די לציניות! מילים בזכות כניסת העבודה לממשלה \ אני מחליף את מנחם בן

יש מילה שהבלוגרים והפרשנים לא מכירים, והיא "אחריות". עם כל הבעיות שיש בבחירה של ברק, זו ההחלטה היחידה – והאמיצה – שאפשר לקבל. 
ואני רוצה לספר לכם סיפור על אחריות, שיראה שמאחורי כניסת ברק (מדינאי שביקרתי פעמים רבות, אולי גם הגזמתי) לממשלה עומד הגיון ואהבה למדינה ולגורלה ולא מרדף אחרי כסאות, כמו שמציגים אי אילו פרשנים מוסתים.
ובכן, בעודי יושב היום אצל שמשון ב"שביל החלב" בכרם, נכנס בחור עם אזניה, בירר שאני צ'יקי, הנהנתי. ואז נכנס אהוד ברק, שר הבטחון. הייתי המום. בכל זאת זה מקום פלמוני בשכונה דרומית. לא ברור מה ברק רוצה מהמקום. הוא חייך אלי. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו, בגודל מלא.
הוא שאל אותי "אפשר?", והתיישב לידי, למרות שהיו הרבה מקומות פנויים. אמר, "אמרו לי שאתה יושב פה הרבה. אז באתי. אוירה נהדרת. שמשון, עשה טובה, תביא משהו אותנטי".
שמשון מיד הניח זיתים לאהוד ברק, וחזר לגמור את התשחץ ב'ישראל היום'. דיברנו מעט על שירה ועל מלחמת האזרחים האמריקאית, במיוחד על דמותו של המנהיג הצבאי של הדרום, דייויס, שעליו קראתי לא מזמן. ברק הרשים בידענות שלו. עם הזיתים עשינו שחזור מהיר של קרב גטיסברג. הזיתים היו כוחות הדרום והחרצנים כוחות הצפון. אמנם כתבתי על ברק כאן ביקורת, אמנם הפגנתי מול ביתו עם "גרילה תרבות" בימי המלחמה, אבל כנראה קצת לקחתי על האיש האנליטי הזה טרמפ, הוא אדם מרשים משחשבתי והפגין ידענות יוצאת דופן בארטילריה מצד החרצנים.  
הלכנו סחור סחור, ואז הוא אמר משהו שמאוד הפתיע אותי. זה אולי יישמע כמו התייהרות מה שאני מספר, אבל אני לא דופק חשבון לכם. הוא אמר לי שישב עם נתניהו אתמול בבראסרי, הם שתו כמה דברים, ושמי עלה. "צ'יקי", אמר נתניהו. "אתה קורא את הבלוג שלו?". כך, אמר לי ברק. ואז גילו ששניהם אוהבים מאוד את הבלוג הזה, שגם אתם קוראים.
אמרתי לו, "אתה ממציא. איך ביבי מחבב אותי? אני סוציאליסט בבלוג הרבה יותר משאני במציאות. אני שמאלן שאמר לא להצביע למרצ בגלל המלחמה. אני מצטייר פה כאדם מאוד קיצוני. שמע, אהוד, אני מתרגם ראפרים פלסטינים". למעשה, תרגמתי רק פעם אחת ראפר כזה, אבל חשבתי שזה ישמע מפחיד, לא הבנתי מה ברק רוצה ממני. ומאיפה ביבי – ראש הממשלה הבא, הו הא! – שמע אודותי, הרי הוא לא באמת מתעניין בבלוגים. ברק הסתכל עלי ולחץ לי את היד בחמימות. "ביבי בעצמו ראפר. התקשורת מציגה אותו לא נכון. הוא מת עליך. הוא מאוד אוהב בלוגים. הוא מאוד שתיים נקודה אפס. גם שטייניץ אוהב אותך".
"אבל כתבתי נגדם, כתבתי שהם מסוכנים", מחיתי.
"זה חלק מלהיות ראפר, להיות מסוכן", אמר. "גרילה תרבות", אמר לי אהוד ברק ועשה סימן שבו מרימים את הזרת והאצבע שליד האגודל, כבלהקות רוק כבד. "אני מת עליכם. אתם אחלה חבר'ה. מתי שמואלוף נותן בדור השלישי בראש".
הוחמאתי מאוד, שלחתי סמס למתי שמואלוף ואחר כך סיננתי אותו, כי לא היה לי נעים לספר שאני יושב עם אהוד ברק עם כל התדמית הרדיקלית שגיבשתי סביבי. אחרי שהגיעה הבמיה, ברק אמר שהוא חייב ללכת לפאב המנזר. הוא קיבל אס.אמ.אס מנוחי, שבדיוק סעד שם עם עיני ועם רוני מאנה, יואל מרקוס, רמי קליינשטיין, איתמר בן כנען, רביבו, ספיר קאופמן ושפטל. והיה חייב לרוץ. קבענו להיפגש ב"ריף-רף" בחצות. אהוד ברק בריף-רף? מה שאתם שומעים. מה שנקרא: אחד נותן בראש, שני נותן עכברוש.
עד חצות ערכתי קצת חומרים למעין. הסתובבתי עם נמרוד בסופר בסנטר והתחלנו עם בחורות. וחתמתי על עצומת פייסבוק נגד ניסויים  נוראים בתנינים שנערכים במצרים.
בחמישה לשתים עשרה אני בריף-רף, על כוס סודה לוהטת, עם ציפיות נמוכות. תוך כמה דקות נכנסים מספר מאבטחים, עושים סיבוב ומודיעים שנתניהו לא יכול לבוא מסיבות אבטחה. שרה הגיעה ואמרה שהוא יושב בלימו, ואסור לו לצאת. היא הרגישה ממש לא נעים שהגעתי במיוחד, וביבי הבריז, למרות שאמרתי שזה עניין מובן. "אני ממש מצטערת. אני לא רוצה שתחשוב שאנחנו סנובים. אני להפך. אני הכי העם. הכי מעמד הפועלים. כתבו שאני מסתבנת בדאב, אני רק עם נקה שבע", אמרה והוציאה סבון נקה שבע לתינוקות מהתיק. היא ראתה את המלצרית הרדומה עם כוס, לקחה אותה מהיד שלה, שאלה למי היא מיועדת והגישה אותה לאמיר קרטס, שהיה סולן להקת "רעש" וישב בקרן זוית. כל הצוות פער את פיו כשלקחה את מנקה השירותים בצורת שיערות דוד בן גוריון והחלה להבריש את דפנות השירותים, לתדהמת רן אורן, אחד מבעלי הריף-רף. שרה נתניהו! מנקה שירותים!
טוב, היה לא נעים. ביבי, מחכה באוטו, ואני ואודי ברק (הוא ביקש שאקרא לו ככה) ממתינים, ושרה בשירותים. הצעתי להמשיך לחדר הפנימי בפרוזדור, מקום חדש שנפתח חמישים מטר מהריף-רף. "זה מקום מצוין מבחינת אבטחה", אמרתי בקול בוטח.
הוא אמר שניקח כבר טרמפ בלימו של ביבי, למרות שזה חמישים מטר. אמרתי שאחלה, אף פעם לא הייתי בלימו. אני נכנס ללימו, ורואה שם את מישהו עם בנדנה וחולצה של צ'ה גווארה שלא מסתירה את קורקבנו. הוא הושיט לי יד והציג את עצמו, "אני ביבי". זה היה ביבי נתניהו. "צ'ה?", שאלתי. "כן, עיני קנה לי בועידת האינטרנציונל בטורונטו את החולצה הזו. אני קומונישט, צ'יקי. אני מת על הטור שלך בבלוג. אני קורא אותו באר.אס.אס דרך הגוגל רידר".
אמרתי לו, "תקשיב, ביבי. קודם כל תודה, זה מחמיא. אני מופתע מאוד. אתה ניאו-ליברל, אתה איש ימין, אתה דפקת את החד הוריות. אני מכבד כמובן את הדעות שלך. אבל אתה לא צריך ללבוש חולצות של צ'ה. לך על מה שאתה מאמין".
"אני ראפר", אמר לי ביבי. "
יפ איט ריל. אנשים לא הבינו אותי. הממשלה הזו הולכת להיות אחרת. אני וכצל'ה – הערבים צריכים לסמוך עלינו. יש לי תוכנית שהם לא מאמינים. אני הולך לתת להם מקומות שהם אפילו לא חלמו עליהם. פתח תקווה? יאללה, על הראסי".
"הם לא רוצים את פתח תקווה", אמרתי. "יש להם דרישות הגיוניות". 
"תן לי צ'אנס, צ'יקי. אני מאוד נעלב שאתם בתקשורת ובשמאל לא נותנים לי אפילו צ'אנס. אתם עדיין חושבים שרצחתי את יצחק נבון ויצחק רבין. ואגב, שים לב לדמיון בין צ'יקי וביבי. שנינו חתיכים, שנינו זיינים. אני ראפר, צ'יקי, אתה ראפר. מעכשיו. תן לי צ'אנס. אני יודע שתתן לי צ'אנס".
"תן לו צ'אנס", אמר ברק. "בוא נעשה הצבעה כאן בלימו, מי בעד שצ'יקי יתן צ'אנס לביבי". אמר והרים את ידו. הוא הרגיש שיצא אידיוט, אבל השאיר את היד למעלה כל משך יתר הנסיעה, כדי שלא ייראה הססן.
המהמתי. אמרתי, "שמע, אני בעד שתקימו ממשלה. ניצחתם בבחירות. אבל מה זה קשור אלי? אני אדם זניח, שמאל סהרורי".
"דוקא אותך אני צריך אותך איתי למהפכת הצוציאל-דמוקרטיה".
"סוציאל דמוקרטיה?".
"צוציאל דמוקרטיה. זה כמעט כמו סוציאל דמוקרטיה עם שינויים מינוריים".
"מה הכוונה?".
"לא ניכנס לזה. צ'יקלה, אבל אני אתן לעובדים דברים שהם לא חשבו עליהם. לא סתם עיני סגר איתי. אני הולך לתת לכל ישראלי מסך אל.סי.די, שלא יהרסו את העיניים. נלך על אל.סי.די, צ'יקלה, מקווה שאפשר לקרוא לך כך".
"זה בסדר אין לי בעיה שיהיו מסכים. אבל מה עם למשל הפרטת בתי הכלא? אתם עושים דברים נוראיים".
"אני מבטיח לך, שאצלי בממשלה, אם יוחלט להפריט את בתי הכלא, יהיו לאסירים מסכי אל.סי.די. זה צוציאליזם, שילוב של סוציאליזם עם דברים עדכניים ברוח מרגרט תאצ'ר. אבל בוא נדבר ברזולוציה אחרת, צ'יקלה. יש לי שאלה. אני מעלה איזה רעיון, תגיד לי, כן או לא. אני לא אעלב אם תגיד לא". 
"נו", אמרתי בעצבנות.
"אבל זה ביננו", אמר וחיבק אותי בחום.
"בטח, ביבי".
"אני רוצה אותך אצלי, איתי, אני רוצה שנעשה את זה יחד, יו. מצטער אם מדי פעם אני פולט 'יו', זו קריאה של ראפרים. אני ראפר".
"מה אתה רוצה ממני?".
"אני רוצה שתהיה אצלי שר, שר בממשלה".
"שר?".
"כן, יו! שר התשתיות מקוצץ".
"זה לא משהו שקשור לפואד, אחד הישבנים של פואד מכונה תשתיות?".
"מת על ההומור שלך. שמעת, שרה? הישבן של פואד. מת עליך, צ'יקלמור. פואד, אגב, נוחר, יו!".
"אני לא מבין בתשתיות, ביבי. תמצא מישהו אחר, טוב יותר. הכבישים ייצאו לי עקומים".
"מה יש להבין בתשתיות? שר לא צריך לשרטט, הוא צריך לבזר סמכויות. אתה לא ממש צריך להבין בשטויות האלה. אתה חושב שפואד עשה משהו בחיים שלו? הוא בדיוק כמוך. אתה סוגר שם יופי של ג'ובים לכל החברים שלך".
"האמת היא שהחברים שלי באמת חסרי עבודה עכשיו בגלל המיתון והפיטורים".
"נו, הנה. יש לך את החבר הזה, נמרוד, זרוק לו איזה עצם".
"ומה זאת אומרת משרד תשתיות מקוצץ? למה מקוצץ בעצם?".
"זה עניין קצת מביך".
"תספר, אבויה", אמר.
"נרמז לי שעוזי לנדאו רוצה את הביוב".
"מה יש לו מהביוב?".
"אין לי מושג. אני מפחד לשאול את ליברמן. הוא התעקש על זה. הוא הולך לקבל את תיק התרבות, הספורט והביוב, כלומר זה יקרא משרד התרבות מורחב".
"רגע, אבל למה אתה צריך אותי? אין לי אפילו קול בכנסת".
"שמע, אני צריך אנשי שמאל בממשלה. אחרת אובמה הקטן ידפוק אותנו. אמרתי לו שאני ראפר, פינקלשטיין הציע את זה. אבל זה לא עוזר. בלי ממשלת אחדות, עם קצת שמאל, כל מה שאני יעשה העיתונות תקרע אותי, ואובמה יאכל אותי. איתך, ציקלה הגבול הוא השמים, יו!".
"הכושון הזה לא אוהב את היצירתיות של ביבי", התערבה שרה. "הוא מציע דברים יצירתיים, ואובמה אומר שהוא לא יהיה מאושר אם זה יקרה". 
"בוא לא ניכנס לנושא הזה", אמר ביבי. "זה לא עניין מעודד. בוא נישאר אופטימיים. היינו בתיק התשתיות המקוצץ".
"זה נשיא לא יצירתי", אמרה שרה. "חשוב, צ'יקי, שתכתוב את זה בבלוג. חשוב שיידעו באמת מי זה האובמה הזה שכולם מתלהבים ממנו. הוא לא מוכן ל…".
"שרה, אני מבקש. את נכנסת לאיזורים שאני לא רוצה להגיע אליהם. אנחנו מדברים על ערכים, על שינוי, על משרד התשתיות המקוצץ לצ'יקי. אפשר לומר בקיצור, התשתיות מקוצצ'יקי".
לפתע אהוד החל לבכות. "מה רצינו? מה רצינו בסך הכול? להפציץ את איספהן".
"אודי, הוא עוד מסוגל לכתוב על זה בבלוג", נזף ביבי. "אתה תהיה שר מעולה, צ'יקי. יש לך מזג מיניסטריאלי".
"טוב שיכתוב", אמרה שרה נתניהו.
"שיכתוב", אמר אודי ברק. "זו התנהגות פוגעת מה שאובמה עושה לנו. זו התערבות בענייניה של מדינה".
"של אירן?", ניסיתי.
"זו פגיעה בצו הבוחר", אמר אודי.
"בוא נהיה רציניים", אמר ביבי. "למרות שאני ראפר. פעם אחת בוא נהיה רציניים וממוקדים. הבוחר החליט את שלו. ויש את התוכנית היפה שאודי הביא ואושרה על ידי אלוף גלנט ועל ידי רב אלוף אשכנזי (שעוד מעט יגיע, הוא באיזה משהו בטחוני) ועל ידי יאיר לפיד ורוני מאנה וספיר קאופמן ושפטל ועוד מה שמו, היום, לפוצץ את, איך אמרת קוראים לזה".
אהוד ברק: "איספהן. זה דבר שישקם את ההרתעה ויראה לאירנים שאנחנו רציניים".
"אבל זה עיר של כמה מיליונים", מחיתי. "אתם בטוחים שיש שם בכלל פצצות אטום?".
"זה כל הטריק, צ'יקי. אתה קולט? אין שם שום פצצות. שום כור. גדול, לא?", אמר ברק.
"אני לא מבין", אמרתי. "ביבי תסביר לי".
"רגע, גם אני לא מבין", אמר ביבי. "מה העניין כאן?".
"זה נקרא לחפש את המטבע איפה שיש את האור. זה משהו שלמדתי בויפאסנה. האירנים שמים סוללות טילים ליד הכורים. אז במקום להפציץ את הכורים האלה, שהם ממילא לחשמל, חייבים
הפצצת מנע באיספהן, ששם אין סוללות טילים. קצת חזון", אמר אהוד.
"ימותו המון אנשים. איפה בדיוק נמצאת איספהן".
"תסתכל בויקיפדיה, צ'יקי", אמר ביבי. "תיכנס לעידן השתיים נקודה אפס".
"אני שלוש נקודה אפס", המתיק לי ברק סוד. "אנשים אמרו שאני טועה גם לפני קמפ דיויד, גם לפני המלחמה בעזה", אמר אהוד. "אנשים פה יאכלו את הכובע. זה משהו שיהיה מאוד לא פופולרי, אבל אחרי שמונים תשעים שנה יודו לי.  גם אם ארבע מאות שנה – זה שווה את זה. יש לי סבלנות. תראה איך היום מעריכים את ג'ינג'יס חאן. לא סתם השיר הזה הצליח. שמע, דברים חשובים מאוד על כף המאזניים".
"אז מה אתם צריכים אותי?", חזרתי. "אני בלוגר מצ'וקמק".
"שמע צ'יקי", אמר לי ביבי, "הולך להיות איזה שינוי. העבודה כנראה מתפצלת. שלי בחוץ. פינס בחוץ. הם הולכים אולי לקחת את המותג. ואנשים צוחקים כבר על אהוד – אפשר להיות גלוי. אנשים יודעים שסגרנו את הכול מראש. ואנחנו צריכים להיראות קצת שמאלנים, אחרת כל המהלך הזה לא יצליח. ברוורמן עושה בעיות, הוא רוצה אוצר, ומוזי עומד לי על הראש כל הבוקר. ואז חשבתי מי שמאלן? מי פינג פונג? ואז נזכרתי שאני מת על הבדיחות שלך. אתה הרובי ריבלין של השמאלנים. בוא, תקבל את התשתיות מקוצץ. אם לא ימצא חן בעיניך, תמיד תוכל לעזוב. ותאמין לי שאני מסתכן, כי בליכוד יהרגו אותי על זה. זה החלום של ישראל כץ. אגב, גם ישראל כץ נוחר".
"שמע, אני לא אוכל להיות בממשלה שתפוצץ עיר כמו איספהן. זה ממש כמו סיפור נינווה. זה דם על הידיים. למה זה טוב?".
"גם אני לא מבין למה זה בדיוק טוב, אבל אהוד בא עם הרעיון ושיכנע את גבי אשכנזי. תימנע, אם אתה רוצה. זו מדינה דמוקרטית".
"אני לא אוהבת את הגבי אשכנזי הזה. הוא מסוכן. הוא ידיח אותך יום אחד", אמרה שרה לעצמה.
חשבתי, "אני צריך לחשוב על זה. זו הצעה גדולה, ובאמת אין לי כרגע עבודה סגורה, אבל זה נופל עלי בבום. שמע, אני ירדתי בבלוג על הכניסה של העבודה לממשלה. זה ממש יוציא אותי אפס. ירדתי על ברק בגלל המלחמה. אמרתי דברים איומים ממש, לא ידעתי שאתם כאלה אחלה. ערכתי עם חברים אנתולוגיה חברתית נגדך, ביבי, לא ידעתי שאתה ראפר. יגידו שאני עושה את זה בשביל מינויים פוליטיים. יגידו לי 'קרנף', וזו רשת בשרים שאיש לא בא אליה, אני לא צריך שם כזה של רשת מדשדשת. תשאירו אותי עם השירים שלי והשטויות שלי, אני מוותר על המשרה. זה פוגע בכבוד שלי, למעשה בכל הערכים שלי, זה הורס אותי מבחינה מוסרית, והכול בשביל איזה תיק מקוצץ. אני חושב שבשביל המצפון שלי, וגם בשביל המצפון של המדינה, אני חייב להגיד לא. להגיד כן זה כמו להיות רוצח. התשובה היא שלילית, ביבי. עם כל הכבוד אליך, ואין לי שום דבר אישי נגדך – לא ולא. אין סיכוי".
"אתה יודע מה, ניתן לך גם את האחריות על המגעים עם דרום אמריקה. אם לא תלך עם זה לעיתונות, ליברמן לא ישים לב. זה יהיה משרד תשתיות מקוצץ מורחב, משרד התמ"מ".
"דרום אמריקה, כולל מדינות מרכז אמריקה? בליז, גואטמלה וכאלה?", ביררתי.
"בוודאי".
נלכדתי. תמיד היה לי רגש לבליז, ואדם כמוני ראוי שינהל את הקשר עם המדינה המצוינת הזו שלבני לא ידעה לתחזק. "אני חושש שסגרנו", אמרתי. "נראה שאני בפנים".
ביבי הושיט לי יד. אבל אני הייתי יותר חכם ממנו.
"רגע, רגע, רגע, לפני שסוגרים יש את קוי היסוד. חשוב לי השלום עם סוריה. יש לי עקרונות. תעשו שלום עם סוריה? סוגרים שלום?".
"אין בעיה", אמר לי ביבי וקרץ. "ניקח את איספהן, אחרי זה נראה אם הסורים יהיו בעניין. מה שהם רוצים ניתן להם. שיקחו את פתח תקווה".
"אבל מה בקשר לגולן?".
"קו המצוקים ופתח תקווה. נחבר את פתח תקווה לגולן. אל תדאג, צ'יקי, יהיה אחלה עם אסד. הנשורת הגרעינית לא תגיע עד סוריה, אהוד ברק מכין מאווררים גדולים".
"זה סגור", אמר ברק. "סגרתי עם שטייניץ, יהיו מאווררים שיזיזו את הנשורת מזרחה". 
לחצנו ידיים והתחבקנו, ביבי ממש נצמד אלי. נכנס ללימו רב אלוף אשכנזי עם שקית. אני ונתניהו היינו ממש חבוקים וזה נראה על גבול ההומוסקסואליות, דבר שהעמיד את הכול באופן לא נעים, למרות ששרה היתה שם. "הבאתי כמה מנות", אמר אשכנזי במבוכה.
"כמה פעמים אמרנו לך לא להביא סביח ללימו", אמרה שרה נתניהו. "ואני לא סנובית", אמרה במהירות ושלפה את סבון הנקה שבע.
 "למה אתה עם היד למעלה", שאל אשכנזי את אהוד ברק שכמעט עשר דקות, מאז שהחליט על הצבעה, השאיר את ידו תלויה למעלה באוויר.
היה שקט בלימו. "סגרנו עם צ'יקי על איספהן", אמר אהוד כדי להעביר נושא, בידו הפנויה לקח פיתה והחל לנגוס בה בעוז, הרעש נשמע באוטו. 
"בעניין איספהן אני מתכוון להימנע", אמרתי בלחש. והם הביטו אלי בכעס.
"אל תבאס", אמרה שרה. הרגשתי לא נעים. האנשים האלה היו כל כך טובים אלי, ואני מתעקש להרוס להם את המבצע שלהם. זה נראה פתאום מעט אינפנטילי מצדי. "אפילו יולי בעניין".
הרמטכ"ל הוא איש רגיש וקלט שאני קצת מדוכדך. הוא ניסה לשבור את הקרח. "מת על השיר שלך, הינשוף", אמר, כשכל פניו מלאות בטחינה. "אנחנו מענים איתו מעולה".

אני מחליף את מנחם בן!

טוב, לא בדיוק. נבחרתי להחליף לשבוע את מנחם בן במעריב ספרות, ואני מוכרח לומר שנהניתי להיכנס לנעליו המצחינות לא פחות משלי. הנה הטקסט שלי (בגרסה לפני הקיצור הנחוץ של יעל נעמני העורכת):
 
 

חורים במוח המבקרים

 
ספר שירת האי-גיון "שני חורים במניפה"  של מאירה מרום, שיצא בזמן המלחמה המטופשת, לא זכה לאף ביקורת או ידיעה עיתונאית. הסיבה פשוטה: הספר הוא חוברת המודפסת במכונת צילום על דפים צבעוניים, ללא הוצאה, בחינם, בלי יחצ"נית כרכרנית, כשמספרי העמודים כתובים עם טעויות מכוונות ואני נידבתי את ההקדמה. נוסף על כך הז'אנר של הספר יוצא דופן: נונסנס. ממש לא מכובד. דווקא בגלל זה הספר מעניין ומרענן הרבה יותר מספרים יבשושיים שזכו לביקורות טובות ופרסים, כי יצאו בהוצאות מכובדות ועולים לצרכן 59 ש"ח. ההתעלמות הזו היא כשלון ועיוורון של עיתונות התרבות (מלבד מדור השירה הפלורליסטי של ווינט, שפרסם שני שירים). שימו לב לפתיח הטהור של השיר 'ממרחים וכלי תחבורה': "מה טובה ספינתך, אדוני, מה נאה\ כך אמרה לָחובל בחיבה וצִנעה, \וכבוד ויקר ורעות ויִרְאה, \חבילת 100 גרם זהובה של חמאה". למי יש אומץ לכתוב טקסט כזה מפיה של חמאה, בעידן של שירה צדקנית ונפוחה? לחבוץ את המבקרים!

בזכות התרגום-חיש

 
המחזה "מוות בקתדרלה" של ת.ס. אליוט יוצא לאור בעברית בתרגום המשוררים הצעירים יהודה ויזן ואורית גת, שסיימו את המלאכה תוך חודשיים. ראשית, אני תומך בתרגום אינטואיטיבי והוא עדיף בעיני על תרגום של מקצוענים ודקדקנים – הוא מזכיר יותר אקסטזה של כתיבה, ולכן אמין יותר. מה הטעם בתרגום שאין בו כמה טעויות טובות? התרגום של השניים מרפרר למשוררים אחרים שהתנסו בתרגום ט.ס אליוט, התרגום של דוד אבידן ויותר מכך התרגום של מנחם בן, כשהיה צעיר מאוד ל"ארץ הישימון".
השורות יפות וכהות, למשל: "שמעתי חלילים בליל, חלילים וינשופים, בצהריים ראיתי כנפיים חפויות קשקש נוטות מעל, כבירות ומגוחכות", אבל הספר עמוס בבעיות. למה, לעזאזל, שני צעירים תאוותניים בתחילת גילאי העשרים בישראל שוקעים במחזה קודרני ונוצרי כל כך, שלא קשור לכלום? אני חושד שהבחירה של ויזן במחזה הזה היא דווקא בשל היותו תלוש מחיינו בלבאנט, כדי להוכיח את אחד המניפסטים הטינאייג'ריים שלו. שנית, דרושה לקורא המסכן היכרות עם הרקע ההיסטורי, רצח הארכיבישוף תומס בקט ב1170 על ידי אי-אילו אבירים, בלעדי הקונטקסט, המחזה לא מובן כמעט, והוא תלולית חצץ של מילים. השלישית, מו"ל הוצאת "עכשיו", שהוציאה את הספר, גבריאל מוקד המיתולוגי, מתאפיין ביחס של הערצת-יתר חולנית לאות י' – אותה הוא זורה כמו אלוף המפזר איומים על פצצה אירנית לפני שנת תקציב. הכתיב המוזר יוצר מילים כמו 'הישלמנו' או 'מיסכנים' או 'מיעיי'.
על כל פנים, על אף התשוקה המשונה של ויזן אל הא-פוליטי, הוא תרגם בטעות מחזה פוליטי: 'רצח בקתדרלה' נכתב ב1935 על רקע התגברות משטרים טוטליטריים באירופה ועוסק בנסיונו של גיבור הנרדף על ידי הממסד לעמוד על דעותיו בכל מחיר. הנאומים של הרוצחים, הפונים לקהל ומתרצים למה רצחו את בקט, הם השיא לטעמי, ויכולים להזכיר פרשנים צבאיים ישראלים ביצירתיות הטיעונים שלהם.  
 

די לקשקוש השיווקי

 
רונן אלטמן קידר וענת אבישר עומדים להוציא כתב עת חדש אינטרנטי לשירה בשם "זוטא". כל עיתון הוא לטובה, ואני משוכנע שקידר יכול להוציא כתב עת ייחודי, דוקא בגלל שהוא מעין מפלגת מרכז שפויה וגבוהת-מצח בעולם השירה. אבל הקונספט של כתב העת העתידי מזעזע בגימיקיות שלו, אפילו לטעמי הרע. "זוטא" מוגדר כ"קצר-עט לשירה" ומתבסס על טקסטים בני 600 מילה כדי להפוך לנגיש יותר. בשיחת רשת עם ענת אבישר, היא דיברה על רייטינג והסבירה ש"התבססה על העובדה המספרית החקוקה במוחם של אנשי התוכן האינטרנטי נגד כתבות עם יותר מ-600 מילה". כמה איום שכתב עת לשירה מסתמך על תאוריות חסרות שחר ברוח סמנכ"לי שיווק שכבר הרסו את העיתונות. כשמדברים על אנשי תוכן יש לזכור שתוכן זה העמוד בתחילת הספר שלא ממש חשוב מה כתוב בו. אף על פי כן, יהיה מעניין לקרוא את כתב העת, כי אין כל כך משמעות להצהרות ראשוניות. מי שרוצה לפרסם מוזמן לשלוח:zuta.bhasofer@gmail.com
 
 
גילוי נאות: אני משורר ועורך פעיל וקשור מקצועית ואישית כמעט לכל אחת ואחד בשירה העברית הצעירה, לטוב ולרע, וגם לחלק מהמוזכרים כאן. 
 
 
השורות היפות ביותר בעברית:

"והחברה שלי\ שמה יד על הרוכסן שלי\ ויד אחת על זה של אלוהים", מתוך "רוכסן" של נושאי המגבעת, אחד הטקסטים המחרמנים ביותר, דוקא כי הגבר נשאר במכנסיים. השירה של אהד פישוף היא שירה של עקרות – אין איבר מין בשיר, אלא רק ריצ'רץ'. וגם לאלוהים יש ריצ'רץ', בשירת הרוק של ראשית התשעים יש אזמרגדים יוצאי דופן, יותר מבשירה הרשמית של התקופה. למשל שורת המחץ שיר הדגל של להקת הנויז "סדרני הדשא": "מוות לסמלת\ מוות לסמלת\ זין לסמלת\ מוות לסמלת". 

הטקסט התפרסם גם באנ.ר.ג'
 
—–

האם המבקר כשר ?

מאת: יהודה ויזן
 
 
ראשית, אינני מבין מדוע רועי ארד בוחר לחזור על שם משפחתי פעם אחר פעם, "הבחירה של ויזן", "התשוקה המשונה של ויזן" ועוד אי אילו פניות אישיות, הלא הוא עצמו מציין כבר בפתח הביקורת כי המחזה תורגם בידי לא אחרים מאשר – "המשוררים הצעירים יהודה ויזן ואורית גת".
שנית, איני מבין מדוע בחר רועי ארד לכתוב על תרגום ליצירה דרמטית של ת.ס. אליוט, הרי תחום זה אינו קרוב אליו ולליבו כלל וכלל, או כפי שהוא עצמו תוהה במהלך דבריו: " למה, לעזאזל, שני צעירים תאוותניים בתחילת גילאי העשרים בישראל שוקעים במחזה קודרני ונוצרי כל כך, שלא קשור לכלום?". הרי עצם השוואת התרגום של 'רצח בקתדרלה' עם תרגומו של מנחם בן, אשר תירגם בשעתו את תרגומו של נח שטרן ל"ארץ השממה" היישר מן הנוסח העברי – מעידה על ההכרות הדלה של המבקר עם השירה האנגלוסכסית ותרגומיה, השפעותיה והופעותיה בעברית.
אינני מופתע שארד התקשה בהבנת המחזה, הן רק לאחרונה הצהיר במאמר על המשוררת דליה הרץ שרואה אור בימים אלו בכתב העת 'עמדה',  כי כל הרהור (או ערעור) קיומי, משול ל – "תקיעות". וכיוון שמר ארד מסוגל לנוע אך ורק על פני השטח, הווי אומר, אינו שוחה במים עמוקים, אין זה מפתיע כלל וכלל שכמפתח להבנת מחזה רווי בסערות נפש ובשאלות מוסר כדוגמת 'רצח בקתדרלה' מחפש ארד ישועה לעצמו דווקא בקונטקסט ההיסטורי.
 
אמת, ישנו מימד פוליטי ב 'רצח בקתדרלה', אך הוא רק מימד אחד מיני רבים החוסים כולם בצל השאלה הקיומית – או אולי ואפשר כי מדובר באבן בודדה למרגלות "תלולית חצץ", אם ירצה בכך המבקר.
אבקש לציין גם כי השתלחותו הלא פרופורציונאלית של ארד ב-"גבריאל מוקד המיתולוגי"  אשר – "מתאפיין ביחס של הערצת-יתר חולנית לאות י' – אותה הוא זורה כמו אלוף המפזר איומים על פצצה אירנית לפני שנת תקציב" – איננה במקומה, ולטעמי, הערה מצד המבקר על כך שכתיב מלא אינו לרוחו ויהיו אשר יהיו סיבותיו, בהחלט הייתה מספיקה.   
לסיום, אבקש לחזור לטענתו של ארד, כי 'רצח בקתדרלה' הוא "מחזה קודרני ונוצרי כל כך, שלא קשור לכלום?" – אם כן, מדוע ארד קושר בסיומה של רשימתו בין 'רצח בקתדרלה' ובין הכיבוש? ככל הנראה מאותה הסיבה שהוא מכנה את המניפסטים של ויזן (כלומר שלי) "טינאייג'ריים", וכן מאותה הסיבה שה"לבאנט"  הפך כה קרוב לליבו, וכן מאותה הסיבה שהוא זה אשר נבחר להיכנס לנעלי הליצן של מנחם בן (ולו רק באופן זמני) – ארד, בדומה ליצחק לאור או לשאר דמויות המיינסטרים השמאלי (אך עם מעט יותר חן צ'יקיאני) פשוט כותב את שמצופה מימנו, ולמען האמת אף הוא מעלה בי את אותו פיהוק דקונסטרוקטיבי נושן ושחוק שרק תבליל סכולסטי של שטחיות, שמאל-טוק ופוליטיקל-קורקטנס יכול להעלות.

כשראה התרגום אור, קיוויתי לזכות (אכן כך, בימינו יש לזכות) בביקורת מעשירה והגונה. אך ארד היומרני, לא די שחטא לטקסט בשולחו יד במלאכה שאינה לו, הוא אף עשה זאת בצורה אישית ומתלהמת שאינה הולמת משורר צעיר ומוכשר שכמותו.
אבקש לציין, וזאת כיוון שמר ארד לא טרח לעשות כן, כי הגרסא שמתפרסמת בבלוג זה, איננה אותה הגרסא שפורסמה בעיתון 'מעריב' או באתר האינטרנט 'NRG'. וכי בגרסאות האחרות, עושה הרושם כי צונזרו אחדים מהגיגיו של המבקר.   

 
——

תגובתי

ראשית אני מודה על התגובה לביקורת של ויזן. אני מסכים עם הטענה שהייתי צריך לציין את אורית גת לאורך כל המאמר ולא רק פעם-פעמיים. השתדלתי להתייחס אליה ככל הפחות, בשל ידידותי איתה והשתתפותה במעין, וכאן טעיתי.
עם זאת, יהודה ויזן הוא זה שחתום על המניפסט כאילו יצירה צריכה לעמוד בלי קונטקסט באופן נצחי, ובביקורתי התייחסתי לכך שהחשיבה המניפסטית הזו של ויזן הזיקה לתרגום, (גם אם התייחסתי לחן התרגום):  המחזה ההיסטורי 'רצח בקתדרלה' כמעט ולא קריא לקורא הישראלי ללא הבנה של הרקע ההיסטורי ועדיף היה לתת קונטקסט בכמה משפטים על הנושא, ולו כדי להפוך את המחזה לניתן להבנה – דבר שלטעמי יש לו חשיבות מסוימת. הדבר דומה לכך שבבנגלדש היו מתרגמים מחזה ישראלי (קיומי) על גיבורי מבצע אנטבה, ולא היו מספרים מיהו אותו אח של ראש ממשלה שמוזכר במחזה. ההתייחסות אל ויזן צריכה דוקא להחמיא לו, שכן אני מציג ומתעמת כאן עם התזות הפואטיות של ויזן (שהן לדעתי אינפנטיליות כאמור).
שנית, שאלת הכשרות של מבקר היא דו כיוונית. מדוע ויזן שאינו חובב שירה פוליטית לטענתו יכול לבקר את לאור ואני איני יכול, או בשפתו הרלגיוזית "איני כשר", לבקר את תרגומם של ויזן וגת? טענתו של ויזן כאילו מבקר שירה יכול לבקר רק יצירות ממדינות מסוימות שאותן הוא חובב נוגדות את המניפסט של ויזן כאילו יצירה צריכה לעמוד בלי קשר לזמן ולמקום. ושוב בכך ויזן סותר את עצמו. האם רק חובבי מחזות אנגלו סכסיים כנסייתיים רשאים לחוות דעתם על תרגומי מחזות אנגלו-סאכסיים כנסייתיים? ההתקשות שלי בהבנת המחזה אינה קשורה דווקא לאי הבנת "הקיומיות" במחזה, פשוט לא הבנתי מה קורה שם מבחינה עלילתית, עד שחקרתי אודות הקונטקסט למחזה. הוזכר במחזה מאן דהוא שמגיע מצרפת – רק אחרי הבדיקה ההיסטורית הבנתי כי מדובר בתומאס בקט, וכך גם הבנתי מה יש למלך נגדו.
ההשתלחות שלי בגבריאל מוקד היא בשום אופן לא חסרת פרופורציה, או כלל השתלחות. אני אוהב את מוקד, והתייחסתי לטענה נקודתית ופרקטית אותה כתבתי בהומור, שאולי לא הובן כהלכה, דבר שאני מפיל דוקא על ראש המבוקרים. אף שאיני קפדן, קשה לי לקרוא את תוספות היו"ד המיותרות של מוקד במילה 'מיעיי'. הדבר מהפך את מיעיי. האם זו ביקורת מרושעת ולא עניינית נגד ה"ה? האם גם כאן צריך להיות אדם שבשמו אין יו"ד כדי להתייחס? מדוע זו "הערה שלא במקומה"? האם מוקד חסין לביקורת על גישתו לאות יו"ד מתוקף חוק החסינות?
לא קשרתי בין המחזה לבין הכיבוש, אלא בין דמויות האבירים המצדיקות את הרצח של בקט ואומרות שלמעשה בקט רצח את עצמו לבין כתבים צבאיים המצדיקים רצח ורואים בקורבן את האשם במותו. אני חושב שלגיטימי לראות איך המחזה מתייחס לישראל של שנת 2009. המילה כיבוש לא הוזכרה בביקורתי. עוד דמיון יצירתי מדי של ויזן, הוא אזכור דקונסטרוקציות. הביקורת כאן לא היתה כלל דקונסטרוקטיביסטית, אלא עניינית. האם להתלונן על תכתיב ועל כך שחסר הסבר היסטורי זו דקונסטרוקציה?. כמו כן, לא נראה לי שמנחם בן הוא לוחם גדול בכיבוש, אני סבור שהוא דוקא מזוהה עם המרכז-ימין, כך שלא נראה לי שהבחירה בי כדי להחליף אותו לשבוע קשורה בדמיון בדעותינו הפוליטיות, אלא רק ברעמת השיער.
בניגוד למה שכתב ויזן, כן הוזכר לפני הטקסט שהביקורת קוצרה על ידי העורכת.  

אורית גת מגיבה

 

הגישה שלי כמתרגמת היא לאו דווקא להתעקש על הקונטקסט ולהתרחק מדידקטיות ככל האפשר. בכל דבר שתרגמתי, השאלה ששאלתי את עצמי לפני שהוספתי כל הסבר או הערה היא עד כמה פשוט החיפוש את אותו נושא בגוגל יהיה. אין יותר שום סיבה לדידקטיות יתרה – קורא אינטיליגנטי חייב להיות מסוגל לעצור, לחקור לשניה בגוגל, ולהמשיך בקריאה.
זאת לגבי הקונטקסט, ועל כן אין שום תירוץ לומר "ההוא שבא מצרפת" ואז להפנים שמדובר בבקט. אגב, לי זה מאוד ברור גם מהטקסט עצמו, אבל אני מסכימה שלקורא העברי הממוצע יש צורך במעט גוגל בכדי להבין את הרקע ההסטורי. מבלי להתעצל.
בנוגע למבקר ולמבוקר – הסתבכתם יותר מדי בתוך עצמכם. ולא – לא היה מקום לכלול את שמי יותר פעמים בביקורת כמו שלא היה מקום להכניס לביקורת את "התאוריות האסתטיות" או השיריות של יהודה. הביקורת היתה צריכה להיות על הטקסט ולא על המתרגמים שבחרו בו. זו הבעיה שלי עם הביקורת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעלה  On 27 במרץ 2009 at 0:44

    סחה

  • דינה  On 27 במרץ 2009 at 0:44

    קטע מעולה, צ'יקי במיטבו.

  • יוסי  On 27 במרץ 2009 at 1:27

    בעיקר הינשוף והעינוי. רק דבר אחד הפריע לי. שנייה, אני נזכר. שנייה. אה, כן, לדעתי הקרנף בסדר. זהו.

  • נמרוד ברנע  On 27 במרץ 2009 at 3:13

    מהטובות שלך ומאלו שמראות את האיכויות העמוקות בך.

  • אוהדת צ'יקי תחתון  On 27 במרץ 2009 at 4:01

    לא היה לי כוח לקרוא עד הסוף את הסיפור על בכירי הפוליטיקה, ואיתך הסליחה. אבל רשימת האלטר-מנחם מצויינת ומלהיבה ומקורית. וגם חמודה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 27 במרץ 2009 at 9:25

    אחלה,

  • גורקי  On 27 במרץ 2009 at 9:25

    מנחם בן עשה מעצמו צחוק אווילי ופתטי שרף את כל
    הסרחון האנושי שלו לאור המצלמות, אתה לא צריך אפילו את זה, מספיק לקרוא אותך.

  • מ  On 27 במרץ 2009 at 14:28

    לא הפסקתי לצחוק(ולבכות, כמובן). שאפו

  • שירה  On 27 במרץ 2009 at 15:38

    מעולה מעולה מעולה מעולה ומעולה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 27 במרץ 2009 at 17:14

    מנחם בן אמנם מציג דיעות די הזויות ולפעמים נראה כאילו הוא פשוט נהנה להיות ילד קטן שאומר מילים מלוכלכות כדי לזעזע
    אבל כמבקר שירה יש לך עוד הרבה מאוד מה ללמוד ממנו.
    הרבה מאוד

  • צביקה  On 27 במרץ 2009 at 18:37

    מבדר ביותר

  • נטע  On 27 במרץ 2009 at 18:49

    בעברית: /
    מתחת ל-Q
    🙂

  • חיננית  On 28 במרץ 2009 at 13:03

    מצחיק ,שנון,מקורי ומקסים-
    לרגע חשבנו שבאמת נפגשת עם ברק בשכונת התקווה לפחות בדקה הראשונה של הקריאה.
    וגם -מברוק על החילוף החד פעמי עם ה"מנחם בן האיש והאח "במדורו
    במעריב
    ד'ש מבאר שבע
    אמא

  • שיר  On 28 במרץ 2009 at 23:42

    ורוצה לומר- מתי העונה הבאה של טופי והגורילה?

  • גיורא לשם  On 29 במרץ 2009 at 0:13

    עדיין לא קראתי את תרגומם של יהודה ויזן ואורית גת ליצירתו של אליוט.
    עם זאת, בעיקרון, אין להשלים עם שגגות תרגומיות, לא ביצירות מופת ולא בדברים אחרים.
    ובכלל, פילוסופיית ה"חפיף", שאותה מטפח צ'יקי לעתים קרובות, עלובה וראויה לגינוי.

  • לגיורא לשם  On 29 במרץ 2009 at 4:43

    אז למה אתה מיד מניח שאולי מדובר ב"תרגום ביש"?

  • ריקי  On 29 במרץ 2009 at 8:27

    חד, שנון, מבריק.

  • דוד דוד  On 29 במרץ 2009 at 8:48

    אבל הדמות של ביבי לא יצאה אותנטית.

    (אין לי מושג מה זה אומר)

  • עדו  On 29 במרץ 2009 at 14:57

    נקרעתי מצחוק. ואל תשכח להזכיר שהשורות המופלאות הללו של סדרני הדשא מגיעות אחרי המילים של זך. תענוג. לאן נעלמת, מורג רובננקו?

  • גיורא לשם  On 29 במרץ 2009 at 18:38

    לא הינחתי שזה תרגום ביש.
    לתשומת לב המגיבים, המונח תרבות-ביש הושם לפני סימן שאלה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: