"הפחדת ילדים הינה ערך עליון באמנות",
שחר כסלו, מוזיאון פתח תקווה, 2009
ביקורתו של אילן ברקוביץ' על ספרי "רובים וכרטיסי אשראי" (פלונית) כל כולה תענוג למן הפתיח עד השורות הנועלות המציגות את ספרי כתחתית השירה העברית ממנה אין לרדת. לא היה רחוק המבקר להכריז על סופה של השירה העברית בשל ספרי.
הביקורת של ברקוביץ' מעניינת כי נדיר שלמבקר יש אפשרות להתכתש עם שיר שנכתב עליו ועל המיליה הספרותי שלו, וכזה היא השיר "צואת הזהב" בספרי, מדריך נגד גרפומנים, המחברים חרוזיזים מסוג "עכשיו תפוזים\ עכשיו תפוזים אני אומר\ ת-פו-זים\ כעסיסם החם נהיה כועסים" או שורות של קיטש גרום כמו "עַד אוֹר הַבֹּקֶר, רֵיחַ הָאַהֲבָה הַשְּׂרוּפָה, הַשְּׂרוּטָה,\ הַנִּשְׁבֶּרֶת, יִתְפּוֹגֵג בָּאֲוִיר \מְנַקֶּה הָרִאשׁוֹן שֶׁל הָרְחוֹב יִהְיֶה מַלְאָךְ שֶׁל יוֹם חָדָשׁ" ("תפוזים", אילן ברקוביץ'). לטעמי, משורר בגיר במאה ה21 צריך לקחת אחריות: מנקה הרחוב איננו מלאך – הוא בן אדם ויש לו תנאי תעסוקה מסוימים. אי אפשר להפיל עליו רומנטיקה נוסח מיכל נגרין.
לשבחו של המשורר בשטח יאמר שכאדם הוא מרענן את השירה הישראלית, עם הפרנויה המתרצדת שלו מאותו שד נורא שברא, "חבורת משוררי הנסיך הקטן", החומסים את השירה ההגונה, הלא היא שירתו מהספר "תפוזים" ושל דומיו, והיצירתיות בדיווחיו, המזכירה את יחסו של דון קישוט לסוסתו החולנית רוזיננטה – הצגת אוטובוס קלוש שיצא מרחוב מטלון לתמוך במפוטרי פולגת קריית גת כאוטובוס מפואר שנשכר על ידי משוררים תאבי פרסום, והופעה פרטיזנית ברחובה של זכרון יעקב בלא הגברה, כשהם נאבקים בזמזום נגני מפוחית, ואחר כך בחומוסיה מביכה במסגרת פסטיבל נגני רחוב כפסטיבל שירה מחבק שצריך להימנע ממנו.
בהתחלה נרתעתי ממנו, בגלל חנפותו ברוח ריצ'ארד השלישי ודרישתו הטורדנית להתייחס לספר שלו במכתבים חרוזים (למשל המייל הבא: "איך נתראה באירועי השירה השונים? "אתם" אף פעם לא מזמינים אותי.נדמה לי שגם לי איזה חוש שירי נסתר… וברצינות: קרא בספר, סחט בתפוזים, וראה זה פלא, בשפע, בעסיסים"), שלל ההעלבויות הרעשניות והטוקבקים האנונימיים המפורסמים, שהפנו בין השאר לביקורתו עלי ושיבחוה, אבל למדתי לחבב את ראשו הג'ינג'י הגדול ועיניו העצובות היפות, כדמות שצובעת את עולם השירה הישראלית. כשם שקדאפי הוא דיקטטור שחביב עלי, יעשה את אשר יעשה (אני לא מעוניין כמובן להשוות בין ברקוביץ' לבין קדאפי, שכתיבתו והסטייל שלו מעניינים). אולי זו חיבתי לטיפוסים מוזרים, דו-משמעיים, ככותב סאטירי. במחזה שלי "קדימה!" מופיע אמן קברט בולע ביצים שממשיך לבלוע אותן ולעמוד על שלו ברצינות, גם כשהצבא פושט וכולם נורים סביבו. חבל שבשיריו של ברקוביץ' אין את השניות הזו שבאופי שלו ושביקורתו עמומה ובז'ית כמו הדף שעליו היא מודפסת. דוקא הביקורת על ספרי, בגלל שנכתבה בשנאה וקנאה, היתה מהנה מרוב מאמריו המלוקקים והמנסים לשמר את הקיים בגרסתו העבשה ביותר.
אינני רוצה להתנצח עם קביעותיו על הספר, שכן איני יודע על כתיבתי יותר מכל קורא או מבקר, יתכן ואני באמת 'סמי פשיסט' בכך שאני מתנגד למשוררים שמשעממים אותי, אף שלא ידעתי שזו ההגדרה המילונית לפשיזם. יתכן ואני שובניסט, אף שקשה לי להתייחס ברצינות לדעה כזו מצד אדם שמקדיש ספר שלם להקבלה בין נשים לבין פירות הדר. אבל חשוב לי לתקן מספר טעויות עובדתיות, שהן מעבר לעניין של דעה או ביקורת.
ראשית, עניין חמור ביותר. הקורא ברצנזיה עשוי לחשוב שכתבתי את המילה "מגניב" שהופיעה כביכול בספרי בעמוד 27 ומופיעה במרכאות. חיפשתי בבהלה בעמוד 27 ואכן לא מצאתיה. לגבי "שיר השכונה" שברקוביץ' מציג כמגלומני, ובכן, הוא נכתב על אהוד ברק. לא עקרתי את כל השיחים בשכונה הזו. כבר בשורה הפותחת של המאמר מתגלה חוסר יכולת בסיסי בקריאה, שהיא אפילו מעבר לטרחנות שבה מצטיין הכותב (הערת צד: חבל שאין פרס בנושא טרחנות. דוקא להם מגיע שכר התפנות). הוא טוען שבספר אני מציין שאם הייתי מקבל 10000 שקלים כפרס ספרותי הייתי הולך לזונות עם הכסף. בעוד בשיר מתגוללת עלילה שונה לגמרי: רומן שהיה לי עם בחורה שגילתה לי שהיא עובדת כנערת ליווי לפרנסתה. ומחושב כמה מפגשים היא צריכה כדי להקביל לסך פרס ספרותי.
כל הניסוח הברקוביצ'אי מזכיר מאוד טקסטים מלאי חרדה מ'הצופה' או 'מעריב לנוער' על "תופעת הפאנק", שלא לדבר על נודיזם, כך שזה מאוד מחמיא. השירה שלי ושל כותבי מעין היא תופעה הקשורה לפאנק, דאדא או ביט יותר מלאותה דודה "שירה" כבודה שאליה מתחנף בדרך כלל ממסד הביקורת, שירה שסבורה שתיתכן מהפכה. שיש לאן להתקדם מכאן. זו הסכנה שבה לברקוביצ'ים.
(תגובה מקוצרת התפרסמה ביום שישי ב"תרבות וספרות")
רועי צ'יקי ארד 
תגובות
תגובה הולמת לברקוביץ' ולכתיבתו המשונה
כדי לכתוב את השירים הקלילים שלך ולחנטרש אודות הזיוף של משוררים "רציניים" לדעתך, אתה מוכרח להתחיל מכיתה א', ללמוד כתיבה לא מזוייפת. אחרי שתסיר את המסכות שלך קצת, תוכל לחטוא בכתיבת חמשירים ושירים מזוייפים תוך כדי זיוף באירוביזיון. כל פעולה אחרת כולל הספר שהוצאת לא תמלט אותך מביקורת עניינית אודות העובדה המצערת שאתה לא משורר. גם אם תקפוץ ממגדל שלום עם המגפון למטה בלי חבל.
שהואשמה בזה שההאוכל שלה לא מספיק מתוק.
אתה מוכשר. פשוט לא כמשורר.
לא סוף העולם. יש לך שלל כישרונות, למשל הכתבה שפרסמת בשבעה לילות היתה מעניינת וקצבית. כדאי לך לרכז כוחות בכתיבה עיתונאית, אולי סיפורת . אבל הרבה חטאו בשירה. בנאדם מנסה כל מיני כיוונים עד שנמצא הדבר שהכי מתאים לו.
אין מה להשתומם. משורר לא בוחר להיות משורר, סופר לא בוחר להיות סופר ועיתונאי לא בוחר להית עיתונאי. איש איש ונטייתו.
לא אתה ולא ברקוביץ' משוררים.
מה שצורם אולי זה שאין לך האוזן לשמוע כשאתה מזייף.
ועדין. בניגוד לו, נחנת בכשרון כתיבה, לבד מחנופות חרוזות.
חבל שאין יותר. המשך כך.
בברכה,
יוזף ק.
אפילו בפוליטיקה של ספרות אתה לא מבין. לא כותבים תגובה על כל מאמר מעליב שמתפרסם. היית צריך להמתין עד שברקוביץ' יוציא עוד ספר ואז ללכלך עליו.
למשורר דרושה סבלנות.
עונג לא מצאתי ברשימה של ברקוביץ'. מעבר לתוכן היה שם האיך הרגיל שלו, גוזר שורות באופן סיסטמתי משירים, סותם ומכסה. איך אפשר לבקר כך שירה?
מה שמטריד הוא המקרה הכללי ולאו דווקא הפרטי של הספר שלך, שהדיוטות שנקלעים לתרבות וספרות עשויים לסמוך על מצפן משובש כל כך כמו משורר בשטח שם שלכשעצמו מרמז על ישראל אבודה.
אגב, לא הייתי ממהרת לסנגר לפרש או לייחס את שיר השכונה. ונגיד שהוא מגלומני? אחרי הכול הוא שיר. ואולי הוא עשוי לייצג, למשל, את חלומו הלא מושג של אחד ברקוביץ
עקב שינויים קלים בסדר החיים יצא שבשבועות האחרונים נחשפתי לשלל הביקורות החרדתיות עליך רק דרך התגובות בבלוג. הרבה יותר נחמד ככה.
ומזל טוב על כל הדברים. קואופרטיב מעין ושות' מעביר את לילותי בהנאה בין גרעפצ לגרעפצ.
נסה פעם לא לומר את המילה האחרונה.
דמגוגיה שמטיפה לאופטימיות ולהתחדשות מהסוג שאתה מספק היא סבבה לגמרי
"לטעמי, משורר בגיר במאה ה21 צריך לקחת אחריות: מנקה הרחוב איננו מלאך – הוא בן אדם ויש לו תנאי תעסוקה מסוימים. אי אפשר להפיל עליו רומנטיקה נוסח מיכל נגרין."
מה זה? בדיחה? ניאו-אקטיוויזם? בן אדם הוא סך תנאיו התעסוקתיים? גם השירה צריכה להתעסק רק במאבקים החברתיים המשמימים האלה?
על זה יש לי לומר רק –
יאללה יאללה… גם כן פלצנות.
שלום רב לך מר ארד היקר. אינך מאמין, אך משוררי ארצנו ממש דוחקים בי להגיב לך, הם רוצים לראות דם החביבים, שלא אענה לדרישותיהם? ומה דעתך על דם כתום? הוא כתום מדם כחול של אצולה שהוא דמך?
ראשית, כל הכבוד על התגובה. היא סקסית ומאוד מגרה למחשבה. חבל שהיא עברה עריכה כה מאסיבית במוסף עצמו. להשוות אותי לקדאפי הוא דבר שבהחלט מעורר אצלי יצרים אפלים של תשוקה.
שנית, אני מתנצל על הטעות בקריאה באחד משיריך. אכן, זוהי מיכלולה היפה ולא אתה חלילה שהייתה מבכרת 25 זיונים על פני פרס ספרותי אחד. אני מאמין שבתיקון הטעות הזה, תולדות השירה העברית יוושעו מחדש.
שלישית, אם כבר אתה מצטט משירים גרפומאניים שלי, בוא ונעשה את זה בצורה מדויקת (פרטים מלאים בתגובה הבאה).
ואחרונה: ציטוט מכתבים אישיים שלי אליך הוא מעשה לא אתי. כבר למדתי שאתה וחבריך משתמשים בו לרוב. בוודאי שלא אנהג כמוך ואחשוף כאן מכתבים אישיים שלך אליי או מעשים אחרים שקצת יקלקלו את המגניבוּת של הבלוג הזה כולו. אתה יודע, דברים שעושים במאפיה, לא של קדאפי, זו שבאיטליה, וזו שבארץ ישראל של התקופה הפוסט-מנדטורית, אבל חבל, בוא נישאר במקום הרומנטי של פולמוס ספרותי בין מי ששירתו כזו לבין מי ששירתו אחרת.
בברכת הצלחה בהמשך דרכך, בארץ ובעולם, ומצפה לראותך באירועי השירה הבאים, מאילן ברקוביץ', משורר ובעל מדור ה"משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ".
ועכשיו לדובדבנים שכולם מחכים להם, או שמא נאמר בקיטשיות מתקתקה, ל"תפוזים"?
הנה שיר הפתיחה:
עכשיו תפוזים.
עכשיו תפוזים אני אומר.
ת – פו – זים.
כעסיסם החם נהיה כועסים.
נתעלס.
נכתים את עצמנו בצבע הכתום הזה (נהזה).
והנה תפוז עשרים וארבעה: רחוב התבלינים.
ברחוב התבלינים הלילה מר.
השקים מתביישים להציץ באהובתו
האיטלקית של התבלינן הראשי, איך היא
סוטרת לו על לחיו ואיך
כל הגרגירים נשפכים לו מכיסיו.
עד אור הבוקר, ריח האהבה השרופה, השרוטה,
הנשברת, יתפוגג באוויר.
המנקה הראשון של הרחוב יהיה מלאך של יום חדש.
אנא סלחו לי שהשירים לא מנוקדים. לנוסחים המנוקדים ראו גיליון מספר 735 ב"מעין" או בספרי, "תפוזים", 2007, הוצאת אבן חושן, עמ' הפתיחה ועמ' 32 בהתאמה.
שמע, רועי. אני מבין בהחלט את העובדה שנפגעת מהרשימה שלי על ספרך וכואב אותה. עזוב את הציניות שלי מלמעלה, הציניות היא מפלטו של החלש (רילקה). מצטער מאוד, אך אני קורא שירה ללא כחל וסרק, ומבלי להתחשב בפוליטיקות של השירה. ספרך חביב מאוד עליי ויש בו חיוניות רבה אך לא מצאתי בו שירת אמת. זו דעתי. אני שמח מאוד לשמוע שיש החולקים עליה ושמחתי ללמוד על כך ש"המנון סוף הלילה" זוכה או זכה לביצוע פילהרמוני. המשך בדרכך, אתה עושה דברים חשובים למען השירה ו"מעין" בראשם.
בברכה רבה ובהצלחה, מאילן ברקוביץ'.
ברקוביץ' הוא המשורר היחיד היום שעדיין תר אחר טוהר מידות ויושר אינטלקטואלי. אני מאמין לכל מילה שהוא כותב. הוא אינו מבקש למשוך תשומת לב סתמית ואינו מבקש זוהר מזוייף אלא מתבונן על כולם מן הצד ולוכד את האמת.בכך הוא אמן אמיתי. אין בו מידה של צביעות והוא אינו משחית את מידותיו. לכן הקונפליקט כה חזק כשזה מגיע אל שירה שאין בה עומק או טוהר מידות כמו שירתו של ארד אשר מוצאת את מקומה בתוך הבלי העולם הסתמיים ביותר, כיאה לאמן פופ ארט (אומנות שמיצתה את עצמה בשנות השישים) המעיד על עצמו כמושפע מן הדדאיסטים (זרם באומנות שמיצה עצמו בשנות העשרים של המאה שעברה) חדשנותו היא פיקציה.
אומנותו היא נרקיסיזם ורדיפת שמלות
איזה מזל שעוד יש אנשים עם לב ועיניים חכמות המבקשים לרפא את העולם ולא רק להשחיתו
אילן ורועי
היזהרו במכתבים, מכתב הוא נכס של הנמען והוא בעל הזכויות. וכן, הבלוג הזה שייך לרועי והוא גם בעל הזכויות על התגובות.
זכותו של הנמען להשתמש בכול מכתב שנשלח אליו כראות עיניו. אולי זה לא תמיד אתי, אך אני מציע לאנשים להיזהר מהמכתבים שהם שולחים. אם הם לא רוצים שמשהו יתפרסם שישמרו את זה לעצמם.
מואיז שלום. אני מצטער בשבילך שכך אתה חושב. "אולי זה לא אתי"? האם גם אתה נוהג לפרסם מכתבים אישיים בלא רשותו של הכותב או באי כוחו מראש? אם כן, מסכנים הם אלה שכותבים אליך.
אני עומד מאחורי כל מכתב שאני כותב. לא ציפיתי שיפרסמו מכתבים שלי בלי רשותי, אבל מי שעושה זאת, על עצמו הוא מעיד ועל דרכו. מי שנזהר בכתיבתו, במיוחד כאשר הוא יוצר, סופו שכתיבתו האמיתית נזהרת ממנו ומתרחקת מעמו.
ומה באשר לספריך? מדוע אינך שולח לי מהם? ברר את כתובתי ושלח. אם תצרף הקדשה, אני מבטיח שלא לפרסמה ברבים 🙂
בברכה רבה ובהצלחה, מאילן ברקוביץ'.
– לא, אני הנבלה
– טוב, אתה הנבלה
– לא, אתה הנבלה
-כן, אני הנבלה
– אני הנבלה
– אני הנבלה
– אתה הנבלה
– אני
– אתה
– נבלה
– נבלה
– נ-ב-ל-ה
– לא, אני הנבלה
– טוב, אתה הנבלה
– לא, אתה הנבלה
-כן, אני הנבלה
– אני הנבלה
– אני הנבלה
– אתה הנבלה
– אני
– אתה
– נבלה
– נבלה
– נ-ב-ל-ה
– לא, אני הנבלה
– טוב, אתה הנבלה
– לא, אתה הנבלה
-כן, אני הנבלה
– אני הנבלה
– אני הנבלה
– אתה הנבלה
– אני
– אתה
– נבלה
– נבלה
– נ-ב-ל-ה
"לטעמי, משורר בגיר במאה ה21 צריך לקחת אחריות: מנקה הרחוב איננו מלאך – הוא בן אדם ויש לו תנאי תעסוקה מסוימים. אי אפשר להפיל עליו רומנטיקה נוסח מיכל נגרין."
זאת השורה הכי טובה שנרשמה בעברית בשנים האחרונות.
ולכל המשוררים הפלצנו-רגשניים עם הלב הגועש והביצים הכחולות – תמצאו עבודה אמיתית.