שמונה נרות ושמש לאנשים שמגיע להם כבוד

 
הספרניות
 

אחד הדברים הטובים שיצאו מהמפד"ל ז"ל זה חוק שהופך את הספריות לחינמיות. אני אוהב את ישראל, המדינה לא נותנת יותר מדי סיבות לאזרח להיות גאה בה. בדרך כלל, כל החלטה חדשה משמעה שצריך לשלם יותר ולקבל פחות. מורידים מסים על מכוניות חדשות, כשלי אין רשיון, רק כרטיס רב קו לאוטובוס שאיבדתי בכביסה. ובונים מגדלים לעשירים, שיחסמו את האויר ואת השמש שלי. 
מה קרה טוב השנה? אני לא מדבר על משהו רע שסוכל, כבתי הכלא הפרטיים או המס על ירקות, אלא על שינוי לטובה. חוק הספריות שכמעט לא זכה לפרסום הוא הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו. אני מקווה שכל המוזיאונים והתחבורה הציבורית יהיו מתישהו בחינם או במחיר סמלי. למה לא? שיוותרו על שני מטוסים חמקנים.
כשהחוק יצא לפועל, גרתי בכרם התימנים. הספריה במגדל שלום שכמעט שחולדאי סגר היתה הקרובה ביותר. אמנם מבחר הספרים לא משהו, אבל יש מעלית מיוחדת שמגיעה רק לספריה והנוף בשקיעה לא יאמן. אף שזה מוזר לקחת תיירים לספריה, אני חושב שהיא יפה הרבה יותר ממצדה. לצערי עברתי דירה, ועברתי לספריית בית אריאלה הסטנדרטית. הנר הראשון מוקדש לכל הספרניות ובמיוחד לספרנית החביבה ממגדל שלום. אשלם את קנס 36 הש"ח על האיחורים כשאעבור במקום.
 
 
המגיהות והמעצבות בידיעות
 
עבדתי 12 שנים נעימות בגלובס, והשנה התחלתי לעבוד בידיעות אחרונות. זה צעד שלווה בחשש, כמו כל עבודה חדשה, אבל הוקל בזכות החברים החדשים. המגיהות הן הבחורות האחראיות לכך שאין טעויות כתיב בעיתון או פסיק כפול. משום מה, הן תמיד נשים מיוחדות. נהוג לספר בדיחות על עדות, דבר שאני תומך בו בעקרון, אבל הוא לא ממש מוכיח עצמו כמדויק. אני מאמין שלמקצועות יש אופי. מנהל בנק או ארכאולוג יתנהגו בדרך אחרת, ומגיהה בדרך אחרת. המגיהות, דווקא בגלל שמצופה מהן להיות נוקדניות ונוקשות, הן תמיד דבש עם מקלדת. בברנז'ה, המגיהות הן בתחתית סולם המזון של העיתונות. אך מבחינתי הן מספר אחת. חבל שאי אפשר להקים מדינות על פי מקצועות ולא על פי משהו שרירותי שנקבע בלידה, הייתי רוצה לגור במדינת המגיהות.
 
עומַאר מאכזיב

 
באכזיב, מנהלים אלי ורינה אביבי במשך שנים את בית ההארחה המיוחד שלהם, שלעתים מזכיר את המלון של פולטי. זה אחד המקומות הזולים והמוזרים ואני אוהב ללכת לשם לכתוב ולערוך.
עומאר הוא איש התחזוקה במקום. הוא זה שמרוקן פחים ועוקר יבלית. השנה, הסכרת הסתבכה אצל אשתו של עומאר, והיה צריך לכרות לה אצבעות. בגלל שהייתי לקוח קבוע, הוא הגיע פעמים רבות אל חדר האבן שלי, הניח את המריצה, וסיפר לי על מצבה, ואז אמר לעצמו 'יהיה בסדר, מה אפשר לעשות'. עומאר הוא בן 40 פלוס, אבל עיניו כחולות וגדולות כשל ילד בן 12. מה אפשר לעשות.
 
 
העובד שפוטר מפולגת קריית גת
 
במסגרת "גרילה תרבות" עשינו אירועים רבים של הפגנות שירה נגד תנאי תעסוקה נצלניים, חוק "האח הגדול", חומת ההפרדה, המלחמה בעזה. כשאתה נאבק, אתה תמיד אופטימי, יותר מכשאתה מקטר סתם כך.
אבל בפולגת איחרנו ועשינו את האירוע אחרי הסגירה המבישה, לאחר משיכת קופת המפעל כדיבידנד של הבעלים.
זכור לי שאחד העובדים סיפר שעובדים רבים שלא מצאו עבודה מאז, הגיעו כל יום לראות את המפעל, כאם הבאה לבקר את קבר בנה. העובד סיפר שאחד המנהלים הציע להקים ספסל כדי שיהיה נח לבוכים. כשהעובד סיפר לי את זה כמעט ירדו לי דמעות. אבל לא בכיתי, בגלל שהייתי אחד ממארגני האירוע. וכשאתה מארגן, אתה בעיקר לחוץ בענייני הפקה.  
 
אנשי "כוח לעובדים" ו"אדם טבע ודין"
 
כשאתה בארגון עובדים או ארגון ירוק, אתה גורם נזק כספי מאוד גדול לאנשים מסויימים. תנאים סבירים לעובדים ועצירת פרויקטים מזהמים כמעט תמיד יגרמו לעליה בהוצאות, שמקטינה את רווחי בעלי העסקים. אין דרך אחרת להציג את זה.
לכן יש חברות יח"צ ולוביסטים מרושעים שמתמחים בשבירת מאבקים ושביתות, שחלקם עובר דרך פגיעה בשמם הטוב של הגופים. הארגונים זוכים להשמצות וספינים כל הזמן ואני מקווה שהנר הזה ייתן להם כוח לדחוף קצת קדימה. מבחינתי להיות פרו-ישראלי זה להיות בעד האויר של ישראל, בריאות תושביה, והיכולת של תושביה להשתכר בכבוד בראשון בחודש. אם יש לכם פירוש טוב יותר, אשמח לשמוע.
 
המוכרות בחנויות הספרים
 
אני עורך כתב עת לשירה. עורכים ספרותיים מדברים בדרך כלל על השירים והסיפורים. מבחינתי, מעניינים לא פחות אנשי הדפוס. לא פחות מהעריכה אני נהנה מסיבוב עגלה בפיזור עיתונים בחנויות הספרים העצמאיות, שמלאות באנשים מקסימים שפשוט אוהבים ספרות. אני לא חובב של רשתות, אבל גם בהן יש מוכרות מקסימות.
 
העסקים הקטנים בכרם
 
נחמה מרחוב ישכון, שמשון מרחוב קפאח והספר האוזבקי רפי מרחוב השומר אולי לא נמצאים בגוגל, אבל הכרם מנוקד בהם ועוד עשרות מסעדות קטנות ויוצאות דופן, חלקם בבתים פרטיים, מכולות, גלבים וחנויות נחמדות, שמתחרות נגד הקצב העירוני והרשתות הגדולות. הכול באיזי ופחות גרידי. המסעדות נועלות מוקדם, כי נגמר האוכל. הם נעלבים שאתה לא אומר שלום, אלא רק בא בשביל האוכל. לאט לאט מתפתחות נאמנויות, ולא נעים להיכנס למתחרים. העובדה היא שרגשי אשם הופכים כל מרק לטעים יותר. זה מעין פלא בלב תל אביב, רחוק מהמושגים הפרנואידים של אנשים מחוץ לעיר על "תל אביב המנוכרת", אבל תל אביב בלי הכרם היא סתם תל. הבעיה שכמו
בנווה צדק, גם אנשי הנדלן הבינו את היופי של השכונה והריחו את הדם מהשיפודים, המחירים עלו לשמיים, ובסופו של דבר הם גם יקברו את המקומות הקטנים האלה. כדאי למהר לפני שהלחוח יתקרר.

הבלוגרים הפוליטיים
 
על אף שעולם הבלוגרים חדש יחסית, מפליא לראות את ההבדל בין הבלוגרים לבין העיתונאים בתקשורת הממוסדת. אולי בגלל שאין להם בוסים או פרסומות, הם למשל מרשים לעצמם לכתוב נגד תאגידים עם שמם ולא רק נגד חברי כנסת שקל לנגח, או לנקוט בקו יותר סוציאליסטי, כשבתקשורת כמעט אין אנשים כאלה. ממעיטים בערכם, אבל הבלוגרים הפוליטיים היו מהאחראים לכך שעיר לכולנו להפוך למפלגה הגדולה בתל אביב, נגד רוב הפובליציסטים מימין שנבהלו מהתופעה. מצד שני, הם הובסו עם "הירוקה", שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. הם עובדים בחינם, רוטטים מרוב אידיאולוגיה, ואיש לא יקנה את הדעה שלהם. נקווה שמשם תגיע המהפכה.

 
השמש – סבתא שלי
 
לכל אחד סבתא, לרומני, לעירקית, לאסיר הבטחוני שחשוד בהתארגנות עויינת, למוכר הנקניקיות ההומו, למתכנתת ההיי-טק שמחפשת חתן. לכולם סבתות טובות. הסבתות הן התחלה של שלום עולמי. ורה, סבתא שלי עבדה בחברת חומצות בשם פלאציד במפרץ חיפה שפשטה רגל. היא נולדה בבודפשט וראתה בזמן המלחמה את הדנובה מאדימה מדם יהודים, אבל כעת היא חיה מאושרת בקריית בנימין בבית מרווח ונעים, מבשלת את האוכל הכי טעים, כמו רוב הסבתות כנראה. לעתים אני מרגיש אשם שאני לא מבקר או מתקשר מספיק ובוודאי על זה שאני מתעקש להביע עמדות שנחשבות לעתים מתועבות בשיח הישראלי, או סתם להתנהג כאידיוט, כיף לא קטן אגב. אף פעם היא לא העירה לי, אבל אני מניח שגרמתי צער שאני לא נכד נורמלי. אולי יש בזה שחצנות מצידי. אני רוצה להקדיש נר זה לכל הסבתות באשר הן, בכל מקום בעולם. הנכדים אוהבים אתכן.

התפרסם בקיצור ועם שינויים מסויימים בוויינט

 

—-

 

הסיפור המזעזע של שרון קספר שבאה לנגן באגוגו בהפגנה בשייח ג'ראח ונכנסה למאסר, למי שסבור שאנו מדינה דמוקרטית. (פייסבוק)

הסיפור המזעזע של איל פרידנלדר שבא לראות תערוכה בהדר ונכנס למעצר ולמעצר בית.

ותחשבו איך מתייחסים לערבים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 15 בדצמבר 2009 at 23:21

    ומה שנשאר הוא רק לקוות שאולי סוף סוף נס גדול או אפילו קטן יהיה פה.

  • קיקה  On 16 בדצמבר 2009 at 0:49

    איזו רשימה יפה

  • אלה  On 16 בדצמבר 2009 at 4:14

    של אנשים מצויינים.

  • נטלי מסיקה  On 16 בדצמבר 2009 at 8:22

    אהבתי

  • משוטט  On 16 בדצמבר 2009 at 8:23

    לא ידעתי שיש ספריה במגדל שלום. אני בוש ונכלם

  • שרון רז  On 16 בדצמבר 2009 at 11:29

    הרבה הומניות, לב רחב, זעקה צודקת על עוולות עכשוויות, הומור וכתיבה נהדרת, תודה לך על הרשימה הזו

  • מאשה  On 16 בדצמבר 2009 at 14:33

    וסעיף הסבתות ממוסס

  • אחת  On 16 בדצמבר 2009 at 20:53

    רשומה המצרפת להפליא ראש, עיניים ולב
    תודה וחנוכה מאיר

  • חני  On 17 בדצמבר 2009 at 0:53

    מאירה ומחממת את הלב.

  • אחד  On 18 בדצמבר 2009 at 12:17

    מצוין!
    ועם זאת ולמרות שחנוכה הוא חג שמח , יכולת לפחות לדחוף מילה אחת או שתיים אולי עקיצונת קטנטנה על החוצפן של החג השנה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: