משהו בעד הגישה של ביבי לירקות ונגד הגישה של ביבי לשואה

1. ההתעסקות העיתונאית בנסיגה של ביבי מההצעה להטיל מס על הפירות והירקות היא התחתית של הסיקור העיתונאי. העיתונאים הם חבורת חנפנים לקקנים, שמעודדים כל מבצע צבאי כושל ברגעיו הראשונים ומוחאים כף לכל צעד שנועד להעשיר את בעלי ההון על חשבון הציבור. ומתי הם מתעוררים לזעום? כשראש ממשלה מחליט החלטה, מגלה שהיא לא נכונה, בלחץ ציבורי מחוזק לחץ מצד שותפות קואליציוניות, וחוזר בו. הרי זה צעד חכם לבטל את החוק הזה. כלומר, אין כאן בכלל אייטם. היתה הצעה לשינוי, היא לא נעשתה, וזהו. לא קרה דבר מלבד הצהרות לעיתונאים. כל האירוע התרחש בתחום היחצון והדברור. למעשה, גם כל עיתוני סוף השבוע עוסקים באותו עניין: בלגן בלשכה של ביבי. את מי זה מעניין אם דובר מסתכסך עם דובר, אם בסופו של דבר הכיוון הוא נכון (הוא לא, אגב, אבל אין לזה קשר לאגו של ניר חפץ או שרה נתניהו).

אחד העיתונאים הציג אגבית גרף של נזקי ביטול החוק. הוא הראה איך עד 8000 ש"ח איש לא ירויח ש"ח החזר, אחר כך מעמד הביניים, ירויח שקלים בודדים, והאנשים שמשתכרים מעל 50000 ירוויחו 500 במקום 1000. זה הרעיון של החוק: לקחת מעניים שמביאים עגבניות, ולתת לאנשים שמרויחים מעל 50000 לא 500 אלא אלף. לבזבז עוד קצת בסושי סמבה.

כל הכבוד לאלי ישי שלחץ על דחיית החוק הזה, ולמחוק את החוק המרושע לא פחות שעניים יצטרכו לשלם על טיפול רפואי. ובושה למפלגת העבודה שסתמה את פיה (ככל שאני יודע). מדובר פשוט בחוקי "כבשת הרש". כל הדיבורים על לחיץ וסחיט הם שוליים וטפשיים. למעשה, ראש ממשלה צריך להיות קצת לחיץ, וצריך לוותר ולהיות פרגמטי. הוא לא צריך להתעקש על עשיית צעדים גרועים, וכשהוא מבטל צעד גרוע העיתונות צריכה להחמיא לו.

 

2. יש את חוק שלוש הדקות. בכל ויכוח פוליטי עם אנשים לא ישראלים, אחרי שלוש דקות תגיע המילה שואה. אנשים מתים על השואה פה. היום שמעתי רדיו והשדרנית ראיינה איזה פרופסור על השואה של יהודי טוניס. ממש היתה תחושה כאילו התוניסאים קיבלו איזה פרס שהשואה הגיעה גם אליהם. מסכנים יהודי אלבניה, שבה אף אחד לא נספה. איך יילכו ברחוב?  

כך היה עם ביבי שדיבר על יודנריין (שטח נקי מיהודים) בשטחי הרשות הפלסטינית בפני שר החוץ הגרמני. הוא הציג את הפלסטינים שלא רוצים מתנחלים שמגיעים עם צבא, כנאצים. הסיפור הוא הפוך לגמרי. ישראלים רבים רוצים להיכנס לשטחים מטעמים שונים, וזה לא חוקי. זו עבירה. ראו איך מתייחסים כאן לנטע גולן, לטלי פחימה ולואנונו: המשותף להם הוא רצון להיות בשטחים, לראות מה קורה. אני עצמי הרי הייתי כביכול ברמאללה וצילמתי שם קליפ, ואתה צריך להסתתר ולעבור בכל מיני כבישים עוקפים בשביל זה. אם תיתפס, תקבל עונש. המדינה חקרה את עמירה הס על הביקור בעזה כאילו היתה פושעת ולא עשתה את תפקידה. כך שלמעשה – אם כבר – מדינת ישראל גורמת ליודנריין, אם להשתמש בביטוי הלא-קשור הזה. המצחיק הוא שכמה שמאלנים שהולכים לבלעין הם אלה שמקיימים קשר אמיתי עם הארץ, לא קשר כוחני שמבוסס על דם ונשק וכרטיסי אשראי, אלא קשר בסיסי של אהבה לארץ, לעצי הזית שלה ולתושביה – יהודים וערבים. 

 

ב"העיר" התפרסם מכתב התגובה שלי לאיתי זיו, שהשווה אותי לפני שבועיים לשרי אריסון. יכול להיות שהייתי קצת תוקפני, אבל זה טוב בשביל האקשן. אין לי בעיה גם עם הטוקבקים האנונימיים של המבקר מהארץ למטה. נחמד לחשוב על עצמי כשליט של "משטר אפל". חוק ראשון: לא להשוות נשים לפירות הדר.

 

שמעתי מידידי ארי ליבסקר על ההתנהגות הנוראית של קפה זגפרדו כלפי ידידי האמן פסח סלבוסקי. למעשה התגובה שלהם נוראית יותר, כשאתה חושב למה נידון הומלס בישראל מדי יום.למרות שאני נגד חרם צרכנים, אני נאלץ להחרים את המקום, למרות שאני די מחבב אותו, ושיצאתי עם מלצרית בזמנו. פסח, אגב, מפרסם שירים פרגמנטיים במעין 5, ובגליון החדש של עיתון האמנות 'החדש והרע' הוא מפרסם מאמר תגובה לגליה יהב ועבודה. (שימו לב לטוקבק מספר 24 במאמר. אנשים משוגעים)

 

טקסט יפה של יצחק לאור על פרס ספיר, תרבות וספרות, הארץ. (בינתיים לא מוצא לינק)

 

פרסמתי כתבה היום ב"7 לילות" על הטיולים שלי לקהיר. ויש בחלק הספרות מאמר יפה של הסופר בועז לביא על שיטוט ברחוב וחיפוש ספרים שנזרקו. (לשניהם אין לי לינ

 

שוב בבלוג האופנה העצמית של ספי ארליך ביקורת פוליטית נוקבת

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון  On 10 ביולי 2009 at 1:11

    התקשורת ומפלגתה קדימה היא חסרת אידיאלוגיה.
    אם ביבי היה מחזיר את המע"מ הם היו תוקפים אותו על זה שהוא אמר שהוא יוריד מיסים.
    השואה מזמן הפכה להיות תחת שמי ים התיכון "חיה פוליטית מזדהה עם מיעוטים"

  • אחד שלא יודע  On 10 ביולי 2009 at 3:10

    הטקסט של איתי זיו היה מביך. התגובה שלך מצוינת
    גם אני לא הייתי שם, אבל זה מה שמוזר בעיניי:
    מכל זיהומי הרעש בצומת אלנבי-שינקין-נחלת-בנימין
    עם כל הברסלבים שמפגיזים טראנס נחמניסטי
    והבאסטות שמפציצות דאנס מזרחי
    והאוטובוסים וצפירותיהם
    וזעקותיה של מירי אלוני
    דווקא המשורר עם המגאפון הוא זה שמפר את הסדר הציבורי
    מעניין, אמר לעצמו ברטולד ברכט והתהפך בקברו

  • תומר  On 10 ביולי 2009 at 5:25

    קודם כל לטעון שהמדינה ותושביה מתייחסים לואנונו בצורה לא הוגנת היא טענה לא לגיטימית בכלל. ואנונו הורשע בבית משפט כבוגד והוא אכן כזה. על כן כל יחס שלילי שהוא יקבל במהלך חייו מכאן והלאה הוא מובן ואני מתפלא מאוד שאתה לא מסכים עם זה (ככה לפחות הרושם מדבריך).
    אני לא בטוח לגבי טלי פחימה אם היא הורשעה בבגידה או לא, אבל הפשע שלה הוא בוודאי לא הליכה לשטחים כדי "לראות מה קורה שם". טלי פחימה הביעה הזדהות פומבית עם רוצח יהודים בצורה חסרת כל רגישות או תפיסה למציאות. זה נכון להסתכל גם על הרוצחים הנתעבים ביותר כבני-אדם כי הם אכן כאלו, אבל בוודאי שזה לא בסדר להצדיק אותם ולהציג אותם כגיבורים.

    לגבי האיסור של המדינה לבקר בשטחי A.
    ולמה ציפית? גם אם נצא מנקודת הנחה ש99% מתושבי הרשות הם קורבנות למצב הקיים והם שוחרי שלום (דבר שבוודאי אינו נכון, אפילו לא בצד שלנו) אותו אחוז בודד של מתנגדים ידאג לנצל טוב מאוד את המצב של יהודים שמסתובבים לו בין הרגליים והרי אי אפשר שכל שבוע יחטף יהודי אחר לשטחים ונאלץ להתמקח על חייו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10 ביולי 2009 at 7:16

    טעות כתיב קלה:
    כתבת "שלוש דקות" צ"ל "שלוש שניות"

  • ינון  On 10 ביולי 2009 at 11:04

    חח. השוו אותך לפואד – על זה לא הייתי מוותר 🙂

    מזל"ט על מעיין החדש, שמור לי כוס קאווה בהשקה הנוצצת, אני אהיה הבחור עם השמלת פסים ונעלי בובה אדומות לק.

  • יוסי  On 10 ביולי 2009 at 11:24

    הדימוי העצמי שלך זה מה שמניע אותך, הרבה יותר מכל דבר אחר, והרבה יותר מרוב האנשים בגילך, ולכן היית תוקפן בתגובה שלך. מומלץ לך להפנים את היותך אדם מגוחך ורודף תשומת לב, ולעשות תענית תשומת-לב והגנבות לטובת טוב לב ורצינות מקצועית.

    מנגד, הטענה שלך בסוף לגבי הביקורת המתבקשת על אריסון היא הדבר הכי חכם שקראתי בעניין הזה. במקום לבקר את הבנקים על כך שהם גורם שלילי ואכזר בכלכלה הישראלית, מתעסקים בחוכמה העיסקית של אריסון ובסכנה שעבודת האלילים שלה תפגע בחוכמה זו. הרבה יותר חשוב לדבר על התורה המוסרית של שרי אריסון ואיך הרוחניות שלה משרתת קפיטליזם חזירי.

  • יודע דבר  On 10 ביולי 2009 at 12:57

    אכן הדימוי העצמי. זה לא מקרה שצ'יקי לא מעלה כאן את רשימת הביקורת של המשורר בשטח, אילן ברקוביץ', על שירתו, שבניגוד לשכיר החרב שלו, בעז יניב, ממש העמיקה לחדור את התדמית וקראה את האמת שבשירים והיא: ריקנותם.

    כמו במשטרים אפלים, אסור שכולם יידעו ואיזה מזל שיש נתינים שעושים את העבודה.

  • בעז יניב  On 10 ביולי 2009 at 19:59

    ידעתי שבסוף יעלו על זה שאני שכיר חרב. צ'יקי משלם לי בגרבילים אותם אני מנצל מינית.
    מודה

  • בועז  On 11 ביולי 2009 at 5:44

    אז אתה לא שכיר חרב אבל למה שעשית צריך לשון ארוכה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: