על העצמאות בעיתונות + מאורעות מעודכן + אצבעות אדמדמות

בנענע-10 העורך הנחמד ביקש ממני לכתוב על העצמאות שלי כעיתונאי או כעורך, במסגרת פרויקט חג. זה מה שיצא.
הנה הטקסט לפני עריכה, קיצור מתחייב והגהה:
 
ביקשו ממני לשרבט כמה מילים על עצמאות בהקשר עיתונאי. רמזו שישמחו אם אכתוב על "פירמה", שהפך איכשהו למוסף הכי פרוע וחברתי בעיתונות של השנים האחרונות ושבו כתבו כמעט רק משוררים וקולנוענים צעירים ושפעל דוקא בתוך גלובס. יכול להיות שרצו שאקשקש על כתב העת מעין, על הכתיבה שלי בעיתונות או בבלוג, אולי על סגנון הלבוש שלי, שאינו שונה בהרבה מהכתיבה שלי למעשה.
אבל זה מיותר להטיף איך להיות עצמאי, כי האדם העצמאי לא צריך להקשיב לאף אחד. עצמאות זה דבר שלא ניתן ללמוד, אלא להפך: עדיף לא ללמוד מאיש איך להיות עצמאי. אם נאמר אציין שהעצמאות שלי מתבטאת בכך שאני לובש כובע סגול, בוודאי שהאדם שילבש כובע סגול לאחר שיקרא על כך בנענע10 יהיה לא-עצמאי, אלא חקיין עלוב שנסחף בספין של כובעים סגולים. הדבר דומה למדריכים ליצירתיות שנמכרים בסטימצקי ליד הדלפק, שמי שירכוש אותם נועד לכשלון מוחלט ביצירתיות.
עצמאות היא דבר טבעי, היא הנתון הבסיסי והלא מעניין: האדם העצמאי כותב את אשר על ליבו או עורך את מה שהוא חושב שהוא טוב ושהיה מעניין אותו לקרוא. יותר מעניין מעצמאות, הוא הדחף שמניע המוני עיתונאים ועורכים לפעול במצב של חוסר-עצמאות. אנסח זאת אחרת: איך הופכת מסה של אנשים צעירים, שמרגישים שהם חלק מעולם אינדיבידואלי, מה שנקרא נערי עידן האיי-פוד, לעדר או לקורבנות של איזה קונצנזוס מופרך?
קל לראות זאת במלחמת לבנון השניה. הנתונים הם כאלה: ישראל פתחה מלחמה מטופשת שבה מתו כמה מאות, הרגו מעל אלף, חצי מדינה שותקה וחצי מדינה אחרת הוחרבה והכול כדי להחזיר שתי גופות מרוטשות בארונות יפים. זו לא רק מלחמה מרושעת או אכזרית, אלא גם מטופשת. כמה פוליטיקאים שרצו להתנסות ביריות פתחו במלחמה, וכל העיתונות הישראלית התיישרה, כולל אנשים שנחשבים לכאורה עצמאיים בדעתם, והתלהבו מהפיצוצים, ואפשר לקרוא על כך בכתבה שהתפרסמה בפירמה ואחר כך בנענע. אחרי שהתגלה כמה המלחמה הזו הייתה מטופשת, אותם עיתונאים שתמכו בה ירדו על עמיר פרץ ואהוד אולמרט, והציגה אותם כמגוחכים, ובצדק. אבל כשמלחמה זהה לחלוטין נפתחה – שוב הם תמכו בה כגוש אחד. כמו שהם אוכלים את הלוקש כאילו אחמדינג'ד רוצה להשמיד אותנו כמו היטלר.
אומרים שהאדם העצמאי אמיץ ובעל תכונות נעלות. אבל אין שום אומץ בלעמוד על שלך. אתה פשוט צריך לא לזוז כמעט, ואתה שם. השאלה היא מה גורם לעיתונאי, שגדל על סימפסונס, ונאמר התלהב מהגימור של "ואלס עם באשיר", לתמוך בגחמה מטומטמת של אידיוטים כאולמרט או ברק? מילא היו כופים עליהם, אבל זו מדינה דמוקרטית, לא מפטרים יהודים אשכנזים על הבעת דעה פה.
בישראל יש תקשורת טובה, אבל בזמן מלחמה נראה שהעיתונאים לא מדברים מגרונם. השאלה, איך העיתונות הישראלית, אני מדבר על הכותבים הצעירים, היתה נוהגת אם למשל בזמן המלחמה הבאה היו מתחילים לבנות כאן מבני לבנים עם ארובות, היו נעלמים ערבים, או נגיד עדה מסוימת, או מקצוע מסוים (אפשר להמליץ על מנהלי שיווק?) – ודובר צה"ל היה מכחיש? אני חושב שהעיתונאי הצעיר המצוי היה מיישר קו, ולוחץ על כפתור השאפל השפל באייפוד.

אצבעות אדמדמות

 פסטיבל סרטי פועלים  בחסות המכללה הכלכלית חברתית שנשמע מעניין מאוד.
 

אפשר אחרת (פייסבוק), כנס בהשתתפות של רוב תנועות השמאל והארגונים החברתיים בישראל יתקיים (ג') 5/5 בשעה 19:00 
בתיאטרון הסטודיו
הרב-קוק 37 תל-אביב. יאללה, מנצחים.


העולם של שלשום – סדרת הרצאות על הקפיטליזם בגדה השמאלית שמארגן  יהושע סימון. מדברים: נועם יורן, סימון ושמשון ביכלר.
גם אני תומך במאבק עובדי האוניברסיטה הפתוחה, אף שאני קרוע, כי השכלה פורמלית זה נדנוד.
בימים האחרונים חל ויכוח על עצם זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אני עצמי חושב שזה לא ממש משנה לי אם ישראל היא יהודית או לא, יותר חשוב לי שישראל תהיה דמוקרטית וששוטרים אלימים לא יכו מפגינים. אני חושב שחשוב להציב לאבו מאזן את הדרישה להיות מוגדרים כדמוקרטיים. והנה ראיון עם עצורה מסוכנת.

 

בסמה פאהום היפה על יום העצמאות בוואלה.

 

כדאי לשים לב למאמרים ב"השבוע הארץ" של יובל בן עמי ואסנת סקובלינסקי. והפעם: קתולים בישראל. ליובל בן עמי כזכור אחד הבלוגים הטובים ביותר על ישראל באנגלית, אבריוור (לצד זה של ליסה גולדמן). ואסנת היא מייסדת בסטרבות.

 

בויינט זאב טשרנין כותב על שלום עליכם וטוען לסיבות שונות לכך שהוא לא משפיע כיום, לטענתו. הוא מדבר גם על הארכאיות של התרגום של ברקוביץ'. אני לא שותף לרבים החולקים היום על ברקוביץ'. לפחות סיפורי כתריאלבקה שלו הם תענוג צרוף, קנאה לכל כותב סאטירי. הם עדכניים מאוד, מובנים לחלוטין, קולחים, ומצליחים לשמור על הקו בין אהבה לסאטירה שהיום קשים כל כך, ממש טקסט מעורר קנאה. דווקא ליוצרים אחרים מאותה תקופה שכתבו עברית קשה מאוד לגשת, בניגוד לתזה של טשרנין. מאוד מומלץ לדלות מההורים את הכרכים האדומים ולקרוא.

לימודים באוניברסיטה הפתוחה

 

ברכות למשוררת יודית שחר על המהדורה השניה של ספרה, עניין נדיר בישראל שמראה שאנשים אוהבים שירה כשהיא רלבנטית אלינו.

ערוץ חברה חדש ומבטיח באנ.אר.ג'י בעריכת יאיר טרצ'יצקי מ"לחץ חברתי", ודבר המערכת של טרצ'יצקי שהגיע אלי במייל:
 
אומרים על התקשורת הישראלית שהיא משרתת את בעלי ההון, שהיא מתעלמת מהפריפריה והמיעוטים ומציגה אותם רק באור שלילי, שהיא עוסקת רק באינדיבידואלי ובסיפור במקום להתעמק בתופעות ותהליכים, שהיא שטחית וצהובה ומזניחה את הנושאים החברתיים לטובת עיסוק בלתי פוסק בתוכניות ריאליטי ובמאפיונרים סוג ג'. באופן מאוד מפתיע, חלק בכלל לא מבוטל מהעיתונאים שמייצרים את מושא הגידופים מהמשפטים הקודמים הם דווקא אנשים ערכיים, מעמיקים ובעלי תפיסה חברתית מוצקה. 

אז למה התקשורת נראית ככה? כי זה מה שהציבור רוצה, או כך לפחות גורסת הדעה הרווחת. אז מנסים קצת לבדר, קצת לרגש, קצת לעצבן, קצת להצחיק, יוצרים מינון מושלם, עוטפים באריזה יפה, חושבים איך לבזבז על זה כמה שפחות כסף – והופ, אמור לצאת מוצר מנצח. בינתיים הציבור לא מבין איך קובעים את תקציב המדינה, לא קולט שבקרוב בעלי הון יוכלו לכלוא אזרחים, ולא יודע מה בכלל ההבדל בין הגישה הכלכלית של בנימין נתניהו לזאת של אהוד ברק (ויש הבדל). 

אנחנו דווקא כן חושבים שהציבור רוצה לדעת את הדברים האלה, ובגלל זה הקמנו את ערוץ חברה. במקום לקחת את המעניין ולגרום לו להיראות חשוב, אנחנו ניקח את החשוב וננסה להגיש אותו בצורה הכי מעניינת שאפשר. האמצעים: סיקור חדשותי שוטף, כתבות מגזין, פינות קבועות, מידע שימושי ובהמשך גם נרכיב נבחרת של טובי הבלוגים החברתיים. גם ננסה לעסוק בנושאים שלא נתפסים כחברתיים באמצעות נקודת מבט חברתית. 

כמו כן, אנחנו שואפים שערוץ חברה לא יהיה רק צינור להעברת מידע, אלא גם מקום להתכנסות, להתדיינות ובעיקר ליצירת תרבות – תרבות של סולידריות, אכפתיות וסובלנות, ולא של אגואיזם, אסקפיזם ורדיפת בצע. 

יהיו לנו מבקרי מסעדות, אבל הם לא יסעדו את לבם בביסטרו החדש של השף ההוא מהטלוויזיה (שמצריך למשכן את הבית כדי לאכול אצלו מתאבן), אלא במסעדת פועלים באזור התעשייה של חולון (שם בעלת הבית יודעת בדיוק מהו מרק הקובה המועדף עליך ובאיזה ימים נעדרת כי הבאת כריך שהכנת מבעוד מועד). גם ננסה לצייר דיוקנאות של האנשים שעושים את החברה הישראלית, אבל לא נטוס לצורך כך להתרועע עם בעל הון במלון הפלאזה בניו יורק, אלא ניסע לפתח תקווה ונפגוש שם מורה חדורת אמונה בחינוך, או שנצפין לגליל כדי לראיין חקלאי שמאוהב בקרקע שהוא מעבד.   

אתמול היה יום העצמאות. מחר יהיה 1 במאי, חג הפועלים. כשהחברה הישראלית עוסקת בהפרטת עצמה לדעת, שני הימים הללו מהווים איים כמעט בודדים של קולקטיביזם אזרחי – אחד על בסיס לאומי והשני על בסיס מעמדי – בתוך ים של סגידה לאינדיבידואליזם. כנראה שאין בלוח השנה יום מתאים יותר להשיק בו ערוץ חברה. תתחדשו. 
(יאיר טרצ'יצקי)
אגב, בזמנו הצענו אני ויהושע סימון לגלובס להקים מוסף קטן בשם "גלובס חברה", שמבוסס על פורמט קצר של הגארדיאן, אבל בסוף לא הלך. נראה שכאן דורון גלעזר הרים כפפה.
מהנעשה בשירה

ספר שירה חדש ליקיר בן משה, "תנשום עמוק, אתה נרגש" (כבר\כרמל), והוא לטעמי מוצלח והפרוע יותר מקודמו, לטעמי. אני מאוד אוהב שירה וידויית ואטוביוגרפית, כאן הספר הוא יומן הסקס והאהבין של בן משה, דבר שקצת מזכיר מבחינת יומניותו את השירה היומנית של זלי גורביץ' בעשור הנוכחי, ששיחררה מאוד את שירתו. יש טענה ששירה צריכה לראות במציאות הביוגרפית פיגום שעל גבו נבנה בניין יפה, ואז אפשר להסיר את הפיגום. אני גם יכול להנות מפיגומים הנפרשים אל-על, אם הם צבועים ורוד-חרדל.
הנה שיר של יקיר בן משה. שיהיה בהצלחה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טחול  On 30 באפריל 2009 at 16:57

    "אידיוטים כאולמרט וברק". נורא קל להקליד, נכון?

  • גיורא לשם  On 30 באפריל 2009 at 18:40

    רועי, עד כמה אתה מוכן להיות לא אחראי?
    אתה כותב שהשכלה פורמלית היא נדנוד.
    האם ניסית פעם להתרפא אצל רופא שאין לו השכלה פורמלית?

  • צ'יקי  On 30 באפריל 2009 at 19:11

    לטחול –
    הבעיה שיותר קל לפתוח במלחמות טפשיות מלהקליד

    לגיורא,
    אני עצמי עובד כרופא מרדים בשעות הפנאי

  • גיורא לשם  On 30 באפריל 2009 at 23:33

    ברוב עיסוקיך אתה מצליח למצוא גם שעות פנויות?
    רופא מרדים, ניחא, השאלה היא אם החולים מתעוררים?!

  • מיקי  On 1 במאי 2009 at 0:57

    שהוא טיפה אידיוט, המון בטלן, לא מוכשר לכלום, אבל חינני שאפשר למות. הבעיה היא שהתקן הזה תפוס כבר שנים על ידי אחד, גידי גוב. אבל חכה, הוא מבוגר יחסית, אי אפשר לדעת מה יקרה מחר אולי התקן יתפנה.

  • אדר  On 1 במאי 2009 at 22:22

    דורון גלעזר לא הרים כפפה ולא נעליים
    מנהג ידוע הוא של כל האתרים להקים ערוצים ייעודים בנושאים "חשובים" כמו חברה או סביבה
    משקלו האימתני של הקונצנזוס אמנם לא מורגש שם, מה שבא ברוך הבא, אך הסיבה לכך היא פשוטה- אף אחד לא קורא את זה, לאף אחד לא אכפת. הצפיות במדורים האלו הן עלובות, הטוקבקים אפסיים, וכשמישהי כמוני מתקשרת למשל לדווח על הפגנת מאות נגד הריסות בתים ביפו, תענה לי בוגרת גלצ טרייה במערכת: "זה יותר למדור חברה שלנו, לא לעמוד הראשי"

  • שטריקר  On 2 במאי 2009 at 0:05

    מתי יצא החדש והרע?
    איפה יופץ?
    מי מימן?

  • יודית שחר  On 5 במאי 2009 at 20:29

    היי צ'יקי, תודה על הברכות.
    מאיפה אתה יודע?

  • יודית שחר  On 5 במאי 2009 at 22:01

    שלחתי לך מייל, אבל הוא תקוע עם עוד כמה באאוטבוקס, איזו תקלה מוזרה באאוטלוק, מקווה שתשתחרר.

  • יודית שחר  On 5 במאי 2009 at 22:02

    שלחתי לך מייל, אבל הוא תקוע עם עוד כמה באאוטבוקס, איזו תקלה מוזרה באאוטלוק, מקווה שתשתחרר.

  • גיורא לשם  On 13 במאי 2009 at 19:36

    העתונות נראית כפי שהיא נראית משום שכל ה"אידאולוגים" הגדולים שעסקו בפוליטיקה החליטו שהגיעה השעה לחסל את העתונים הרעיוניים.
    תשאלו את יאיר צבן, את חיים רמון ודומיהם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: