מכתב מסן פרנסיסקו

זה לקח בערך רבע שעה-עשרים דקות להיכנס לסצינת השירה של סן פרנסיסקו. זה לא שונה בהרבה מכניסה לחדר אוכל בבית משוגעים. למרות שאולי משוגעים זקוקים לקבלות כלשהן. סצינה חייבת תמיד אנשים חדשים. אתה פשוט צריך לקחת מזלג וצלחת ולהטיל את המזלג ליד הצלחת הריקה – אין כאן אוכל, על כל פנים.
כמו בעיתונות המסורתית והלא מזיקה, קשה להימנע מהשוואות למולדת. בניגוד לישראל, שבה שירה היא עניין שעולה ויורד על הגלגל הענק הגמלוני, השירה פה היא הנוזל המרכזי שקולח בצנרת העירונית. זה העניין פה, שירה. כשם שבהוליווד מצלמים קולנוע, או בוימבלדון משחקים טניס, אני מקווה. זה מה שמצפים מהצעירים, מהמלצריות, מהמורות ליוגה, מאשת הקבלה הטיוואנית במלון.
סצינת השירה של סן פרנסיסקו יותר סימפטית מזו שאני מכיר מישראל. הפוליטיות וההתנגדות היא הצעד הטבעי ביותר בשירה הפרנציסקנית, בניגוד לישראל, שבה מחפשים איזו שירה טהורה, בלי לדעת שהחלל הראשון של השירה הטהורה הוא השירה, שהופכת סטרילית ובשלב שני מלנכולית ובשום שלב לא מעניינת. בסן פרנסיסקו יש מסורת של חיבור בין מאבק לשירה.
השירים בסצינה הישראלית הרבה פחות טובים בהכרח. נתקלתי במשוררים שבאחת וחצי בלילה נתנו לבחורה (או בחור) פה שיר עם משחקי מילים עלובים על פוליטיקה אקטואלית, שלא היו מתקבלים לאף תוכנית סטירה. הסברתי לו שבשעה כזו צריך לתת לבחורות שירי אהבה, לא שירים על צ'ייני. האמת שאת השירים שלו גם לא טוב לתת בשלוש בצהריים.
אני כאן כמוזמן של פסטיבל השירה הבינלאומי של סן פרנסיסקו. אני הנציג היחיד מישראל. זה פסטיבל אנטי-ממסדי, שמנוהל על ידי מטורפים – עובדה שאני בפנים. אני מרגיש בו בבית. האנשים שאני פוגש – משוררים מכל העולם, משוררים מקומיים – מעניינים מאוד. אני יושב מחוץ לקפה טריאסטה, בעירוב של כסאות עץ עירניים וכסאות אלומיניום שהוצאנו לשמש הצפודה. לצידי, מתחרדן ג'ק הירשמן, משורר מיתולוגי מקומי בעל חיוך כשל אריה ים מרוח בחמאת בוטנים. הוא מוגדר כמשורר השוליים המפורסם הכי אלמוני בארצות הברית. בספר על שירת השוליים בארצות הברית, "התנ"ך לשירה פורעת חוק", כרך שחור בן 643 עמודים של משוררים, פושעים ומשוררים-פושעים, הוא מקבל הכי הרבה עמודים, לצד משורר מופלא בשם ד.א. לוי שמוגדר כרמבו האמריקאי, מת בגיל 24 מכדור בראש, ומעולם לא שמעתי עליו. טוב הלב שלו ניכר מניופאנדלנד – איזו נקודה זוהרת באופק שקרבה ככל שהבואינג 727 מתקדם אל שדה התעופה סן פרנסיסקו. כאן אחזור לטיסה: בגלל המיתון, צריך לשלם היום על אוכל במטוסים האמריקאים, אז קניתי ארוחת בוקר עם גבינה ופירות בארבעה דולר. למרות שאני לא בישראל 12 שעות, אני כבר מתגעגע לענבים כמו אידיוט.  
הירשמן לחוץ מאוד לקראת הקרנת-מבחן של סרט תעודי שנעשה עליו בשם "משורר אדום". ההקרנה תתקיים אחר הצהריים, וזו לא הגרסה הסופית. פשוט הכסף נגמר למפיקים באמצע, והם מנסים להשיג ככה תרומות. הירשמן מפחד שלא יבואו אנשים, או שיאחרו. הוא כל היום שורץ ב"קפה טריאסטה" בנורת' ביץ'. אני שוב יוצא מהזרם הראשי של הטקסט: כשמדברים על קפה טריאסטה, אני נזכר בגבריאל ד'נונציו, המשורר שהשתלט עם חבורת פשיסטים על העיר הבינלאומית טריאסטה, שהיתה קרויה עד אז פיומה, וכבש אותה. הוא היה משורר-מלך לזמן מה. ואז נכנע לצבא האיטלקי הרשמי, ונטש את העיר. אבל מדינתו קצרת הימים סימנה את המדינה הפשיסטית של מוסוליני. אפשר להשוות את זה למסעות לסלע האדום שסימנו את השאיפות הטריטוריאליות של הישראלי. יש על טריאסטה איפהשהו בויקיפדיה, אין לי כח לעשות גוגל. אכלתי יותר מדי בוריטו טוב.
הירשמן חולף בין השולחנות ומנסה למכור את העיתון הקומוניסטי הזה כמו אחרון ההומלסים. אני היחיד שקונה. דולר אחד. בפנים המרקחת הידועה המוכרת מפרסומים כאלה, הכותרת: האם ארצות הברית תהפוך לדיקטטורה של התאגידים? ותמונות שוטרים מכים מפגין. אני מתרגם לעברית על המקום שיר של משורר בשם לואי רודריגז נגד הפלישה לעירק, שתוכנו מזכיר מעט את שיריו של יבי. אני תמיד חיבבתי את יבי. משורר שאין בו קמצוץ של יבי, אל תביאו אותו אלי. 
רוב המשוררים בפסטיבל מעל גיל חמישים, הדגש הוא על שירה פוליטית ועל העולם השלישי, או "העולם". את הדור הצעיר אני מייצג עם קרלה. שנמצאת בקצה הקפה עם מחשב נייד: קרלה, משוררת-רקדנית מאקוודור שמהר מאוד התאהבתי בה. לא פלא. כאן כולם מאוהבים בה. נילי חרצ'ובסקי, משורר גיי, שנשוי לרופא פיליפיני, כתב לה שירי אהבה שייצאו בספרו הבא.
קרלה, בחורה רומנטית-דרמטית עם נוצה בשערה. קרלה, התאהבתי בה עוד לפני שנפגשנו, מיד כשראיתי את רשימת המשתתפים בפסטיבל על מסך המחשב. מעולם לא פגשתי בחורה מאקוודור. אם התאהבתי בכל בחורה שאמרה שהיא מאורוגוואי, זה היה צפוי שאתאהב בכל בחורה שתטען שהיא מאקוודור, אף שהיא רק מתוך רשימה אינטרנטית של משוררות. אני משתדל להתאהב גם בכל בחורה מארגנטינה, אבל זה קורה רק בחמישים אחוז מהמקרים. מעניין אם יש יהודים בפרגוואי, אני דווקא עוקב אחרי ההיסטוריה של המדינה הזו יותר מכל מדינה באמריקה הלטינית. בגלל המלחמה בראשית המאה הקודמת, פרגוואי די התדלדלה וכמעט לא פוגשים אנשים משם, אולי מישהי מפרגוואי קוראת את הבלוג שלי ותוהה אם אתאהב בה. קרלה כל הזמן מפזמת לעצמה שירי
, התכונה האהובה עלי אצל נשים (למעשה, יש עוד תכונות שאני אוהב באותה מידה – שהן התכונות האהובות עלי ביותר). במכונית של נילי חרשובסקי, צרורים בין כמה משוררים צרודים, שאחד יושב על השני, היד שלי על המשענת מאחוריה, לא נוגעת בעורף שלה, קרלה מבקשת שאלמד אותה משהו בעברית, אז אמרתי 'אני אוהב אותך'. 'אני אוהב אותר' היא חזרה.
ואז אני מסביר לה שקרלה זה בעברית cold to her. מזל שאין עוד ישראלי באוטו ששומע את הגֶג התפל הזו. זה מה שהיה אומר יצפאן אם היה איתנו באוטו, דבוק לקרלה, רגל לרגל, יד מאחורי הגב. נילי חרשובסקי היה בישראל ב1970 והוא מתלהב מהתרגום, קולד טו הר. הוא מספר אנקדוטה מחייו בקיבוץ שמאז הפך למלון דירות.
נילי חרשובסקי הוא בחור מקסים שהולך עם שרשראות צבעוניות ואוכל פזור על בגדיו. בתל אביב לרוב ההומואים אין סטייל, והם מסתכלים עלי עקום כי אני נשי, נוזלי ומוזר. רובם מוצקים, לא רק שהם עושים מנוי לחדר כושר, הם באמת מתאמנים בו, ונראים כמו יאיר לפיד עם שיער קצר וטעם יותר רע בלבוש. כמו היהודים, הם הצליחו כל כך שהפכו לגויים. נראה לי שבישראל אין יהודים ואין הומואים כמו שצריך. השיא היה שטרנסקסואלית שמנה בדיזנגוף צחקה על איך שאני נראה ואמרה לי לעוף מהעיניים. והידיד הטרנסקסואל שלי לא הגן עלי. נעלבתי באותה שניה. אבל בסן פרנסיסקו ההומואים הם ברמה אחרת.
באימייל, הייתי בטוח שנילי הוא בחורה בגלל שמו – נילי. דמיינתי אותו דומה לבחורה יפה בשם נילי שוץ, ביולוגית שאני פוגש תמיד בים (מאורוגוואי, אגב). וכבר בניתי סיפור סביבה, כי הוא סיפר לי על איך פגש את יהודה עמיחי שהיה גם בפסטיבל הזה, כך מסתבר. נילי פרסם את הביוגרפיה הראשונה על בוקובסקי ועל פרלינגטי, שניהם היו חברים טובים שלו. לורנס פרלינגטי, אחד מראשי הביטניקים (יחד עם קורסו, גינסברג, קרואק ובורוז) והמנהל של סיטי לייטס, חנות הספרים שקידמה את הביטניקים, עדיין מסתובב פה, בן 90 במרץ. ב"תרבות וספרות" פרסמו שיר יפה שלו לכבוד היום הולדת, יש בגוגל. את הספר 'נהמה' של הביטניקים בתרגום דן עומר ראיתי לראשונה מצולם בבית של יואל הופמן בחיפה. אני מדי פעם קורא בהקראות בפני קהל צעיר שלא מכיר שירה, את השיר שלו 'תחתונים', מתוך 'נהמה' שמספר איך לכולם יש תחתונים, אפילו לקובנים, אפילו לאפיפיור. זה שיר שמראה מה יכולה לעשות שירה.

פרלינגטי נוסע בטנדר אדום. ג'ק הירשמן מפגיש ביננו. יש לו זקן דליל על פניו, כמו אבקה שבוזקים על עוגת יומהולדת. אני משלשל את ידי לחלון הטנדר האדום ואנחנו לוחצים ידיים. זה כמו ללחוץ יד לאלכסנדר פן או לנשיא טרומן. אבל אני לא מתרגש ממחוות כאלה. ואני רוחץ את הידיים, אחרי השירותים. אני אוהב כאן את השירותים! אני אוהב את האסלה האמריקאית! (אני מתפזר, אחזור לעניין)
אין הרבה אנשים עם מכוניות בסצינה, רק פרלינגטי ונילי וצ'יינה, זמרת אחת, בת של שחקן מחזמרים ידוע. ג'ק מברר את מי פרליגנטי ייקח לסרט, אבל כולם פוחדים לנסוע איתו, כי הוא לא רואה טוב, בן 90 אחרי הכול. הוא נאלץ לנסוע עם פרלינגטי, ומגיע באיחור.
אני שואל את נילי כמה זמן הם נאמנים לקפה הזה, קפה טריאסטה, והוא אומר 35 שנה. אני נזכר במבטים הזועפים של ברנשים שמעקמים אף על זה שאני יושב פה שם בבאצ'ו או בנסיך הקטן. אני מזעיף בחזרה, אבל התלונות משפיעות, ואני מגוון את בתי הקפה שלי. אבל למה להחליף מקום נחמד?

ג'ק הירשמן מחמיא לבית הקפה באהבה, כמו שבעל מחמיא לאשתו. אף שלמעשה לא ראיתי אף אחד שאוהב כל כך אחרי 35 שנה את בן או בת זוגו, כמו הירשמן את בית הקפה שלו. לג'ק היו הרבה נשים. היה רודף שמלות בזמנו. מהסרט עליו, היה נראה שהוא מלא בתאווה – אף גדול, לב גדול כזה. מאהב צריך אף גדול, זה ברור. כדי שיוכל לנשום טוב. יש שתי תכונות שאני מעריך: תאווה ואופטימיזם. שתיהן תכונות שנרדפות היום. גופניות היא עניין רע ואף מסוכן, בעידן הסטרילי שאנחנו חיים, כמובן שכל חוקי העישון גם קשורים לשאיפה לחוסר גופניות, הרי העשן הנכנס לעיניים הוא השלכה של זרע. אנשים בעולם המערבי שונאים שחודרים אליהם. כמו שהעולם המערבי רוצה להביא סחורות מכל מקום (שוק חופשי), אבל לא מוכן להעביר אנשים (הגירה), כך אנשים מתעקשים שלא יחדרו אל הבועה שלהם, במיוחד זו הגופנית, אבל כן משתמשים בגופניות של אנשים אחרים: מלצרים, שליחים, מנקים, מטפלות, שהגוף שלהם משמש אותנו כדי שנשמור על איכות החיים המערבית. ואני אומר, אדרבה, תעשנו, תחדרו. כבר אמר מי שאמר, לזרעך אתן את כל הארץ. נראה שאני כאן מתפזר ברעיונות שלי כקשיש טרחן.
קבעתי באימייל עם הירשמן בקפה טריאסטה, ואז אמרו לי שחיכה ויצא. חשבתי שהוא נעלב שאני מאחר, כי קבעתי איתו בNoon שבשבילנו זה בין אחת לשלוש וחצי, באמריקה זה 12. מסתבר, שהוא פשוט יושב שם מהבוקר עד הערב. אין טעם ללכת למקום אחר. הצוות לא שם לב שהוא היה בפנים. הוא כל הזמן שם.
אם גבריאל מוקד בשיחה עם בנות צעירות ייזכר ביונה וולך, אז כאן נזכרים בעניינים שקרו לג'ק קרואק או לבוקובסקי או ניל קסידי, שהיו ידידים אישיים של רוב הנוכחים. מניחים את שמו של בוקובסקי כמו שבטאקי מניח שחקן מובס את קלף 'משנה צבע' בשיאו של משחק. במי אני אזכר עוד ארבעים שנה כדי להרשים בחורות צעירות? בנמרוד קמר? כנראה אין ברירה.
הם שולפים תמונות משותפות שלהם מהתקופה שבוקובסקי עבד בדואר – פנים עצובות, מטושטשות. היום בוקובסקי בעיקר חביב על קוראים יאפיים, שחייהם משמימים ונטולי משמעות, כמו ואן גוך שניתלה ביקרים שבסלונים. בוקובסקי המסכן הוא היום משורר של בני עשירים שבסוף יכנסו למסלול וילמדו ברייכמן. נדמה לי שקראתי שגדעון סער אוהב את חנוך לוין, אבל אולי זה מישהו אחר מהליכוד. כבר ידידי הזמר העממי א.ב דן העלה את הטענה שבורגנים אוהבים את היוצרים שלהם מדממים וטוטאליים. כל עוד הם לא ממש בסביבה, עדיף מתים כמובן. הם רוצים אנשים שכל היום יכתבו ויסבלו בשבילם. משהו כמו משרת חבול. מישהו מתנדב?
קרלה מספרת על הפגישה שלה עם הסצינה: היא הגיעה לסן פרנסיסקו ורצתה להכיר את משוררי הביט ואת ג'ק הירשמן שידעה שהם יושבים בנורת' ביץ'. היא היתה בקסטרו, שכונת הגייז, ושאלה מישהי איך להגיע לנורת' ביץ'. זו אמרה שהיא בדיוק מגיעה לשכונה לשתות קפה, אז היא התלוותה אליה, והיא לקחה אותה לקפה טריאסטה. שם פגשה את אגי פאלק, שסיפרה כדרך אגב שהיא אשתו של ג'ק הירשמן. קרלה היתה אמורה לחזור לאקוודור עוד כמה ימים, הכסף שלה נגמר. ג'ק הירשמן שאל מה היא עושה, והיא הראתה שיר שהיא עובדת עליו על מרי קיין, מחזאית ילידת 1971 שמתה בגיל צעיר. אגי היא משוררת שבדית שעוסקת בתיאטרון. ושניהם מאוד התרשמו מהשיר, תרגמו אותו במהירות לאנגלית, דאגו שיפורסם במגזין שמאלי וקבעו לה תאריך קריאה. היא אמרה שהיא נוסעת לאקוודור, נגמר לה הכסף, כך שלא תוכל לקרוא. ג'ק והירשמן אמרו שיידאגו לה. שהיא חלק מהמשפחה. מאז היא שם, מצטופפת בדירת החדר של ג'ק, היא הצליחה להשיג רשות מגלריה לרקוד שם ביום. בדרך כלל אחד המשוררים או המשוררות מזמינים אותה לסנדביץ'. זו משוררת!  
הסרט על ג'ק הירשמן הוא אחד הדברים שנותנים לך כח. הרעיון הוא פשוט. זו הדרך הנכונה לחיות: להיאבק ולשמוח, לא לדפוק חשבון. בסרט רואים איך יזם בתקופת רייגן סייע להומלסים ועזר להם להשתלט על בתים ריקים, מתריע על כך שהומלסיות היא לא מכה משמים אלא החלטה שלטונית. הוא אף הפך למשורר הראשי שלהם, כשקרא שירים בהפגנות שלהם. בזמן מלחמת ויאטנם היה מרצה באוניברסיטה עם משרה מכניסה כמרצה לספרות השוואתית ותהילה. אבל הוא הטיף לתלמידיו לא להתגייס ולהיאבק נגד המלחמה ונעצר בעצמו. האוניברסיטה פיטרה אותו. תוך כדי המאבקים, הפך לקומוניסט. עניין לא פופולרי בארצות הברית. גם משורר, גם קומוניסט, גם מסוכסך עם האקדמיה – המודל הכלכלי של מרבית המשוררים כאן. בשלב מסוים הוא הגיע לידי כך שביקש כסף מאנשים ברחוב, הולך עם הספרים שלו. כמו המשורר הישראלי שיין (רק שג'ק הירשמן הוא משורר שהשירה שלו היא על הרחוב, על החיים וההתנגדות). הוא פנה לאישה כקבצן, שהזמינה אותו לסרט והם הפכו לזוג לכמה שנים. כמה אנשים אמרו לי בכעס שהוא לא עבד 40 שנה. לא ברור איך הופכים את זה לעניין רע.
בסרט, דיברו אנשים על כך שהירשמן היה בכל מקום בסן פרנסיסקו, חולף בכביש בלי קשר לרמזורים ולתנועה, כביטוי לתשוקה שלו להיות חלק ממחזור הדם של העיר הזו. סיפרו שהוא עבר ברחוב בלי קשר לרמזורים, נושק למכוניות.
בערב אני ממשיך עם אנדרו, משורר צעיר חובש בארט, לשתי הופעות. מסתבר שיש כאן שתי סצינות – הסצינה של המשוררים המבוגרים, וסצינה של משוררים בני עשרים ומשהו. בדרך כלל משוררים מהסצינה המבוגרת לא מגיעים כאן לסצינה הצעירה, מסיבות כלשהן. הסצינה הצעירה מרירה על כך שהמבוגרים לא עושים לה כבוד. אני הראשון בפסטיבל הזה שמשתתף באירועים של הצעירים. ההופעה הראשונה שלי היא בבית קפה עם תזמורת ג'ז בנוסח המוכשר של ילדי ר
ימון, נער מתולתל מוביל את הלהקה עם חליל, מזכיר את פן (הדמות המיתולוגית). אחר כך אנחנו עוברים למרכז של התרבות הצעירה במקום, שכונת 'מישן' (mission) על רחוב מישן פינת רחוב 16. הסיפור הוא שלפני חמש שנים היתה הקראה כל יום חמישי במסעדה. אבל לפתע כל הקוראים הגיעו למסעדה ביום ההקראה וגילו שהיא סגורה. אז הם עברו לקרוא ברחוב, והצטרפו אליהם עוברים ושבים וההומלסים. זו הקראה מעניינת, אחרי קוקסינלים שחורה שחושפת שני שליש מהחזה ומבקשת מכולם לפרוט לה דולר לרבעים. לפניי קורא אדם שנראה כנהג משאית עצוב והוא אחד המרכזיים בסצינה מסתבר, מאוד דבק בשירה שלו. חלק מההומלסים קוראים באריכות ומורידים אותם מהבמה. למעשה, אין במה או מיקרופון. פשוט עיגול מצויר על המדרכות שכל מי שמתפרץ אליו רשאי לקרוא. אחרי זה המארגנים מתנצלים בפניי על הרמה הלא אחידה, רומזים על ההומלסים כנראה, ואני אומר להם שזה דווקא מה שמעניין באירוע הזה, הרחוב שמתפרץ אל השירים. גם ב'אדומה' שמחתי מאוד לפרסם שיר של מתקן אופניים, שלטעמי הוא אחד השירים הכי טובים באסופה הזו. בניגוד לפרויקט 'שירה על הדרך' שנעשה בישראל, והוא הדבר הכי סטרילי והכי לא-תל-אביבי, ובגלל זה גם לא גורר עניין.
בהמשך אני גם קורא שירה עם המבוגרים בגלריה נחמדה ליד טריאסטה, לכבוד הקמת גוף חדש ששירמן מקים, "בריגדת המשוררים הלוחמים" או משהו כזה. קוראים איתי קרלה שכתבה שיר על מהגרי עבודה מדרום אמריקה שנכנסים לארצות הברית, ג'ק והמשוררת הלאומית של סן פרנסיסקו, ביטניקית לשעבר, והמשורר הלאומי של מסצ'וסטס, עם קוקו ארוך ולבן. אני קורא בעברית, בטונים המוכרים והדרמטיים שלי, והיחס מאוד מעניין. כולם בטוחים שאני משורר רוחני מאוד, בגלל השפה. בדרך כלל יש מתח בין הטקסט אצלי לבין המנגינה, כאן הטקסט לא מובן, ואנשים מתייחסים רק לניגון. אנשים מדברים איתי על השפעות של חזנות על הטקסטים שלי. כמו עולה חדש שברוסיה הוא יהודי ובארץ הוא רוסי, אני לפתע פה היהודי, נציג של כמה אלפי שנות היסטוריה שאליהן דרך טיסת דלתה איירליינס נקלעתי בטעות. אחרי הכול: יש לי תחתונים ועליהם דגל ישראל.
בקרב חבורת המשוררים של סן פרנסיסקו אני מרגיש בבית, למרות שאנחנו לא חולקים את אותה שפה, או גיל. זה בכלל לא קשור לסגנון פואטי. השירה שלהם הרבה יותר נאיבית, שלי הרבה יותר צווחנית ומתחכמת. אני חושב שהחיבור קשור לדרך שאנחנו אוכלים. בדרך כלל משוררים בישראל אוכלים כבני אדם, אני אוכל מאוד מוזר ופעמים רבות אוכל נשפך לי על הבגדים, נופל על החולצה והמכנסיים. כי אני חושב על דברים אחרים כשאני אוכל. ככה גם המשוררים שאני פוגש כאן – בחליפות מהודרות מוכתמות, אוכל על בגדיהם. אוכל על השרוולים. אכלתי נקניקיה עם הרבה בצל ומיונז כשאנדרו סיפר לי שלקרלה יש חבר, שוטר מקומי מוכר, "השוטר של נורת' ביץ'".
אנשים כאן חביבים כל כך. כשהמוכר המרוקאי מהמאפיה מול המלון הזול שבו הייתי אוכל בכל בוקר קרואסון בשלושה דולר גילה שאני מישראל, הוא החל לשים "הבה נגילה". זה היה נחמד מצדו. הפסקתי כמובן להגיע למקום. אני ממשיך לכיוון הגולדן גייט. ראשה מתולתל עכשיו בערפל, סן פרנסיסקו

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי  On 21 ביולי 2009 at 8:44

    אתה כותב נהדר [גם ללא ההגהה]

  • עין קבועה כאן  On 21 ביולי 2009 at 9:12

    נהניתי מכל מלה.
    ובדומה לצבי, גם לי זו אחת הפעמים הבודדות שהיעדר הגהה לא מפריע בכלל, ואגזים ואומר, אולי אפילו להפך.

  • שפירית  On 21 ביולי 2009 at 10:36

    ככל הידוע, לא נכתב טקסט מקסים כל כך על סן פרנסיסקו מאז "יושב על" לאריק איינשטיין

  • ענת  On 21 ביולי 2009 at 14:24

    אתה עושה כתיבה עיתונאית מצוינת. תתמקד בזה ותגיע לגדולות.

  • אריאל  On 21 ביולי 2009 at 17:53

    בגלל זה אתה פשיסט, אתה לא מוצא ייחוד באף אחת
    עבורך כולן אותו דבר\
    גוף שלובש שמלה שצריך לקרוא שירי אהבה כדי שיפתח את הרגליים
    זה פשיזם שוביניסטי מלוכלך

  • שלי  On 22 ביולי 2009 at 0:17

    לזה אני קוראת סצנה!
    אם הרשימה כל כך חוויתית אז החוויה כל כך מרשימה.
    וגם אני לא הייתי חוזרת ל"הבה נגילה", אבל זה לא במקרה מקרה לא ייחודי לסן פרנסיסקו

  • הלנה  On 22 ביולי 2009 at 1:56

    למרות האורך, קראתי בשנייה. יש לך מוזיקה בטקסט, גם אם היא לא מוזיקה יהודית במיוחד (ואולי כן? מי יודע)

  • רותה  On 22 ביולי 2009 at 10:57

    מה שטוב בשובינסטים פשיסטים, זה שהם מזיינים מצויין.אחרת הם לא היו יכולים להרשות לעצמם.

  • רותה  On 24 ביולי 2009 at 12:12

    צ'יקי?
    הוספת את עצמך לערך של 'קפה טריסט' בוויקי???!!!
    או שפשוט כתבת אותו בעצמך???!!!
    זה נראה אמין למדי, עד שמגיעים לשורה על הביקור שלך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: