בעד השירות הצבאי, בזכות המתנחלים, ומעט על רוק ישראלי

1.
צדק מי שהזהיר אותי. לאחרונה אני יותר ויותר מצטער שלא עשיתי שירות צבאי. דווקא תקופת הצבא על כל האבסורד שלה, יכלה לתת לי איזה זווית שאין לי כרגע ככותב. זה לאו דוקא חייב להיות גיוס לצה"ל או צבא מודרני אחר. אני מדבר על שירות פעיל בחיל הפרשים, במלחמת העולם הראשונה למשל, או  במלחמות הפוניות. עם כל הכרוך בזה.

 
2.
לפני 15 שנים קניתי אופניים בהתרגשות רבה. הייתי אז כתב המוזיקה של עיתון תל אביב, שמערכתו שכנה ברחוב מיקוניס. באותו יום, הייתי פזור נפש כתמיד, חלפתי במהירות בצומת ברחוב המסגר, וכמעט נדרסתי למוות על ידי מכונית, שהמשיכה לקלל ולצפור. יש לי נטיה להיות מהורהר ולחשוב. וזה מסוכן מאוד לאדם שנוסע, כי אני יכול לדרוס או למות.
הבנתי שטעיתי ושעלי לחזור להליכה או לתחבורה הציבורית באדיבות חברת דן. אפסנתי את האופניים ליד הבית שלי שהיה אז ברחוב חובבי ציון 6. האופניים הרקיבו במהלך השנים עד שנעלמו, כנראה התמזגו עם הגדר. וכך, במשך שנים הייתי הולך רגל מאושר, שנהנה לתעות מהורהר ברחובות היפים של העיר, כפרפר ששתה לשוכרה. להגיד שלום לאנשים שאיני מכיר ולברך את מוכרות חנויות הפרחים ואת המאבטחים, מנהלי חנויות ההכול בדולר, כמו גם חפצים דוממים שנקרו בדרכי פה שם.
רק לפני חודש התגברתי על הטראומה ההיא וקניתי שוב אופניים חלודים ב200 ₪ מסוג טייגר או שם אחר של חיה ממשפחת החתוליים. אני נהנה מהם מאוד (תודה, חנה ליכט, על התיקון). אף שכל הזמן יש לי הוצאות. אני מסרב ללכת עם כסא, זה נראה לי יאפי. אז הכסא נגנב לי וקניתי חדש ברחוב יהודה הלוי אלנבי. בגלל שהייתי בחנות, אז בהשקעה של ט"ת ו"ו שקלים רכשתי צפצפה בצורת מפלצת סגולה, שנגנבה מן הסתם מתלת אופן של ילד באחת מארצות השפלה. הרכישה של המיני-זמבורה היתה תוצאה של חיבה וגעגועים שלי לקהיר, בה נהגי המוניות מצפצפים כל הזמן. ונראה לי שטוב לייבא את התרבות המצרית היפה הזו של הצפצוף ברחוב לפה, כתגובת נגד לאמריקניזציה ההמונית.
כנהג איום ונורא, אני נוסע רק על המדרכות כדי לא למות או להיפצע, דבר שמפחיד אותי יותר. זו הזדמנות לחזור ולכתוב שאם כן אמות, דבר שאיני מפחד ממנו – שיהיה ברור, בשום אופן אני לא מוכן להיקבר בבאר שבע, רק בתל אביב, ועדיף באיזור חיי הלילה. ואין סיבה שלא אקבר בכמה מקומות שונים, המיכטרוניקס, המנזר או סלון ברלין ומקום כלשהו בלילינבלום, את אפי אשמח אם יקברו בפאב הפרוזדור במטבח. 
יש תאוריה ליהושע סימון אודות פוליטיקה של הולכי רגל מול זו של בעלי רכב, היא כמסתבר נכונה מאוד. הבחירות האחרונות בתל אביב היו על הטיקט הזה. המעבר לאופניים שינה את זוית הראיה שלי על החיים. זה גרם לי להבין למשל את המתנחלים.
היום אני נוסע ומסתכל על הולכי הרגל, שפעם הייתי אחד מהם, כאוייביי, הם עוצרים אותי בתנופתי, לא זזים, נעמדים באמצע המדרכה ומעיזים לשוחח זה עם זה כאילו אין מחר, כשאני עומד וממתין בייאוש. אתמול, אחרי היציאה מחנות האופניים, מישהו פתאום הלך אחורה והתנגש בי ואז גם כעס עלי. טיפוס נכלולי עם זקן צרפתי. אם פעם כשהלכתי הייתי אומר להם שלום, או מהנהן, בייחוד אם מדובר בבחורות יפות. מאחיי בני האדם הם הפכו להפרעות. לטעמי, אין הבדל בין האדם החוסם לאיש הקטן שנמצא ברמזור האדום. האנשים, בני האדם, הפכו מבחינתי לחפצים מציקים, שמוטב שיעלמו בוקר בהיר.
אוייבי המושבעים ביותר הם האמהות המרושעות עם העגלות, אלה תופסות את כל המדרכה. מדוע הן עושות ילדים, אותן גנבות זרע? הדמוגרפיה הזו היא רק נגדי כרוכב אופניים, ולא אכפת לי אם האם היא יהודיה, מוסלמית או מורמונית. אני רואה את הטף כאוייבים. התינוקות החלאות מפריעים לי להגיע ליעדי, ולעתים הדבר בעל חשיבות מכרעת כשמדובר בארוחת בוקר בכרם אצל שמשון, למשל. מדוע שלא יקחו את התינוקות על הראש ויתפסו פחות מקום? או שיגדלו כיס כקנגרו וכאופוסום.

גרועים ביותר הינם הזוגות שדוחפים יחד עגלה במצג של פמיניזם דלוח. כאילו מישהו שם עליכם ומאמין לכם שאינכם בוגדים זה בזה בצ'טים של קפה דה מרקר אם תלכו יחד עם תינוק בשמש המשעול הצר של קינג ג'ורג'. למה צריך את חוסר היעילות התחבורתית הזו הקרויה האדם האנושי?
אך האויבים הלא פחות גדולים שלי הם אלה שסתם הולכים במרכז המדרכה ומהרהרים. הם מרשים לעצמם לחשוב מחשבות סרק חסרות תועלת ומען. איך הם מרשים לעצמם את התענוג האגואיסטי הזה, והמרושע?
 
3.

השבוע הייתי בטעות בהופעה של רוק סטנדרטי, רוק ישראלי פריך מהסוג הרגיל. ראיתי קהל מתקבץ ליד מקום של הופעות ונכנסתי בחינם כי זו היתה אמצע ההופעה.
זה היה נורא. שכחתי כמה נוראה יכולה להיות מוזיקה של להקות ישראליות. אני אוהב רוקנרול. וגם איני נוסטלגי, ואוהב להקות חדשות. למשל את "אשכרה מתים" או "שמוקס", אבל זו היתה הסחורה הישנה, הרוק הפולני הבכייני והרופס-פריך. הקהל ברח לצד, למקום ששומעים פחות את הלהקה, נותרו עדיין מול הבמה עשרה אנשים מנומסים, ונשארה רק אוהדת אחת שנראית ממש נהנית, כנראה מישהי ששוכבת עם אחד הנגנים או הזמרת האיומה, אחרת איני מאמין שהיא נהנתה. אולי היתה חרשת.
מעבר לשנאה שלי ללהקה חסרת הסגנון ולמוזיקה חסרת הכשרון והבנאלית, חשתי גם משהו הפוך: הזדהות עם הכשלון של הלהקה. חשבתי איך זה להיות שם, כשהקהל בורח, ואתה צריך לנגן עם קהל שונא ומתנגד. אני מכיר את זה כמי שבעצמו פעמים רבות מעורר חוסר נוחות ובוז בקהל שלו.

הלהקה בוודאי מפתחת סלידה מהקהל שמתנהג כך לתרבות אחרי כל כך הרבה חזרות מתסכלות שעברה בחדרים מדכאים עם אחוז פחמן דו חמצני שהיה מזעזע את ועידת הבריאות של האומות המאוחדות. בקיצור, חשתי הזדהות עם הלהקה שאולי מבינה שהיא גרועה ובוודאי מבינה שהיא שנואה. והרגשתי רע גם כמי שהוא חלק מהקהל הדוחה הזה שמעליב את הלהקה הלא נסבלת. בוודאי גם אני נראה לרבים כמו הלהקה המחורבנת הזו, בוודאי לרוב הטוקבקיסטים או מבקרי השירה השמרנים של היום בעלי החיבה ל"שירה בעלת עומק" (מזוייף) או משוררים חסרי-ברק ומדכדכים. ואני נראה להם סתם שמוק חסר כשרון, כמו שהמשוררים המשמימים שהם מעריצים כל כך נראים לי בדרך כלל, כך שגם איני יכול להאשים אותם.
בקיצור, הייתי במועדון הכמוש הזה חמש עד שבע דקות מקסימום, ואז הרגשתי שמהלחץ הכפול מתפתח אצלי פצע קטן בשפתיים, פצע שהוא הרוק הישראלי.

 

אירועים להמשך השבוע

 

יום שלישי – יעלה הפוסט המלא שלי על התכתבות מול בנק לאומי ונוגע בהוספת השם צ'יקי לשמה של מנכ"לית הבנק, גליה מאור. בלעדי וסנסציוני.

יום חמישי – אירוע שירה של גרילה תרבות ובצלם נגד חומת ההפרדה באבו דיס. פייסבוק

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חיננית  On 28 בנובמבר 2009 at 17:44

    רועי שבת שלום
    ——————-
    הזהר לך באמת שלא תרמוס
    לא טף בעגלתו
    לא זקן או קשישה חביבים הצועדים בשדרה בשיער שיבה
    ולא נער ונערה אוהבים וחולמניים שלובי ידיים
    שמור מרחק ליתר בטחון !!

    אוהבת
    אמא

  • דודי  On 28 בנובמבר 2009 at 18:03

    אפשר לחיות בתל אביב עד יום הכיליון
    אך להיקבר, חבר חביב, אפשר רק בחולון

    ויזלטיר

  • אם בישראל  On 28 בנובמבר 2009 at 18:40

    ואף על פי כן מוקסמת!

  • יוסי  On 28 בנובמבר 2009 at 18:41

    מחשבה נאה בקשר ללהקה היתה לך, ולרגע כמעט ריחמתי עליך על שכה רבים בזים לך. אבל אז נזכרתי שרבים בכלל לא בזים לך, אלא אוהבים את המגניבות שלך, ואולי אפילו את הכשרון והאמיתיות שלך. כל אותן מצחיקות שנחדרו על-ידי הריקא המגוחך שהוא אתה. אז אתה לא בדיוק כמו הלהקה. מה גם שאין בך שום ענווה, ואולי בחברי הלהקה ההיא יש. הם אולי באמת חושבים שהם קצת איומים, אבל האם אתה חושב שאתה איום? מן הסתם יש לך חששות שאתה איום, אבל זה לא עולה על פני השטח. אתה עוד אחד מן הצודקים הרבים. עוד בני ציפר שמהלך בינינו.

  • יוסי  On 28 בנובמבר 2009 at 18:43

    מה שהכי בולט לאלו החוזרים לנהוג באופניים על המדרכה לאחר תקופה, זה איך לפתע שוב, הדבר הכי מעצבן בעולם זה אנשים שלא מסוגלים ללכת בקו ישר.

  • אהוד  On 29 בנובמבר 2009 at 1:42

    תחזור לנגן ולעשות מוסיקה אולי בזה הכי הרבה תצליח.

  • שרון רז  On 29 בנובמבר 2009 at 9:37

    "גרועים ביותר הינם הזוגות שדוחפים יחד עגלה במצג של פמיניזם דלוח"
    אכן
    לגבי מוזיקה ישראלית, נאלץ בצער להסכים ולומר כי רוב הדברים שנעשים כאן באופן כללי הם בינוניים או גרועים ובעיקר שמרניים מאוד, מבאס

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 29 בנובמבר 2009 at 9:47

    זמבורה בערבית זה דגדגן, זמורה זאת צפצפה.

  • שאול השואל  On 29 בנובמבר 2009 at 20:31

    יש לך רשיון נהיגה צ'יקי?

  • yael  On 30 בנובמבר 2009 at 1:27

    אני נזכרת ביצירת המופת "זהירות בדרכים" שכתבה האחיינית שלי- הכביש זה קטע מה זה מסוכן.
    (אפשר להכניס יצירות של בני חמש למעיין? היא תהיה מפורסמת, וזאת באמת יצירת מופת)

  • חנה ליכט  On 1 בדצמבר 2009 at 16:51

    אופנים חלודים.

  • נעה  On 7 בדצמבר 2009 at 19:58

    איפה בקטע בזכות המתנחלים?
    מנסיוני אחרי שמתרגלים לאופנים חוזרים להסתכל על בני המין השני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: