חג המולד בבית לחם

 
משרד התיירות התגאה השנה שהוא דואג להקלות לצליינים שמעוניינים להגיע למיסה המיוחדת של חג המולד בבית לחם, כאילו שזה לא משהו שצריך להיות מובן מאליו. אבל אני הרווחתי מכל העניין. נסעתי באוטובוס הריק שמומן על ידי משרד התיירות, יחד עם נהג משופם ושלושה תיירים נאים מאנגליה והולנד. כריס, אחד מהם, אומר שלא פחד להגיע. "אם ישו היה נולד בעזה, אולי היינו שוקלים מחדש אם לבוא".
אולי כדי לשקם את ההסברה הפגועה, העניקה בחורה ממשרד התיירות לכל יושבי האוטובו  שק ממתקים. גם אם זה גימיק זול, זה ודאי עדיף על שיפחידו על תיירים. "הנה פתרנו את בעיית ארוחת החג", אומר כריס, מביט בתאווה על הממתקים הציוניים, עליהם כתוב 'עמי ממתקים'.
רחובות בית לחם פקוקים. לצד כל סמטה, שני חיילים פלסטינים עם נשק. הם נראים דרוכים למדי. החיילים הפלסטינים היו תמיד נראים מעט מצחיקים. אבל כנראה שקיבלו מדים חדשים והם נראים לפתע מאוד מפחידים, כמו חיילים מסרטי אימה. הם בוודאי הובאו כדי להשרות בטחון, אבל תמיד אין דבר יותר מפחיד מאבטחה.
אנחנו יורדים בכיכר הראשית ומתחילים לצעוד עד הכנסיה. בדרך, מתחת למסעדה בשם "מסעדת סבבה", ילדים חמודים מברכים אותנו לשלום באנגלית. הרחובות עם פחות דגלים פלסטינים וכמעט ללא תמונות של מנהיגים פלסטינים, דבר שקצת חסר לי. המקום האופנתי ביותר הוא רשת סטאר אנד באקס, החיקוי הפלסטיני של סטארבאקס.
האוירה סקסית למדי, ויש רוב מפתיע לצעירים בקרב התיירים. גם הפלסטינים מתלבשים טוב לרגל החג. פלסטינית אופנתית וחמודה עם מגפי כסף, פניה עטופות, עושה לי עיניים. אולי מתוך נימוס. אני מנסה לראיין אותה, אבל היא לא יודעת אנגלית.
לכנסיה לא נתנו לנו להיכנס, כי היה צריך להזמין כרטיסים חודש מראש, וגם כרגע כי אבו מאזן נמצא שם. לי זה לא כל כך משנה, כי אני די משתעמם מכנסיות. שתי אמריקאיות צהבהבות מבוסטון לא השיגו כרטיסים. "אני חושבת שאם נחייך, אולי יכניסו אותנו", הן אומרות בעצב. כדי לשמח אותן, אנחנו נותנים להן חטיף טעמי מתוך עשרות הממתקים שקיבלנו ממשרד התיירות.
בינתיים על הבמה, תוכנית אמנותית: ילדות בתלבושות לבנות ושלל זהבים מציגות בחוסר סדר קיצוני את מה שנראה אולי ככוריאוגרפיה הגרועה ביותר שראיתי מעודי. אבל עם השירה שכוללת את המילים "אני מאמין בעצמי\ אני מאמין בישו\ אני מאמין בתחייה" , הכול נראה די חינני.
לפתע צועקים שניים "פספורטס". זו מתיחה. מדובר במיכאל, מכר ישראלי שמתגורר בחברון. הוא מסתובב משועמם עם חברו עיסא מחברון והם מתלוננים על איכות ההופעות. עיסא, ששמו הוא השם הערבי של ישו, ציני: "אני לא אוהב את כל מה שקורה פה, וגם הארגון לא טוב. אין מקום לשבת, אין מקום לצלם".
-אם אדם הקרוי על שם ישו מתלונן זו בעיה.
"נכון, מעליב שזה יום ההולדת שלי ואני לא מקבל מתנות".

 

(פורסם לפני כמה ימים בידיעות)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • די כבר  On 27 בדצמבר 2009 at 14:01

    אמרת בית לחם, אמרת אוירה סקסית. ברור.

  • יריב מ  On 28 בדצמבר 2009 at 16:16

    משובב לב

  • מ  On 29 בדצמבר 2009 at 18:15

    וואו, אין דבר שפחות בא לי לעשות מלעבור את החוויה הזו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: