מדוע לא חתמתי על העצומה נגד חוק הנכבה

בדרך כלל העמדה שלי אינה משיקה כל כך לגחמות הסהרוריות של חברי הכנסת מהספסלים האחוריים בישראל ביתנו, אבל הפעם אני איתם, ואף יותר קיצוני מהם. אני נגד ציון כל יום של אבל: השואה, הנכבה, הזכרון. בוודאי לעוד מדינות ולעוד עממים יש ימי אבל, יהיו אשר יהיו, אם כך, אני גם נגדם.
אני בעד הבנה אינפורמטיבית ולא רגשית של העבר. אני בעד רגש, כמובן, אבל עדיף שיהא רגש של אהבה, שמחה, מאבק ותקווה, או יום חג שמוביל לרגשות כאלה. אני מעדיף לזכור בחגים את הדברים הטובים בהיסטוריה – ניצחונות, נטיעות, שחרור, אהבה בין עמים. גם אם מדובר ביום שמציין מוות של מישהו, למשל מרטין לותר קינג, המטרה של יום זה היא לטעמי להתנגד לגזענות, להיאבק, לתמוך בשוויון זכויות. באירועי אבל מודרניים, אין אוכל ואין זיקוקים, דבר שמעיד על הריקנות שבהם. מדוע מפחידים ילדים כשבסוף אין אוכל מיוחד כמו המרור או הביצים המלוחות?
ימי אבל מוסיפים לשנאה. הם אינם עוזרים לאיש, מלבד לעסקנים וסוחרי הנשק. יום השואה לא מציל אדם אחד ממוות, ומשמש גם ככיסוי להתנהגות השערורייתית של המדינה מול ניצולי שואה, וכנ"ל מדינות ערב שהנכבה חשובה להן הצהרתית, יתייחסו לפלסטינים הפליטים כאל אזרחים סוג ג' (כמו בלבנון, למשל), ביום הזכרון יש הצהרות לוחמניות שמובילות לעוד מתים בסופו של דבר. כמי שביקר באושוויץ בטיול שואה, הבריחה הטבעית למקדונלדס או לשתיית מיץ קיווי (שהיה אופנתי בפולין בתחילת שנות התשעים) או הסקס בין התלמידים (לצערי, לא בזמני) – מעידה על כך שהצעירים מבינים שהחיים הם הדבר החשוב. לאחרונה הראו תמונות ישראלים בים ביום השואה, האם זה לא הנצחון על הנאצים, ואולי הצד הטוב של הציונות – יהודים שזופים בספידו וביקיני שלא חוששים מכלום? זה מה שהיה צריך להראות באושוויץ, ישבן יהודי שרוף מהשמש, לא מטוסי חיל אוויר!
בסגידה ודשדוש בימי אבל, האדם מדכדך את עצמו, ללא תוצאות חיוביות שנובעות מכך. זכרון? אני לא בטוח שהימים הללו מספקים אינפורמציה, אין בהם כמעט זכרון, אלא רק שלל מניפולציות שמנסות להדמיע את האזרח המדוכדך שנה אחר שנה, ולנפק מוספי חג לא צליחים. לכן אני חושב שדווקא הגישה הראשונית, המאצ'ואיסטית, של "יום השואה והגבורה" עדיפה על הגישה החדשה והאופנתית של "יום השואה". כי הגבורה בשואה – בקרב הלוחמים והלא לוחמים – היא פרק יוצא דופן בתולדות האנושות. הגבורה בשואה – הפסיבית והאקטיבית – היא שיעור חשוב לכל אדם. לא הטנק ינצח אלא האדם, זה משפט שיכול להיכתב בקיבוץ נירים ובאביב של פראג. ואגב, גם היהדות רואה ביום השואה עניין בעייתי כי הוא חל בחודש ניסן, האסור באבל. ובאמת, ניצולי שואה רבים שפגשתי – למשל צבי כנר עליו כתבתי כשנפטר לפני כחודש, שחוויית השואה שלו אכזרית במיוחד – לקחו את השואה והוציאו ממנה משהו, לא שקעו לתוכה.
טוב, אם הגעתם עד כאן, אמנם החוק של ישראל ביתנו פשיסטי ומתועב, אבל זה דבר שמצופה ממפלגה קצת פשיסטית – לחוקק חוקים כאלה. זו גם הוכחה שיום השואה לא יעיל, אם אנשים שהם קצת-פשיסטים חובבים אותו כל כך. למעשה, אני לא בעד לבטל את התאריכים הללו לגמרי, אלא בעד לנסות להפוך את התכנים שלהם לחיוביים יותר, ולא רק מבוססים על כאב ושנאה. יום הזכרון צריך להיות יום השלום וההתנגדות למלחמות, יום הנכבה ליום של סליחה והתנגדות לגזענות בישראל, כששני הצדדים מבינים שטוב שהם נמצאים זה לצד זה, יום השואה צריך להיות יום נגד קסנופוביה ושנאת מיעוטים. כרגע הימים האלה משרתים רק שנאה ועצב, גם אם הם מבוססים על כאב אמיתי.