איך נקלעתי לפסטיבל נגני הרחוב בזכרון יעקב?

הבוקר פתחתי את העיניים לקראת שבע וחצי ושני נגני רחוב רקדו לידי בחור ובחורה בראסטות נקיות את ריקוד הציפורים כדי להעיר אותי, תוך כדי תיפוף דרבוקה אקראי. הם לא הפסיקו בריקוד עד שקמתי, כולל כל המהלכים והסיבובים. איך זה קרה? מי נתן את ההוראה? איך אני לא במיטתי הלא-חמימה? מדוע נעשה פשע זה נגד האנושות להעיר אותי בשבע וחצי? מהיכן ההומור הזה? להעיר אדם בעל בעמיו עם ריקוד הציפורים? מהחלון המכוסה וילונות צהובים ביזאריים עם גידים אדומים הציץ אל פני מכוסי קרום השינה הנוף של אולי המקום הכי יפה בישראל (מחוץ לתל אביב), כפר הנוער מאיר שפיה. מה אני עושה פה?
הסיפור התחיל כאשר לפני כמה שבועות הזמינה אותי המשוררת יודית שחר לקרוא שירה בפסטיבל בזכרון. אמרתי לה שזה קצת זמן לחוץ כי אנחנו מסיימים את העיצוב של מעין ומערבון בפסח, ואמרתי שמדובר על חמישים אחוז שאגיע, אבל היא יכולה לרשום אותי. כך אצלי – כשאני אומר אולי, זה בטוח. למעשה, גם כשאני אומר לא, זה בטוח. כשאני אומר כן  – קרוב לוודאי שצריך לחשוש.
וכך נסענו המשוררים החברתיים והחברותיים נוית בראל ומתי שמואלוף (ששניהם יפרסמו לראשונה שיר במעין הבא), והחבר של נוית, לכיוון צפון, תכננו לקרוא ולחזור. אלא שבדרך פגשתי את מפיקת-האמנות הנשואה היפה ביותר בישראל, אנה ברשטנסקי, שהיא גם אמנית בעצמה. היא התגלתה כאחת המפיקות הראשיות של האירוע, ושאלה אם סיכמו איתי לישון כאן בלילה והיא צריכה לשמור לי חדר, עניתי מיד שכן. היא מלמלה משהו ונעלמה. בחורה מסתורית.
היינו אמורים להופיע בבמה הראשית, אבל כשהגענו (המשוררים האמורים וגם ללי ציפי מיכאלי וסיגל בן יאיר, והד"ר דוד גורביץ' הנאה שבא על תקן מעריץ של שירת מיכאלי ומאהב) למקום הוא התגלה לא כבמה הראשית בדיוק, אלא כמסעדה יאפו-מזרחית רועשת בשם אל-מוכתר. סביב ישבו משפחות על ילדיהם ועיכלו טוגנים וחומוסונים, מתווכחים עם המלצרים בקול. זה נוף תמוי בהחלט למה שהוגדר על ידי מארגני האירוע כ"שירת משוררי המהפכה", דבר שנראה לי מראש מוזר בפסטיבל שקשור לזכרון-יעקב הרגועה ושממומן בחסות יקבי כרמל. חשבנו שהקהל הזה צריך בידור, מה שלא הסתדר עם החומרים היחסית-קשים שהכנו והחלטנו שחבל יהיה להפריע להם.
החלטנו שאי אפשר להופיע ככה, ושאם כבר הגענו, נופיע בשדרה הראשית מול באי הפסטיבל. יודית היתה קצת מיואשת. נוטים להאשים את המיואשים בפסימיות ואת המאושרים כמוני באופטימיות. אני חושב שדווקא המיואשים הם האופטימיים – אני תמיד מצפה לגרוע ביותר, וגם מקבל אותו, ואז נהנה לדשדש בתוכו. בעוד הנוטים לייאוש הם בעלי ציפיות כלשהן. בישראל, אם תוכנית לא השתבשה עד כה, צפה לאסון גדול.
וכך הופענו עומדים על עמוד של עשרים על עשרים סנטימטר באמצע הרחוב הראשי, מתחרים עם נגנים על מסור ולהקות חמצמצות של נגני טרומבון מהסביבה שניגנו משירת העמק ואת 'בוא אלי פרפר נחמד' בלופ (באמת). בהתחלה אנשים הסתכלו עלינו כחולי נפש, אך אט אט התאספו, והתקרבו כדי לשמוע אותנו נאבקים במערכת ההגברה שהכריזה מדי עשר דקות על זמרת בשם רונית שחר בחצר הרשקוביץ. אט אט הסתבר לנו שמדובר בפסטיבל הראשון של נגני רחוב בכלל, שארגן הקאוצ'ר הנודע אלון גל (אם הוא קרח איך הוא יכול להיות קאוצ'ר? אני מתנגד לתופעת הקאוצ'ינג כמובן ולכל סוג של ייעול) וגיא מרוז (שהערצתי בימי "נייס גיא" עם יוני להב והיום אני מעריץ פחות). 
זו יוזמה ברוכה להרים פסטיבל כזה, וסך הכול נראה שהארגון סביר. הבנתי שביום הראשון הגיעו 60 אלף איש. אני חושב שהיה עדיף אפילו להקצין אותי ולא לקחת להקות מרכזיות וזמרים ידועים  אלא להקפיד על נגני רחוב וחובבנים שובי לב. אני מאוד אוהב את הכנר הכורדי-צועני רחמים שמופיע בכרם, והמוזיקה היפה ביותר של נגן יחיד ששמעתי בחיי היתה של נגן קוטו באואנו פארק בטוקיו שניגן באופן דיסוננטי.
ואז התחילו לזרום סמסים שממתינים לנו וכדאי שנופיע במסעדה המזרחית אל-מוכתר. אז הגענו. ואחרינו הקהל שקצת גיבשנו (ובהם אחד ששאל אותי עם דוד גורביץ' הוא רוני סומק. אמרתי מיד כן, כדי לא לאכזב אותו. מה גם שדוד גורביץ' אמון על נושא הפוסט מודרניזם, כך שהוא יכול להיות גם רוני סומק). קהל אוכלי החומוס ומלחכי החמוצים קצת עזב והגיע קהל שחיכה להופעה, כולל ילדה חמודה בת חמש בשם יפעת שהקדשתי לה שיר. נערות "אלת המסטיק" עיתון השירה המוביל בחיפה (והיחיד), מיטל ניסים שפירסמה במעין שירה ארוטית מעולה ולילך ובר, מכרו עיתונים שלהם, וקניתי אחד. מלבד שולחן של מה שנקרא ערסים שמאוד חיבב אותי, ואף דרש שאשאיר לו את דפי השיר כדי שיוכלו לקרוא וראיתי אותם במשך זמן ארוך מעבירים את השיר (הנה הקרב נגמר) זה לזה. מה שאומר שאין כזה דבר ערסים ממש.
מוריה ויעל, שתי בחורות מתוקות מבנימינה נהנו במיוחד מהשירה, בין בולסני הטבולה. התגלה שמוריה היתה מנהלת של המקומון כל העמק והגליל, שהערצתי מאוד בצעירותי. שוחחנו על שירה והיא שאלה מי הכי השפיע עלי, אמרתי מיד שאני מושפע יותר מהמקומון הזה כל העמק והגליל, שהיה ביזארי מאוד בזמנו ומאז הדרדר. היא רצתה שם ספציפי של משורר, ועניתי לה שאני מושפע משחר שחר, שסיקר כמדומני את איזור נצרת.

רציתי לבלות איתן בפאב ההוביט האופנתי, אבל כנהוג באיזור בנימינה-זכרון, היו להן ילדים. הן הסיעו אותי לישון כפר הנופש במאיר שפיה, שם הלינו את נגני הרחוב ואת אנשי ההפקה שברובם קשורים לעולם האמנות המתעורר. ישנו ארבעה בחדר, כשאת הזמרים הידועים יותר ואת הזמרים הסלבס הלינו במקומות אקסלוסיביים יותר.

 

 

אני, ויקה המאבטחת היפה ואביה מיכאל, נציגי חברת האבטחה גשש.

 

שוחחתי עם מוריה, אחת המפיקות, אל תוך הלילה על אמנות, היא ארגנה אירוע של "אמנות וכלכלה", והתרשמתי מאוד מדעותיה ומחוטמה. הייתי המום מכך שהיא לא אוהבת דקלים, דבר שהרס מעט את הרושם הזה.
כפר הנופש שפיה הוא מקום יפהפה, במיוחד בעונה, שהיה נראה כחצי נטוש. איני יודע אם אפשר להגיע אליו להתארח סתם כך, אבל הוא נראה לי מעולה כמעון משוררים (או לחולי נפש, ולשילובים). זה נראה לי מוזר, אני חושד תמיד כשמקומות מוצלחים כל כך ריקים, שיש איזה תכנון נדל"ני עליהם. אלוהים, עקור את ידיו של מי שיהרוס את כבר הנופש מאיר שפיה! (ככל הנראה זה סתם קשור לחופשה, כי מדובר בפנימיה אחרי הכול, ואני פרנואיד נדל"ני. זה שאדם הוא פרנואיד זה לא אומר שהוא צודק תמיד).
על כל פנים התעוררתי הבוקר לריקוד הציפורים והאוטובוסים כבר צפרו להגיע לפסטיבל. הלכתי המום ברחובות זכרון, ולקחתי את המקומון "מגזין המושבות", שעל השער שלו מצויין שיש לו קבוצת פייסבוק. הפרסומת למקומון חזקה: 'גם ניו יורק טיימס הוא מקומון'. אני כרגע נמצא מחוץ למקדונלדס על חומת אבן, וכותב את הבלוג אליכם. לידי נמצאת מאבטחת יפהפיה ממעלות בשם ויקה עם ציפורני פרנץ' מניקור בגודל עיירה, ששומרת על השטח עם אביה מיכאל (החבר שלה במקום אחר בפסטיבל). היא הסבירה לי את מהות עבודתה. צילמתי איתה בתוכנת הצילום של הלפטופ. טוב, הבטריה על 20 דקות אני חייב לסיים. ולידי מנגן כנר חסר כשרון את 'אביב הגיע פסח בא'. אני חייב לזוז. אני חייב לס

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 13 באפריל 2009 at 12:39
  • כרמית רוזן  On 13 באפריל 2009 at 14:16

    לשנה הבאה בחיפה
    http://www.notes.co.il/carmit/55122.asp

  • שירה  On 13 באפריל 2009 at 14:45

    מצוין. חבל שלא באתי
    :))))

  • סיגלית  On 13 באפריל 2009 at 14:46

    הרשימות שלך כל כך נפלאות ומשמחות שלפעמים אני מתפלאה שדבר כזה ניתן בחינם.

  • שאול  On 13 באפריל 2009 at 15:58

    לא התקלחת מספר חודשים. למעשה, יכול להיות שאם תטרח להתקלח, תמצא במאחורה של האוזניים איזה פנקס שירים נשכח או לכל הפחות כמה שערות שנעלמו מאזור המצח של מתי שמואלוף (אלוהים יודע שהוא ישמח לקבל אותן חזרה).

  • רונה  On 13 באפריל 2009 at 16:22

    אני מקווה שיש מספיק תגובות.

  • מקומית  On 13 באפריל 2009 at 17:01

    צחקתי
    בנוגע למאיר שפיה – זה לא כפר נופש, זו פנימיה. כל התלמידים בחופשת הפסח, תבוא עוד שבוע – פול האוס

  • גיורא לשם  On 14 באפריל 2009 at 1:41

    מהפכה בכוס תה!

  • שחר  On 14 באפריל 2009 at 2:14

    חזרת למיטבך
    עבר זמן מאז כתבת פוסט טוב
    שמח לראות שמשהו טוב כנראה קורה לך

  • הרועה  On 14 באפריל 2009 at 11:37

    לדעתי לא היו ערבים בפסטיבל
    ואיך זה שגם לשם לא נדחפתם?
    והפסטיבל -לא מספיק עממי לטעמך?

  • ללי ציפי מיכאלי  On 14 באפריל 2009 at 13:11

    צ'יקי, קידום מוקדם לדוד גורביץ' הוא עדיין לא פרופ', רק ד"ר. ומסכימה איתך שהמאהב שלי נאה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 באפריל 2009 at 19:44

    כמה שאתה מכוער, אייףףףףף

  • נורית ו'  On 14 באפריל 2009 at 21:18

    רשימה רעננה, כיפית ופוערת עיניים כתמיד!

    וגם התמונה בעלת חן לא מבוטל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: