הו רמאללה זמאללה: רשמי נסיעת כיף לפלסטין

הערה: נסיעה לרמאללה היא עבירה על החוק כרגע שדינה מאסר או קנס ולכן בשורות שיבואו להלן יסופר על נסיעה לעיר דמיונית בשם זמאללה, שאני אגב ממליץ לנסוע אליה (בתיאום עם מקומיים). מדובר ביצירה ספרותית פנטסטית לחלוטין, כמו למשל תיאורי נסיעה לירח, או סיפוריו של הרצל. הרי איש לא יחשוב שעברתי על חוק הגיוני וחיוני כל כך שאוסר על נסיעה לרמאללה. 
 
לפני חצי שנה נסעתי אם כן לעיר זמאללה. בזמנו, כתבתי נקודות כדי להוסיף לבלוג ולא יצא לי. עכשיו, כשאני בקנדה, פתאום נזכרתי בטיול היפה הזה ומצאתי את הקובץ, ערכתי אותו מעט והוא לפניכן.
 
התחלנו, אני וה' המסתורית, במלון ירושלים שבמזרח ירושלים – בית קפה גועש שעמוס בשיחות על פוליטיקה, עם בחורות יפות, פלסטיניות וזרות, ומתח מיני מסוים. היתרון של המקום שהוא יחסית מלא תמיד, ושהאוירה נחמדה. מאז, הייתי שם שוב, ושמתי לב שתמיד יושבים שם אותם אנשים.
בצד, זמזמה להקה עם טרבוקאיסט ונגן עוּד נמרץ. בשלב מסוים, כאילו היה שרוי בתוך בדיחה, מגיע במפתיע מרדכי ואנונו, מתיישב ומזמין קולה – אני והוא, הנמצאים כמה שולחנות זה מזה, הישראלים היחידים כאן. אני לא יודע אם הוא מכיר את השיר שלי, "אני ואנונו", והקליפ שצילמתי גם בזמאללה (ב2004? במאי: ארי ליבסקר). השיר מדבר על הפשטות שבלהיות ואנונו, לעשות הכול כדי לדאוג שלא יהיה נשק גרעיני, כולל גילוי לעולם, הוא המצב הנורמלי לטעמי (תיקון בעקבות הטוקבק של א'). מעבר לעניין העקרוני, כן או לא לנשק גרעיני, אסור לעולם לתת לאנשים כמו ליברמן אפשרות כלשהי להניח ידיהם על נשק כזה. ישראל היא מדינה לא נורמאלית: אנשים כאן יפתחו מלחמה כדי לזוז מקום בפריימריז בעצת אדלר כלשהו. וגם אם אני טועה – לא שווה לקחת את הסיכון. אם הייתי אזרח איראני, הייתי מתנגד לפצצת אטום איראני. כאזרח ישראלי, אני מתנגד במידה שווה (אם ליברמן היה איראני, הוא בוודאי היה תומך בפצצת אטום מיד, כדי להגן על איראן מהתקפה ישראלית  או אמריקאית, וקורא לי בוגד. ולחילופין, אם אירן היתה אוסרת מישהו שמתנגד לגרעין שלה, היינו מציגים אותו כגיבור, הוא אכן היה כזה).
גם הקליפ של "אני ואנונו" מדבר על הפשטות שבשכנות – הוא מתאר גילוח ברמאללה. ואנונו, אם כן, יושב עם קבוצה של פלסטינים ושוייצרים, בשולחן די עולץ. ואני, בשולחן שנמצא עשרה מטר ממנו.  
לפתע הלהקה מפסיקה את הנאמבר ומתחילה לנגן "יום הולדת שמח" בערבית ואנגלית. והמלצר מאפיל את האורות ומגיש זיקוק עצום למישהי בשולחן שלנו שלא הבחנתי בה. אחרי הטקס, המוזיקאים חוזרים לנגן. והאורות נפתחים. לאחר כמה שניות הם מנגנים שוב את יום הולדת שמח. שוב חושך וזיקוקים. זה הולך והופך בלתי נסבל. כל כמה שניות, מגיע מישהו ולוחש לנגן העוד, והם מנגנים באותה התלהבות 'יום הולדת שמח', השיר המעצבן, והזיקוקים הופכים את השהות במקום ללא נסבלת במיוחד. עוד ועוד אנשים מתגלים כחוגגים את יום הולדתם, בניגוד לכל הגיון סטטיסטי. אחרי עוד כמה דקות, מגיע הזיקוק לואנונו. הוא אומר לא, וגם מסמן לא בידיו וראשו המלבין, כלומר אין לו יומולדת, אבל הזיקוקים מונחים לידו וכולם מוחאים כפיים, וכאילו אינם מאמינים לו כשהוא אומר שאין לו יומולדת. מהלחשוש בין השולחנות הבנתי שכנראה באמת אין לו יום הולדת, חבריו לשולחן חמדו לצון והזמינו לו זיקוקים ואת השיר המטריד.
עצה לאנשי קשת שקוראים את הבלוג: אם אתם רוצים רייטינג גבוה ואקשן, תזמינו את ואנונו ל"אח הגדול וי.איי.פי". בוא נראה אם יש לכם אומץ, נקניקים. הוא בשורה התחתונה קנה את מעמדו כסלבריטי במאמץ רב. 
 
לאחר מכן, אנחנו נוסעים למועדון הבורדרליין בשייח ג'ארח. הכביש הסמוך למועדון מרובב במכוניות יקרות של שגרירים ונספחים ובני משפחתם ובמכוניות מרופטות יותר של פלסטינים. אנחנו דוקא מגיעים במכונית אמריקאית אל-קמינו של ג', קולנוען פלסטיני. אדם גדול, קרח, עם חוטם מיני מאוד, חולצה מעשית, וחברה יפהפיה, ערבית, עם סרט 'פלסטיין' על היד ועיניים רושפות אידיאליסטיות, עיניים דומות יש למוכרת היפה מצומת ספרים בסנטר (הסניף שליד קרביץ) שהגיעה מאלקנה. הוא למד באמריקה והיא באירופה, ולכן הרקע שלהם יותר פוליטי ואקטיביסטי מזה של הפלסטיני הממוצע שהוא פחות חובב אידיאלים ככל שאני מתרשם. בכך אני גם יותר כמו הפלסטיני הממוצע: איני איש של עקרונות, אידאלים, וויכוחי סרק על פוליטיקה שמאלנית, אני במזרח התיכון כדי לכייף.
הבורדרליין יכול להכיל כ100 איש שיכולים לשבת בחוץ וכמות דומה שיכולה לרקוד בפנים. כרגע יש בו כ120 איש, רובם שיכורים. אנחנו בחוץ, מתיישבים ליד מוסטפה עלמי, בְחרחר פלסטיני עם פנים חלקות, כמעט נשיות, שמתברר כנצר למשפחת עלמי, יצרני סיגריות שחולשים על אחוזים ניכרים מהשוק הפלסטיני. סבו הוא מוסא עלמי, שנדמה לי נפגש עם ראשי התנועה הציונית. מאז אותו ליל, אני ומוסטפה עלמי הפכנו לחברים, מעבר לפייסבוק. גם בילינו בחוף הים בתל אביב, במנטה-ריי ובדיסקוטקים בירושלים, הוא הפלייבוי הפלסטיני מספר אחת, משתדל תמיד להימצא תמיד ליד רוסיה גבוהה ובלונדינית לצידו וג'נטלמן אמיתי שלמד בפנימיה בריטית, תמיד מזמין לשתיה את כולם ודואג שירגישו בנוח. הנטיה הכללית שלו כשהוא מגיע לתל אביב, היא להגיע לנמל, איזור שאני פחות אוהב. אבל הוא יאפי, או כמו שאומרים – פ
ש. אם היה בתל אביב, היה מצביע חולדאי. אבל זהו מוסטפה – הפלייבוי האחרון.
בפוסט הקודם סיפרתי שפגשתי אותו בפאב בקנדה, יש לו פה מפעל סיגריות שהוא מייבא לארץ, ה"קנדיאנס", ומנסה לשבור את השוק (היהודי) איתן. הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות אירוע בתל-אביב עם דיילות חתיכות על סקטים ומתייעץ איתי איך עושים את זה. כבר עשה איזה פרויקט עם בלייזר. אפשר לתאר אותו כך: אם יש אנשים שמנסים להפסיק לעשן, מוסטפה מנסה להתחיל לעשן ונכשל. הוא התרגש מאוד לראותי. על אף היותו איש עסקים, הוא טיפוס חם וגלוי ועם אינטלקט ולב – דבר שנדיר פחות אצל אנשי העסקים הישראלים הצעירים בני גילו. הוא שמח על 'לצאת' ועל הפרסום של קטעים מתוך 'לצאת' בלבנון. במהלך המלחמה, פרסם בפייסבוק לינקים לכתבות נגד המלחמה שהיו בעיתונות זרה, ישראלית וערבית, ובתגובה, חבר אמריקאי-יהודי ניתק איתו קשר. עלמי, שואף השלום והרגיש שתמיד התנגד לפיגועים, נפגע מאוד מזה שנחסם בפייסבוק על ידי מישהו שאפילו לא חי בישראל. הוא שואל אותי מה הרווחנו מהמלחמה, הרי גם עכשיו יש קסאמים, ואני אומר לו שאין לי מושג. הוא שואל אותי למה עזה במצור, הרי את הקסאמים מכניסים טוב מאוד דרך המנהרות. אם עזה היתה פתוחה, ישראל היתה יכולה לפקח על הסחורות הרבה יותר טוב. אפילו הצידוק הבטחוני אומר שצריך לפתוח את עזה. הוא שואל אותי מה ההגיון של ישראל. אני אומר לו שאין הגיון, שצר לי לומר, מדובר בחולי נפש מסוגים שונים, בשורה התחתונה. בדרך כלל עם זרים אני מנסה להיות פחות אנטי-ישראלי, אבל זה קו ההגנה הסביר ביותר: ההנהגה חולת נפש. האינטרס של עלמי לפתוח את עזה כפול – הוא עצמו מפסיד שליש מההכנסות של העסק המשפחתי, כי הוא לא יכול להכניס סיגריות לרצועה למיליון וחצי תושבי עזה. אני מנסה להסביר לו שלא לקחת ללב (בדיחה עם ניקוטין), אנשים מתנהגים מוזר בזמן מלחמה. אבל נחזור אחורה, ליומן המסע לפני המלחמה. אנחנו כאמור במזרח ירושלים.
עלמי מספר שיש מעט משפחות של יצרני סיגריות בעולם, כך שיש ביניהן קשר מיוחד. הוא בקשר גם עם משפחת גהל מדובק, והתארח אצלם. יש לך עמים שונים, הונגרים, אוזבקים, סודנים – אבל גם מעין עממֵי מקצועות – למשל טייקוני טבק, חוקרי צרעות, מודדים, מתקני מקטרות. כל אחד מהמקצועות הוא עם ורטיקלי, שחוצה את העמים המבוססים על מוצא לאומי. בוודאי שיצרן קולרים ישראלי יהיה יותר דומה ליצרן קולרים איראני מאשר למורה לגאוגרפיה מאילת או לטניסאי גלעד בלום. כמי שלא מתנגד באופן תקיף לגזענות על רקע עממי, ותומך בבדיחות על חשבון עדות (צר לי מתי), אני גם חושב שטוב להיות גזען על רקע מקצועי. מדוע אין מפלגה שיש לה משהו נגד מעצבים גרפיים?
נעזוב את התיאוריה הזו, שיתכן שכבר כתבתי עליה פה. המקום לוהט מאוד. כמות היפהפיות בבורדרליין יוצאת דופן. כמומחה, הבורדרליין הוא הדאנס-בר הטוב ביותר בירושלים ולצד הדיוואן (הערה בטוקבקים למטה), התקליט והאוגנדה הוא מהמקומות הכי טובים בעיר, למרות שחבל שאין בו יהודים ויהודיות אזרחי ישראל שהם צד שמח ומיני יותר. היפות ביותר בבורדרליין הן הפלסטיניות, עיניהן יוקדות אש. קיים אצלן מגזר בשם הבלונדסטיניות – הפלסטיניות הבלונדיניות. המוזיקה במקום נעה בין ננסי עג'רם למייקל ג'קסון, בטעם די רע – בקיצור, כמו שאני אוהב. בחור קטוע רגליים יושב על עמוד ומנסה לרקוד, מדי פעם באה בחורה ורוקדת איתו. בהתחלה זה נראה לי מוזר שהוא מתעקש כל כך, אחר כך התחילו מעט רגשי אשם לצוף בי (דבר שלא כל כך קורה לי ותמיד נעלם די מהר, יסלחו לי ידידי מהשמאל, אני בעניין של כיף) וחשבתי שאולי צה"ל חתך לו רגל או משהו כזה שקוראים אצל גדעון לוי. למרות שמן הסתם מדובר במשהו אחר – פוליו, תאונה, התערבות לא מוצלחת. לא שאלתי. 
 
אחרי כמה שעות ריקודים, אנחנו עייפים ונוסעים לעיר זמאללה. המכונית מאיטה ועוברת במחסום זלנדיה הריק בשתיים בבוקר והחייל מביט פנימה ואומר 'סע', ג' נעלב מהחוצפה של החייל, אבל נראה לי שמדובר יותר בעצלות ישראלית מאשר באיזו החלטה להיות לא נחמד. ג' וחברתו מדברים זמן רב על ה'סע' הזה, שאולי אין מאחוריו כלום, אבל לא הייתי רוצה שבדרך בין חיפה לתל אביב יהיה מחסום בריטי ומישהו יגיד לי 'גו, אחרת לא אוכל לעבור'. נכנסים לתוך רמאללה, ובצידנו החומה המשפילה שחוסמת את העיר. לא הייתי אף פעם בסיורי חומה, אבל מומלץ לראות אותה מרמאללה כדי להבין שמשהו לא בסדר שם. גם אם מישהו תומך בחומה, התוואי הזה פשוט מעליב ואכזרי. זה שוב כמו שפתאום מישהו ירים באבן גבירול קיר אפור עצום מול בראסרי. רעיון לא רע, אגב. 

אנחנו מגיעים לבית היפה של ג', וישנים בחדר האורחים, אני מושך אימייל דרך הוייפיי של השכנים. לא מזמן היה יום הנקבה, אז יש שם בלונים שחורים שהם העיפו וכרזות. אני פחות בעניין של חשבונות היסטוריים, שמחזקים את המפריד, ומעדיף להתקלח. באמבטיה אני רואה שהם משתמשים בשמפו הישראלי – כיף. וחושב שהנה, יש עתיד לחיים ביחד: הם מדברים על נַקבה ואחר כך חופפים בשמפו ישראלי, עם אותיות ישראליות. אחר כך אני נזכר שכיף זו מילה ערבית.
 
אנחנו פותחים את היום במסעדה צנועה, מסעדת מינרט הקרובה לכיכר אל-סעה. המלצר מגיע מספר רב מדי של פעמים לעברנו. המסעדה ריקה יחסית וכנראה זה פרי של שירות טוב מדי. הוא נחמד מאוד ושואל מאיפה אני. אני אומר לו שאני מקרואטיה, כי אין לי כח לשיחות דו-קיום על הבוקר (למרות שמנסיון בדרך כלל זה רק מעורר בעלי עסקים לשמוח שמגיעים ישראלים). כדי ליצור אותנטיות לדבריי, אני מוסיף שהסרבים הם אנשים רעים.
בחוץ, ילד משחק עם אפרוח צעצוע ברחוב. אני רוכש מזכרות של ערפאת וכמה מזכרות שנראות לי של ארגונים איסלמיים קיצוניים, משהו עם חרב ואותיות בערבית. המזכרות של ערפאת עולות חמישה ש"ח. למרות שאני אוהב את המטבע הזה, בגלל הצלעות שלו (הטקסט נכתב לפני כניסת מטבע השני שקלים שהוא לטעמי ההישג הגדול של משטר אולמרט), אני חושב שהעובדה שהפלסטינים צריכים להשתמש במטבעות ישראלים ובשטרות ועליהם גדולי הציונות זה אחד הדברים המשפילים לאומה הזאת, שעניינים סמליים כל כך חשובים לה.

אנחנו ממהרים לבית קפה. במרכז איזור הבילויים, יש מעין קבר של שהיד. נראה שהוא שייך לאיזו קבוצה רדיקלית, לפי הדגל המאיים. וכל מיני אנשים, אולי קרובי משפחה, מביאים פרחים, וקצת זבל נערם. אבל מעניין לראות שאחד האנשים הביא לו עציץ שעליו כתוב באותיות עבריות גדולות טמבור, כי העציץ נמצא בתוך מיכל של סיד. טוב, גם בענייני מוות, החיים ממשיכים והמציאות חזקה מהכול. 

כמו שאמרתי, זה לא טיול פוליטי במיוחד. אנחנו ממשיכים למסעדת דארנה שאני מאוד אוהב, העמוסה בדיפלומטים ובעשירים מקומיים. בפעם הקודמת שהגעתי למקום, ב2004 נדמה לי, הייתי עם ידידי העיתונאי ארי ליבסקר שעשה לפירמה כתבה על חיי הלילה של רמאללה, וגם ראיין את הבעלים הסימפטי מאוד, אוסמה. אנחנו יושבים וסביבנו ילדים משחקים בתחפושות וחרבות פאואר ריינג'רז. אוסמה לא נמצא אבל זכרתי שהמטבח עצום ואנחנו מחליטים לעשות בו סיבוב. הרבה פעמים כשאני מגיע לעיר כלשהי, אני מיד עושה סיור בכל המקומות שהייתי בהם בפעמים הקודמת. תכונה מטופשת לחלוטין, שאין בה טעם: המקומות לא ישתפרו, ואני כבר ראיתי אותם. חכם יותר להגיע למקומות חדשים ולהתנסות. אבל הגודל של המטבח ב'דארנה' הוא בהחלט יוצא דופן: הוא כמעט כמו מסעדה שלמה וגדולה בישראל. עובדים במטבח הנקי מאוד 25 טבחים, והם נראים עם גאוות יחידה. אנחנו מחמיאים לטבחים על המטבח והם שמחים מאוד. אחרי שהיינו במטבח, אנחנו הופכים לחביבי המסעדה. הטעות לגבי התיירוּת, היא שאנשים סבורים שהתייר רוצה להנות. מטרתו של התייר היא להרשים את התושבים ולהותיר חותם במקום. גם בחנות, אינך קונה את הדבר שאתה צריך, אלא את זה שירשים את המוכר האדיש – הדבר נכון במיוחד במוזיקה או בוידאו. אני מנסה להזמין את המנה שהזמנתי קודם – לבנה עם אגוזים, אבל היא טעימה פחות משזכרתי. המשפחה של ילדי הפאואר ריינג'רז שמה לפחות 500 ₪ על הארוחה ויוצאת.
 
אנחנו ממשיכים לדאונטאון. הרחובות מלאים. בזמאללה יש כמות סבירה של מספרות (בקהיר אין מספיק מספרות, בעקבה יש המון). לעומת זאת, יש הרבה חנויות נעליים, רובן עם פיתוחים מוזרים וגדילים. אחד התחביבים שלי בערים זרות הוא לקנות מחברות בחנויות לציוד משרדי, כאילו העיר תברך את המחברת הזו וזה ישפר את מה שאני כותב. אני הולך לחנות מאובקת וקונה מחברת כחולה ב4 ₪. המוכר האדיב מספר לי שהחנות קיימת מ1950 והוא מתגעגע לימים שבהם הביא סחורה מדמשק, בגדד וביירות. הוא עצוב בשל הניתוק הכפוי מהמרחב הערבי.
אנחנו יושבים בקפה מסורתי יחסית, שלא זכרתי את שמו, אם היה כזה. הגברים משחקים רמי ושמחים שמישהו מגיע עם בחורה. כשאנחנו יוצאים, גבר כבן 70 עם חולצת ערפאת מחייך לעברי, כמעט מצדיע. בכלל, היחס חיובי מאוד, ילדים באופניים מברכים אותנו לשלום, המכוניות צופרות, כשאנחנו מחפשים משהו, מישהו בחליפת קברן, פנים כהות ושפם זפות הולך איתנו ומכוון אותנו מרחק ארוך באדיבות לא רגילה. הבעיה שהדרך שהוא מציע לא נכונה.

האנשים כאן טובים מאוד. כששואלים למה לנסוע לזמאללה, זו הסיבה. באירופה הרבה פעמים האנשים הרבה פחות נחמדים ויותר יבשים, האוכל לפעמים תפל ויקר ובכלל פחות כיף. בדרך כלל יש השקה בין האנשים לבין האוכל. נדיר שאנשים שמכינים ואוכלים אוכל טוב הם רעים או משעממים. אני לא מצליח לחשוב על מקרים כאלה. זמאללה היא חו"ל זמין ונחמד, אם כי אינה אדירה כמו קהיר, אין עיר כמו קהיר, קוראיי היקרים. מצחיק שהאנשים ששואלים מה יש לך לחפש שם, חושבים את עצמם לציונים. אלה שמפחדים לראות מה קורה מטר מהבית שלהם, רואים בך רכרוכי שחי בבועה. עולם משוגע. אנשים חיים במודיעין, מריחים ועלובים כמו שקית הטייק אוויי של ארומה, ושואלים אותך מה יש לך לחפש בקהיר.
 
אנחנו חוזרים לבית ג' הקולנוען לנוח. החברה שלו שואלת אותי על הסכסוך. הקולנוען עצמו עסוק, כי שר פלסטיני זוטר יושב איתו בחדר. אנחנו מנסים לדבר בשקט. קודם לכן הם ראו סרט דוקומנטרי  על ניצול הנשים באיראן, ועל סכנת "הנישואין הזמניים", עם קריינות שבדית. החברה של ג', שעובדת בארגון לא ממשלתי, מספרת על מקרים קיצוניים של אזרחים אירופאים שלא יצאו שנים מרמאללה, כדי שלא יגורשו. הם משתגעים, מתים משעמום בעיר הקטנה הזו. ישראל מתנכלת לזרים שבחרו לגור בשטחים. מצב הרוח שלי שהתרומם כל הבוקר, שוב ירד לקאנטים. למרות שהמצב בזמאללה הרבה יותר טוב, בוודאי טוב מבעזה, כל עניין הכיבוש די מבאס, ומיליוני אנשים, ברמאללה, בעזה, בג'נין, תלויים בגחמות מדינה זרה ומוזרה שהתיישבה להם על העסק, והמדינה הזו היא אני ואתה הקורא. אני בדרך כלל נמנע מסיורי-כיבוש מדכאים, עם הרצאות חמוצות על עקירות זיתים והגדר ונשים זקנות בוכות, כי למה לאדם להקדיש את שעותיו הטובות כדי להגיע למקום ממנו ייצא ממנו מדוכא, אני אדם שמח המעדיף להדחיק ולגרוף את האבק אל מתחת לשטיח. אני מעדיף לתת למי שמוצא בכך הנאה, לקבל את כאבי הכיבוש לפנים. יש שיר לסיון בסקין, "הו הגדר" שלועג (אני חושב) לעיסוק האוטומטי במילים כמו "הגדר" ו"הכיבוש", אבל הכיבוש הוא נורא גם אם רואים אותו מזוית העין. גם עכשיו, כשהגדה זוכה לרווחה יחסית, הוא שם, כמו המוות עצמו.
 
אנחנו נפגשים עם ח', בחור פלסטיני שהגיע עם אביו מדמשק בהסכמי אוסלו. הוא חי בזמאללה, עובד בסוכנות תרגום, חְנון מחץ, כמו רבים מהפלסטינים שפגשתי, ילד טוב. הבנתי מחברתי שהוא מעולם לא פגש ישראלי שלא במחסומים, ואומרים לי שהוא די בטראומה מישראלים, כי בגלל שנולד בסוריה ישראל לא מרשה לו לצאת לירושלים או לראות את הים. הוא הולך להמון פגישות עם המנהל האזרחי רק כדי להגיע לירושלים, כדי קצת להתאוורר. מכיוון שהוא רק פגש ישראלים ככובשים, מסבירים לי שעלי להראות לו שיש ישראלים טובים. אני נבהל שאני צריך לייצג את הישראלי הטוב, בדרך כלל אני מעדיף להיות הישראלי המכוער. זו סיטואציה לא טבעית עבורי. אנחנו נפגשים בפאב ה"זן", מקום שאני מושך אימיילים. הזן (לא הבנתי עם בצירה או בפתח) נמצא בקומה השניה של בית, ללא שלט חיצוני. האווירה די מרדימה במקום, אף שהטענה היא שבסופי שבוע יש שם מסיבות טובות. אני די משתעמם מהבחור – הוא די ביישן. בגלל הטלויזיה, הישראלים מקבלים דימוי של הפלסטינים כאנשים אמיצים ורושפי עיניים, זורקי אבנים, שעושה אקשן, אבל רוב הפלסטינים שפגשתי היו ביישנים, שקטים ותרבותיים, קצת מזכירים את היפנים – למרות שאסור להכליל: יש יפנים פרועים.  
אנחנו רוצים ללכת למקום אותנטי יותר לאכול, אבל ח' לא מצליח לחשוב על מקום, בסוף הוא מציין בית קפה מסויים שיש בו התגודדות של פלסטינים קומוניסטיים. זה נשמע מלהיב מאוד, אבל כשאנחנו מגיעים, המקום נותן תחושה סטנדרטית-יאפית-קלושה לחלוטין: שלושה פקידים עייפים, תיירת מאמריקה עם לפטופ וטלפון.  אני מביט בתפריט ומזמין "אום עלי", קינוח שרפרם חברי המליץ עליו פעם וסיפר לי עליו בדיחה לא מובנת. הקינוח אכן מעולה.
 
משם, אנחנו הולכים לקפה פרונטו, כי כולם נראים רדומים. אני מיודד עם אנשי פרונטו בתל אביב ובעבר עשינו שם ערבי שירה מוצלחים וארכניים, שבין השאר הביאו את שלום חנוך. אנחנו רק מתיישבים, ומקבלים טלפון להגיע למסעדה בשם צנובר בצד השני של העיר כי יש חתונה. בחתונה, זוג פלסטיני ובלגי נישאים. בהתחלה היה ברור שהגבר, כלכלן ממושקף במשרד האוצר, הוא בלגי, הוא מזכיר מאוד גרסה חנונית, מעט בלונדינית יותר, של דני נוה, אם יש כזה דבר, והאשה נראית ערביה לכל דבר. אלא שמדובר במצב הפוך: דני נוה הוא הפלסטיני והערביה היא הבלגית.
מצביעים לעבר גבר הדור בחליפת קברן שחורה ומסבירים שזה האדם העשיר ביותר בפלסטין ומחזיק חצי מהמדינה, מוניב אל מצרי. אני לוקח את השם וכעבור חודש, יראיין אותו ארי לפירמה (הכותרת בפירמה היתה אחרת מבלינק) בוילה המדהימה שלו ליד שכם. הוא מספר בראיון על הקשר שלו עם החייל ששומר במחסום הסמוך לוילה. אחרי שהחייל הראה קשיחות אליו וקצת חוצפה, פנה אליו אל-מסרי ואמר לו שהוא רוצה לארח אותו ואת המשפחה שלו. כל המשפחה של החייל, שכולה הצביעה לליכוד, הגיעה לביתו של אל-מצרי, קיבלה אירוח כיד המלך, ואחר כך החייל למד להתנהג. הוא עדיין בקשר עם המשפחה של החייל והם הפכו ידידים. ליבסקר סיפר שאל-מסרי היה
ממש אובססיבי בראיון לגבי החייל הזה, ודיבר עליו רוב הראיון. השאלה מה יעשה פלסטיני שאין לו כסף לארח את החייל במחסום.
עוד הגיע לחתונה מוזיקאי ששכחתי את שמו, שנחשב לנגן הדרבוקה הטוב בפלסטין. כולם חיכו שיעלה לנגן ונשארו זמן רב. לבסוף הדרבוקיסטים הסטנדרטיים הפסיקו והוא הגיע עם הדרבוקה והתחיל להכות בה ו… היה מוזר. אני לא מבין בדרבוקות.
המקום עצמו, מסעדת צנובר, מוצלח מאוד. הגענו אחרי אמצע החתונה, כך שאני לא יודע איך היה הטקס הדתי. על כל פנים, היתה אוירה כבדה של מסתורין בחתונה הזו. במיוחד בקטע שחותכים בחרב את העוגה, ואז בקבוק השמפניה יורק את הפקק ומתיז על הנוכחים כשבה בעת ניצתת מדורה של אצטרובלי אורן. והמוזיקה מתגברת. מדורות עצי האורן הן כנראה המוטיב המרכזי במקום, הקרוי צנובר. אני לא חובב גדול של חתונות, אבל זו היתה סבירה.
כנהוג בחתונות, האנשים סביבי שמחים הלילה, אבל אני מרגיש שזה מוזר איך הם חיים במדינה שהיא עדיין תחת השליטה שלי, האנשים השמחים האלה, מזמאללה.

 

מומלץ לקרוא גם על הטיול של יובל בן עמי בזמאללה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרון תמוז  On 26 בפברואר 2009 at 20:42

    זמשאללה זו אתון

  • יוסי  On 26 בפברואר 2009 at 21:42

    לי זה נשמע כמו:
    אני מגניב, אני שמח, לי טוב ואני צודק ומוסרי.

    שוב אתה מצטייר כמין פרמוטציה של בני ציפר.

  • יונתן  On 26 בפברואר 2009 at 22:22

    לדיוואן קוראים בשלוש השנים האחרונות הסירא.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 27 בפברואר 2009 at 3:24

    נסעת לבד?
    אולי תארגן נסיעה לנאזללה מאורגנת?
    לא לכולם יש מכרים שם וזה נשמע כיף רק אם מכירים שם אנשים

  • צ'יקי  On 27 בפברואר 2009 at 4:54

    לאהרון תמוז, חיפשתי אתונות ומצאתי לבנה

    ליוסי, אני באמת שמח. זה הרעיון שלי בחיים. כדאי גם לך

    ליונתן, מבחינתי הדיוואן נשאר דיוואן, הירושלמים האותנטיים קוראים לו עדיין ככה מדי פעם

    לאדם בלי השם, תרחרח. ותגיד כן להזדמנויות.

  • אמיתי סנדי  On 27 בפברואר 2009 at 16:00

    שמו יהיה "איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את רועי "צ'יקי" ארד.
    לדעתי אתה יכול להיות רגוע, אתה עדיין לא ציפר.

  • יונתן  On 27 בפברואר 2009 at 16:54

    שהירושלמים האותנטיים באמת קוראים לו "הכובען המטורף", לא שמשהו בכתובת, במראה, בסאונד, בצוות העובדים (פלוס מינוס) ובקהל השתנה בכל הגלגולים הללו.

  • יובל בן-עמי  On 27 בפברואר 2009 at 18:46

    זן מבוטא בפתח. הקטע עם הסרבים הורס.

    הנה תמונות של ביקור בזמאללה, לכל המעוניינים.
    http://yuvalbenami.blogspot.com/2008/12/forbidden-city.html

    אין ספק שזהו טיול חובה, בעיקר עבור אנשים כמו הטוקבקיסט שחושב שתיאור כנה של מסע למקום כל כך מרכזי בהוויתנו כישראלים מעיד על מוסרנות והתייפיפות.

  • ד  On 27 בפברואר 2009 at 20:40

    קראתי בפה פעור, למרות שזאת בטח לא היתה כוונת המשורר.

    תודה.

    אני גם רוצה.

  • ינון  On 28 בפברואר 2009 at 15:57

    טקסט מרתק. "מסע אחר" אוכלים את הכובע.

    וגלעד בלום…. הרגת אותי מצחוק.

  • מינק  On 3 במרץ 2009 at 2:48

    אחלא רפורטז'ה

    אני רק קצת נעלב בשביל מוסא אלעלמי – שתארת אותו בתור "מישהו שנפגש עם הציונים". אז נכון, הוא ניהל בשביל המופתי את המו"מ עם הסוכנות – אבל עשה הרבה דברים חוץ מזה. היה איש מוכשר וחריף, משפטן מפולפל, אבל גם ייסד חווה חקלאית ליד יריחו והפריח השממה.
    אבא שלו פידי אלעלמי היה ראש עיריית ירושלים נדמה לי .1908
    בקיצור יש הרבה מה להגיד על המשפחה. אריסטוקרטיה רבת יוחסין, מאות שנים של תפקידי מפתח בממסד העות'מאני. אגב אם כבר מדברים עליהם והציונים אז הם מכרו את חולדה לציונים אם אני זוכר נכון
    סירין חוסייני-שהיד מתארת אותו יפה בספר הזכרונות שלה "ירושלמית" שפורסם באנדלוס. הוא היה דוד שלה.

  • צ'יקי  On 3 במרץ 2009 at 3:35

    תודה למינק.ידעתי שמוסה עלמי עשה הרבה, אבל הוא ומוסטפה שווים פוסט נפרד כנראה – על כל פנים סימנתי את הבלוג שלך.
    תודה גם על ההערות מצד יונתן, אמיתי, ינון וד'

  • חגי  On 6 במרץ 2009 at 12:08

    עד שמצאתי את הבלוג שלך הייתי אנוס להסתפק בכתיבה מדכאת, מיאשת ומתנשאת והיום יש לי אלטרנטיבה מתנשאת, מיאשת פחות (בכל זאת, אתה אקטיביסט) אך משמחת (אקטיביסט שנהנה זה נדיר). תודה!

  • א  On 4 באפריל 2009 at 19:58

    ואנונו לא נאסר על "התנגדות לגרעין".

    התנגדות לגרעין היא זכותו של כל אזרח במדינה, ובניגוד לאיראן, כאן לא צריך להיות גיבור כדי להתנגד לגרעין.

    אתה, לדוגמה.

    וענונו נאסר על גילוי סודות בטחוניים, לאחר שהתחייב לא לעשות כן, וקיבל משרה בשירות המדינה על סמך התחייבותו זו.

    אם קודם היה הגרעין סוד שאף אחד לא מדבר עליו, הרי שעכשיו הוא הפך למשהו שכל יברמן יכול לנופף בו מול כל העולם.

    הצעד הזה, ככל הנראה האיץ את גירעון המזה"ת, לא בלם אותו.

  • קובי אפללו  On 4 באפריל 2009 at 20:41

    כמה ארוך – ככה טוב.
    יש סיבה שאני מת על הבלוג הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: