיר. הוא היה שמוצניק מרשים. מאוד תנועתי. אחרי זה, הוא לעג לאמונה המשיחית האדמורית של השומר הצעיר ביערי ובחזן".
רבתם?
"אני לא חושב. אפשר לזקוף את זה לגנותי. לא כל כך קל לריב איתי. הבנתי די מהר שהדרך הכי טובה לעצבן אותו, היא לא אריב איתו. זה יכעיס אותו עוד אותו. הוא חיפש מדון, בלי שום ספק. לא פחד להתכתש, מילולית ולא פיזית. פעם חטף מכות מחבורה מבוגרת יותר, פעם חטף מכות מאפרתי שהיה נהג מונית שכל השנים שמר על שתיקה, וכך לאשר או להכחיש, שהוא רצח את ברנדוט.
היית בין אלה שמחו על צנזור "בדרך"?
באתי אליו לאוהל. להזדהות. אתה יודע, חשבתי אז ואני חושב עד היום, שמזלו שלא סילקו אותו תוך שתי דקות, משך תשומת לב. האוהל היה קצת אנקדוטה. חבריו לקפה ולאקסטרה פיין באו לראות אותו וגם כדי להראות.
אפשר לדבר על מורשת דן עומר?
בסופו של דבר, הוא היה מייצר הרבה. כתב כל הזמן, הוא היה רב-כמותי. ומזה גם יצאו דברים איכותיים. פעם שיר. פעם מאמר. תמיד היו חבורות שחשבו שהן הכי חשובות ושיזכרו אותן לעד, והן נגוזו.

 

שנת הכלום

דוד מונשיין הוא איש נדל"ן על פי מקצועו, אך בוהמיין מקצועי על פי כל אמת מידה אחרת. הוא מספר על הפעם הראשונה שפגש בתופעה: "בשנות השישים, הלכתי במעלה הרחוב. ראיתי בחור שחרחר עם זקן תיש מסתכל עלי פתאום. אני אומר לו, מה מסתכל. הוא אומר, אני מסתכל. שאלתי מה הוא עושה. אומר, אני משורר צעיר. אני אומר בבדיחה, אתה יכול להקריא לי? הוא אומר, ניפגש עוד שלוש שעות בבית רפה. צחקתי, אבל זה סקרן אותי. אני מגיע לבית הקפה, והוא מחכה ליד שולחן, תקריא לי. הוא אומר משהו כמו "היה זה בליל של שנת הכלום, השעון עמד מלכת, במרפסות שיחקו קלפים, היופי נתן גט לעצמו'. מאז הוא נכנס מאוד לבוהמה. בערב היינו הולכים כל יום לבכחוס. היה שם ראיף אליאס, נוצרי מרוני שניהל את המקום. יום אחד הוא אומר לי ולדן, אתם כל יום באים ושותים. אתם נמצאים פה ממילא, רוצים להיות מלצרים? אמרנו כן. אז ראיף אמר, 'בסדר, אתה קח את החלק העליון, הוא התחתון'. אני עבדתי יום אחד, הוא הרבה זמן".
איך דן עומר היה כמלצר?
"הוא לקח כל דבר ברצינות. לאחר מכן, הוא היה זה שהנהיג את הפרישה של הבוהמה מקפה ניצן לטעמון.  שקדי מקפה ניצן בא ללקוח הקבוע, אמנון אחי-נעמי, ואמר לו שיש לו חוב, ושאל אותו מה עם הכסף. אז אמנון אמר לו 'אם אתה צריך כסף, לך לעבוד'. בעקבות זה, דן עומר הנהיג את הפרישה של הבוהמה מניצן לטעמון. שהיה עד אז קפה של ייקים. היו שם שולחנות יפים, תמונות יפות כמו בשנות השישים. בא קופ ועשה שינויים, והפך את הסדר, ושם בטעמן פורמייקה. זה הפך למקום מרכזי. ב65 דן עומר כבר היה מבוסס בחבר'ה והיה לו מה להגיד. הוא סיפר על לונדון, שזה היה אז כמו לנסוע לירח. הוא חזר מאוהב באלן גינסברג. היה מהפכן של בתי קפה". 
ואתה?
"הדעות שלי ושל עומר היו שונות לחלוטין. הוא היה מצפן, אני לא הייתי, הייתי קשור לעסקים. אמרתי בוא נוציא לו את הספר 'אלוהים בג'ינס'. קיבלנו חומר והדפסנו את זה".

זה היה עסק טוב?
"אפילו חצי ספר לא מכרנו. שחררנו אותו, הוא הוסיף מדבקה על השם שלו, ומכר בעצמו. מאז לא התעסקתי בהוצאה לאור, רק לעצמי".
מה הייחוד של עומר?
"אספר לך סיפור. יום אחד נסענו בטרמפים והגענו לקיבוץ. הבנאדם לא אכל או שתה. אמר, אני לא לוקח אוכל מקיבוץ. אם אני לא עובד, לא אוכל. הוא לא אכל ולא שתה יומיים".

אמנון בירמן, תשבצן העל, מגיע פעם בשבוע לתל אביב. אנחנו נפגשים בקפה ביאליק, אני מספר לו שאמי מנהלת פורום תשבצי הגיון והוא מביא לי ספר תשבצים עם הקדשה יפה. בירמן נחלץ מהכנת עוד תשבץ כדי לספר על ידידו הותיק: "מאוד אהבתי אותו, לא היו הרבה שאהבו אותו. הוא אהב אותי. לא יודע אם היה הרבה אנשים. בספטמבר 67 חברי מצפן וביניהם דן עומר קראו לצאת מיד מהשטחים. זה היה מאוד לא פופולרי. היה שם גם שמעון צבר שהיה בעל טור בהארץ, היו מכתבים לפטר אותו בגלל המודעה.  פעם היה אפשר להכניס את כל האנשים האלה לדירה אחת, היום אי אפשר להכניס אותם לבלומפילד".
אהבת את הספרות שלו?
אפשר להשוות את דן עומר לעמוס קינן. שניהם סופרים כושלים, לא טובים, כי הם פלקטיסטים, ראו את המציאות בשחור ולבן. הם היו מסיונרים. עמוס היה סטיריקן גאון. אבל כשניסה לכתוב ספר, לא הצלחתי לקרוא. וגם דני. כמו קינן, דן היה עורך גאון ומתרגם מצויין.
היית אומר לדן את זה?
לא, גם לקינן לא אמרתי.

גם מחוץ לדפי השחור לבן, דן עומר היה וכחן בלתי נלאה. נורית מאנה, אשתו השלישית ועיתונאית "ידיעות אחרונות" לשעבר, מספרת שכבר בדייט הראשון שלהם צעק על אנשים. "הוא לקח אותי למסיבה של הטלויזיה שסיקר לעיתון. עד שהגענו, הוא היה חם ומקסים. וכשנכנסנו למסיבה, הלשון שלו חתכה את הגוויות. הוא פגש מנחים ידועים ואמר להם 'אתם אוכלי חינם'. כולם התפוצצו ולא יכלו להגיב. מאז, איכות ההתכתשות נעלמה, אתה לא פוגש אותה יותר. גם כמות הידע שהאדם הזה צבר היתה תופעה. היה לו זכרון צילומי והוא קרא מאוד מהר. הוא היה הופך את הדף, וכבר עיכל. היו מעט ספרים שמרח וקרא יומיים. היה לו ארכיון עצום בבית של כל מה שקשור לתרבות ישראלית, החל מסוף המאה ה19 עד ליום מותו. הכול היה ממויין. הוא היה ערוך למלחמה. החיילים היו בטור ומסודרים. הוא ממש היה לוחם, גנרל של כל האינפורמציה הזו. דן ראה עצמו כאביר שתפקידו לשמור על התרבות העברית, על האינטגריטי של התרבות העברית. לצערי הוא לא חי מספיק שנים כדי ליצור את המסה הבוגרת כדם יוצר. בגיל 40 אתה רק מתחיל לכתוב. התרבות העברית הפסידה משהו נקי, שלא עסוק בלשרת אף אחד"
נגד מי למשל?
"אני זוכרת שהיתה לו למשל התכתשות קשה עם דן בן אמוץ. כל יום שישי, דן עומר היה יוצא עם שלו. ודן בן אומץ עם שלו. דני אמר לבן אמוץ, אם תעז היום, תשאר לעד. זה הפך לשנאה איומה. כמות הידע שהאדם הזה צבר היתה תופעה. אם היה מתווכח על ציטוט, היה מוציא את הספר. היה לו זכרון צילומי.
כמה מהר קרא?
היו מעט ספרים שמרח וקרא יומיים. הוא היה הופך את הדף, קרא ועיכל.
מה היה סדר היום שלו?
זה השתנה עם הלידה של עתליה. הוא התעורר ב11. בסופשבוע היה כותב כל הלילה את נמר של נייר. כתב גם בכל העיר ואחר כך במקומון של ידיעות. זיסי סתוי ראה בו את אויב האומה. איפה שהוא יכל, הוא נלחם בו. הוא סימל את ההפך, בקיום שלו, בקבלת ההחלטות שלו. האספקט הספרותי. סתוי ניסה להיות תרבותי, רציני, מכובד, חשוב, היררכי. הדבר האחרון שבאמת חשוב זה תוכן. דן היה קורא את כל העיתונים, מוספים ספרותיים מאנגליה, גרמניה וניו-יורק. היום יש את האינטרנט שמינטרנט, אבל הוא אגר כמויות של ידע ותייק, בצורה שהיתה אז למעט מאוד מערכות בעולם. הוא בנה ארכיון בכל מה שקשור לתרבות ישראלית, מסוף המאה ה19 עד ליום מותו. וזה דבר שהיה עושה באופן קבוע. קורא, ממיין, חותך. קשה היה להילחם בו, כי הכול ממויין כל כך טוב. תמיד הוא היה אספן. אבא שלו היה מזכיר העיריה, והביא את המחשב הראשון שאי פעם נכנס למערכת. דן הכין את עצמו לקראת המחשב בגיל מאוד צעיר. כשהיינו מגיעים לבית הספרים הלאומי, קיבלו אותנו שם עם שטיח אדום. כל כך העריצו אותו. התייעצו איתו על חומרים שמגיעים. הוא קיבל מהם מתנות מאוד יפות. אם היה כפל של ספרים נדירים, היו נותנים לו.
הספר 'בדרך' היה פרובוקציה נטו או גם בעל ערך ספרותי?
הדברים שהיו אבסורדיים ב'בדרך', הפכו למציאות. הציניות והיכולת לקבל כאילו זה בסדר ומובן מאליו. אז זו היתה מחאה, שלא ללכת לשם.
מה הדבר הכי מוצלח שהוא כתב?
הוא לא כתב אותו. הוא כתב שירה, שאחר כך נראתה לו מתוקה מדי. הטרגדיה של דן שהוא מת לפני מה שבאמת רצה לכתוב. הכול זה היה הכנות. זו הטרגדיה האמיתית. שהוא לא הספיק את מה שרצה. יש לי אינסוף תחקירים שנשארו.
ממה הוא חי?
לא נתנו לו עבודה, הוא היה ברשימה שחורה מאוד. מה ששמר אותו, היו הרדיו והטלויזיה. הוא עשה עבודות עצומות של תרגום ומחקר בלי השם שלו. זה מה שפרנס אותו. אף אחד לא נתן באופן מסודר  הוראה לא להעסיק אותו. אבל כולם היו מלחכי פנכה, יש את האין ואת האאוט. זו אוירה מאוד מסוימת. ששאריות שלה אתה רואה היום.

 

 

"האל שירד מרכסיו השתחרר מנכסיו שלו,
לבש מכנסי ג'ינס כחולים ודהויים…
אל שירד והצטרף לעדר בלי מנהיג, עדר ללא הגיג
עדר המותאם לאפנה פאריסאית קאפריסית".

דן עומר, מתוך השיר "לילה ארוך"

 

המילה 'פרובקטור' משמשת בדרך כלל מילת גנאי. אבל פרובוקציה – גם זולה – היא חלק מהיצירה, זה אמצעי אמנותי ממש, חלק מהביקורת שיצירה יכולה או חייבת לנקוט. הפרובוקטורים הם אלה שנשכבים על התיל ועוד מושמצים אחר כך. ללא קוראי תגר כמו דן עומר התרבות והחברה היו נותרים מאחור. חברתו דאז נורית מאנה נזכרת: "יום אחד גדעון האוזנר, התובע של אייכמן, עבר ברחוב, דן עומר אמר לו 'הי אני מכיר אותך'. והאוזנר היה מבסוט. דן עומר אומר לו, 'כן, אתה מהמטרופוליטן אופרה'. האוזנר אמר, מה פתאום. אז דן אמר, 'מה, אתה לא קולם של שישה מיליון יהודים?'. הוא לא אהב את השואנים המקצוענים".
לעתים היה לה יותר קשה. מאנה: "היתה לי חברה שדן מאוד חיבב והיתה בת בית. לקראת בחירות 81, דן שאל אותה למי תצביע. והיא אמרה שלתחיה. הוא ביקש שתעזוב את הבית. חשבתי שזה נאמר כהומור. אבל הוא אמר לה, את האויב האמיתי שלי, יותר מכל אויב, כי אנשים כמוך יביאו להרס והיעלמות של המדינה הזו. מאוד כעסתי עליו ונשארנו חברות. אבל כל פעם שהיא באה, הוא היה עוזב".
גם המשורר אהרון שבתאי ספג מדן עומר: "תמיד היתה לו עוינות. הוא היה מהפכן וזרוק, ואני נחשבתי לבורגני. לא הייתי שמאלי אז. חוץ מזה הוא לא הצליח כמשורר והיה מלא טינה אלי".
חיים הנגבי סרב לדבר עם ידיעות אחרונות מסיבות פוליטיות, אבל לפני כן הספיק לומר, "הוא היה איש קשה. לא שאני איש קל. איש עקשן ולא מוותר".
גם בקפה הקבוע טעמון דן עומר לא לגם בשקט. משה בר: "הוא היה מחפש הזדמנות לתקוף כל ח"כ שעבר בטעמון. הוא היה מטורף מהבחינה הזאת דן עומר פתח הרבה דברים, הוא היה בין הביטניקים הראשונים".
הוא היה ביטניק שלא ביקר בארצות הברית.
הם די תיעבו את ארצות הברית. לונדון זה היה הכי רחוק. הוא היה טיפוס שלא פחד מאף אחד. היתה לנו תוכנית לעשות אירוע 'חברים מדברים על דן עומר' לפני כמה שנים. רעייתו אמרה שתתקשר ונתאם. אבל בסוף זה התמסמס".
בר הוא היום בעלי 'הגלריה לספרות' בירושלים, אחת מחנויות יד השניה המוצלחות בישראל. "הספרים של דן עומר די נדירים היום", הוא מעיד. "מדי פעם נכנס מישהו ומבקש אותם. אני תמיד מזהה אצלם באישון איזה ניצוץ בוהמייני".

דן עומר היה אוטודידקט שלחם באקדמיה ובממסד. בתו עתליה עומר, 35, היא פרופסורית באוניברסיטה ליד שיקגו. במשך שנים, גידל דן את עתליה לבד, ללא אמא, גרר אותה עם בקבוק חלב לויכוחים ספרותיים בטעמון ונשא אותה על הכתפיים להפגנות. את הדוקטורט עתליה עשתה על השמאל הישראלי: "הקול של אבא היה נבואי. הוא הקדים הרבה דברים שהיום רווחים באקדמיה, הוא הבין שהביקורת התרבותית קשורה תמיד לביקורת הפוליטית. כואב לי שהוא נשכח. הוא תמיד העריך אותי כבנאדם שלם. לקח אותי להפגנות. מה שלמדתי ממנו זה להסתכל באופן ביקורתי וחודר מעבר לאיך שהדברים הוצגו. אין ספק שהוא מת מוקדם מדי. כואב לי לראות שהוא נשכח, כי הוא היה קול חשוב בתרבות הישראלית. אני חושבת שהוא בביקורת הספרותית ניסה לחשוף מה חושפים, כמו פוקו, בין כוח לידע. הבין אינסטקטיבית בבטן תיאוריות של פוקו. הייתי שמחה לדבר איתו".
הוא היה ביטניק אנטי-אקדמי ואת פרופסורית.
אני סוג מאוד שונה. היה אוטודידקט, לא קשור למוסדות, ואני בחורה מוסדית. אבל אני לא מתפשרת בביקורתיות שלי. פשוט מביעה את הביקורת בצורה אקדמית. אני מרגישה שתיאוריות פוסט-קולוניאליסטיות עוזרות להכיר את ישראל. דחיפות מוסרית היא נקודת המוצא שלי. לא מתביישת באוריינטציה שלי.
אז מה הזכרון החזק שלך ממנו?
זו היתה תקופה מאוד מהותית, שבה הוא היה ההורה היחיד שלי. אני חושבת שזה שהוא העריך את הדעות שלי, למרות שהייתי ילדה. ביוני 82 כתבנו יחדסביב שבוע הספר מאמר לעולם הזה על ספרות ילדים.
אחרי מותו, אמר עמוס קינן ל"כל העיר": "הוא מת מוקדם מדי. יכול להיות שאם היה חי היה מצליח להפוך את העמדה שלו לאסכולה ועומד במקום שראוי לו לעמוד".
דוד מונשיין, דמות ירושלמית ומי שיחד עם משה בר השקיע בספר השירה 'אלוהים בג'ינס': "הוא כל הזמן רב עם אנשים. קם בבוקר, ורב עם אנשים".
למה?
"הוא רצה להביע את הדעות שלו. ובסוף רב, ומנתק הרבה קשרים".
ואיתך, כאיש עסקים קפיטליסט, הוא התקוטט?
הוא קיבל את זה שהמוח שלי שונה. שחייתי עם מחשבות של מסחר. גרנו יחד בנחלאות. היתה לו חברה בשם רינה. שכרנו מטבח בנחלאות, שהפכו לחדר, והוא גר עם רינה במטבח. מאז רינה התחתנה עם מולטי מיליונר.
הוא זלזל בך?
להפך, הוא ראה את הכח של הכסף בעיניים שלי.
אתה מתגעגע?
"עד היום אני לא מאמין שהוא מת. אני מתייחס אליו כאדם חי שעזב את ירושלים. לפני 3 שנים, חלמתי שהוא מתקשר אלי ושואל מה קורה עם זה ומה עם זה. ואז היה צלצול שהעיר אותי מהחלום. התעוררתי ומיד עשיתי כוכבית 42".
-מי זה היה?
 שיחה חסומה.

 (התפרסם בגרסה מקוצרת מאוד לפני מספר ימים במוסף הספרות של ידיעות. מצטער על טעויות ההגהה בגרסה הזו)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוק הבשר  On 22 בפברואר 2010 at 12:48

    והרבה.

  • רון  On 22 בפברואר 2010 at 21:56

    טיפה חוזר על עצמו, אבל אחלה

  • yael  On 22 בפברואר 2010 at 23:16

    או שהוא היה גאון או שהוא היה סוונט

  • גיורא לשם  On 24 בפברואר 2010 at 21:15

    דן עומר לא היה בשום אופן מתרגם מצויין.

  • Ido Hartogsohn  On 9 באפריל 2012 at 22:37

    מעניין. תודה.

  • igalsarna  On 27 באפריל 2015 at 21:47

    טוב כרגיל אצלך

  • בועז כהן  On 17 באוקטובר 2015 at 9:53

    ראשית: תודה על המאמר הזה.

    בגיל 14, בערך בשנת 1978, נחשפתי לדן עומר דרך "העולם הזה" והספרים שלו שאבא שלי הביא הביתה. הדוד שלי, יצחק בצלאל (שהיה עורך המוסף הספרותי של "דבר") שנא את עומר שנאה עזה. הוא אמר על דן עומר: "הוא איש מתועב". וזה רק הגביר את המשיכה שלי לדעת עליו יותר.
    נמשכתי מאוד לקיצוניות שלו. לחריפות. אפילו לאלימות בכתיבה. משהו בדן עומר תמיד סירב להיות נחמד אל העולם. הוא תמיד היה בעמדת "המתנגד". בגיל 14 זה התאים לי בול, בין קראפטוורק לבין הקלאש. זה מעניין שדן עומר, כמו אהד פישוף, היה ירושלמי. הם מזכירים לי זה את זה.

    ושוב: תודה על המאמר.

  • אורי  On 6 במרץ 2016 at 10:25

    מהטובים שבגללם זה משמח שעולם הבלוגים קיים\ היה קיים.

Trackbacks

  • By דן עומר – בדרך – readingpoetryblog on 23 ביוני 2016 at 10:36

    […] שם חיים רובין שנת ההוצאה: 2006 עמוד:52 בני דורי זוכרים את נמר של נייר של דן עומר. 7 שנים ערך את הטור הספרותי של העולם הזה, […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: