שלג ובדלנות: רשמי מסע מקוויבק, קנדה

1.      שבתי הבוקר משבועיים מהנים בקוויבק, הגף הצרפתי של קנדה. הייתי שם עת קצרה, כך שההתרשמות היא כללית בלבד. 
 
2.      אחד הדברים המעניינים בקוויבק, הוא הקללות – קללות שאין בצרפת, כמו "קריס" ו"טברנק". מקור המילה "קריס" מגיע מידידנו ישוע (כריסטוס), ו"טברנק" זה הדוכן שבו מונח לחם הקודש בכנסיה או משהו כגון דא. "קוליס" הוא עניין כנסייתי אחר. המשמעות של המילים מקבילות ל"חרא" או "פאק".  

וידאו ללימוד קללות בקוובקית:

http://www.youtube.com/watch?v=VLMN4U1FMNM

 

  
3.      נושא הכנסיה הוא כאמור מוזר למדי בקוויבק. אחד ההבדלים המבחינים בין הקוויבקים לשאר פרובינציות קנדה (המכונה ROC רסט אוף קנדה) הוא דווקא הזהות הקתולית שלה, ובכל זאת נראה שהם לא הופכים בה יתר על המידה כרגע. קוויבק היתה תקופה ארוכה מחוז קתולי אדוק. החינוך היה קתולי חמור, נערים הוצלפו ושוספו על ידי כמרים חמדנים, תוכנית הלימודים היתה מפדל"ניקית ומושחתת. יתכן שזה הרקע לכך שהקללות הן ממקור כנסייתי. בשנות השישים קוויבק עברה את "המהפכה השקטה" שהפכה אותה למדינה מצליחה כלכלית, סוציאליסטית, הידרו-אלקטרית (חשמימית), וחילונית מאוד, כלומר לקוויבק של היום, דבר שגם הביא איתו תחיה תרבותית דרך מניפסט פואטי מפורסם. לצרכים רומנטיים, שהיתי בעיקר בעיר קטנה, מקבילה בגודלה ואופיה לרחובות או חדרה, בשם רימוסקי, בעלת ה40 אלף איש, שנמצאת אי שם מימין לבירה קוויבק סיטי, על נהר הסנט-לורנס – מקום ללא קליטה לסלולר שלי. כל הכנסיות בעיר מוצעות למכירה, מלבד הקתדרלה הראשית. איש לא הולך שם לכנסיה ממילא.  

על המהפכה השקטה:
http://en.wikipedia.org/wiki/The_Quiet_Revolution
 
 
4.      כל הבתים ברימוסקי חמודים וצנועים, באותה מידה, נוסח בית קטן בערבה. אף אחד מהם לא מנקר-עיניים, מילה שהיא דו משמעית במובנה המילולי. חשבתי עליהם בהשוואה לקרית בנימין, שכונת הוילות של סבתא שלי בקרית אתא, שבה כל אחד מצפה את הוילה כאילו היתה שירותים או טאג' מאהל, במעין ראוותנות מדובשת נוסח איטונג. הם גם כמעט לא מדברים בסלולר, אנשי קוויבק, אפילו במונטריאול, ראיתי רק אדם אחד מדבר בסלולר, והוא היה אמריקאי כנראה לפי המבטא. לישראלי, זה הדבר הבולט ביותר בקוויבק, יותר מכל כנסיה או ארמון. רני רהב, אם היה נולד בקוויבק, היה טייח.
 
5.      בדיסקוטק הראשי של רימוסקי הלהיטים הם "פוקר פייס" ו"ווייאז' ווייאז'". המודל הכלכלי של המקום, הוא לתת לכל בחורה שמגיעה ארבעה תלושים לשתיה חינם. לכל הבנות פירסינג בלחי מצד שמאל, משום מה. תמיד במספרות בכל העולם תלויות תמונות של בחורות צעירות עם שיער מוזר, פרי קרמים אכזריים במיוחד ליישור שיער. נראה תמיד שהתאמצו מאוד להתקין את הפוסטר למספרה, אז אפילו שהתוצאה יצאה מפחידה מעט, אין ברירה לא נעים, וכדאי לתלות את הפוסטר. אבל אף פעם אתה לא רואה בחורות שבאמת נראות ככה, כמו בפוסטרים. בקוויבק הן נראות כולן ככה במועדונים – כמו פרסומת למספרה. אין מה לעשות: הישראליות יותר יפות.
 
6.      שתי בחורות, כבנות 16, גמדיות עם מחשוף, באו וביקשו ממנו טלפון בדיסקוטק סליזי בקוויבק סיטי (בחדר אחר הופיעה להקה עם זמרת בגרסאות משונות ללהקת "קיס"!) ושארשום אותו על היד שלהן. נתתי טלפון של ידידי המכונה "הגאון", המומחה למקרים בינלאומיים כאלה. אני לא יודע אם הן צחקו עלי, כי רקדתי מוזר, והסתלבטו, או שהן ביקשו ברצינות. הסבירו לי קודם שבקנדה בנות מתחילות עם בנים, כי הם "מושונים" (והמבין יבין), יושבים עם הבירה בקוליות ולא עושים מהלך. אבל עדיין זה היה אגרסיבי מדי. בכלל, כל העניין שם בלהתחיל זה עדיין לתת טלפון. בנים ניגשים לבנות, או בנות לבנים, ופשוט אומרים "אפשר לקבל את הטלפון שלך?". לא שמעתי על מקרים כאלה בישראל כבר שנים! לא פלא שדגראסי זו הפקה קנדית.
 
7.      האוכל הקוובקי מעולה. אכלתי מעדן שמכונה סה-פיי (פשטידת ים או פשטידת שש). מדובר בקדרה כלל לא-ימית, של שלושה סוגי בשר שבחושים יחד, עוף, בקר וחזיר, בשש שכבות, כשביניהן חוצץ בצקי עשוי בצק. משהו דומה לחמין, אבל מפיל עוד יותר. יש להם גם ממרחי בשר מעולים, והחמאה שם היא הטובה ביותר שטעמתי, כי שמים בה מלח. אפילו המרגרינה בטעם חמאה נהדרת. הבנתי שהיה ריב בין הקוויבקים לרו"ק, כי באוטווה, בירת הרו"ק, דרשו שהמרגרינה לא תהיה צהובה (או להפך) – אלה סוג הויכוחים התרבותיים הרווחים בחבל.

עוד מאכל יוצא דופן הוא ה"מייפל טף", מניחים מייפל לוהט על השלג ומגלגלים. אני אכלתי את זה במעין מלכודת תיירים בקוובק סיטי, אבל זה היה מוצלח.

עוד על נפלאות הסה-פיי:
http://en.wikipedia.org/wiki/Sea-pie
 
 
8.      דוקא את המאכל הלאומי, פוטין (נהגה במלרע), צ'יפס עם גבינת קוואק-קוואק ורוטב, לא אהבתי. זה מעליב שאדם לא אוהב את המאכל הלאומי שלך. כמו שיבוא לכאן אמריקאי ויתנשא על החומוס או הבמבה. ובכל זאת – לא אהבתי. אני חושב שזה אומר בעיקר משהו עלי. באופן אובייקטיבי, אוכל לאומי הוא תמיד טוב. למרות שהבנתי שגם בגאנה האוכל הלאומי, פופו, לא נסבל.
 רשימת אוכל קוובקי:

http://en.wikipedia.org/wiki/Category:Quebecois_cuisine
 
9.    בגלל שקנדה היא דו-לאומית, הרבה משווים את המצב שבין קנדה וקוויבק למצב בין ישראל לבני דודנו, הערבים הישראלים. אני חושב שראיתי אזכור של השוואה כזו בבלוג המוצלח של יואב קרני. בקנדה יש גם מפלגה גדולה בשם PQ, "פרטי קאוובקיה", שקוראת לפירוק קנדה ועצמאות קוויבק (אין אזרחות בלי וכו'), אני חושב שאף יש לקוויבק שגרירות סמלית בצרפת. יש להם אוטונומיה מלאה בחינוך, והם לא מדברים אנגלית. קוויבק היא כמעט בכל מדינה נפרדת. על אף התסכול שעדיין קיים בקוויבק, לטעמי יחסי קוויבק-קנדה הם דווקא דוגמא ליחסים טובים שנשמרים עם אוטונומיה גדולה. מודל האוטונומיה של קוויבק הוא משהו שאני מניח שבל"ד היו לוקחים בשתי ידיים, אף שאני לא חושב שאפשרי בישראל מבחינת שטח והחשד בין שני העמים. אני לא חושב שהקוויבקים רואים את עצמם מקבילים לפלסטינים, אלא להפך. בקוויבק – שבה 7 מיליון איש, רק שישה מיליון קוויבקים דוברי-צרפתית והשאר דוברים אנגלים, חלקם אירים, סיקים, ערבים, סינים, יהודים. כך שהיא יכולה גם להקביל בינה לבין ישראל המתמודדת עם מיעוט גדול. הקוויבקים די לא מסמפטים את המיעוט שבתוכם, וזה נושא שמעסיק אותם מאוד, גם מהבחינה התאורטית. המתח בין רב-תרבותיות לבין פטריוטיות. המיעוט הגדל גם נוטה לתמיכה באנגלים, דבר שהופך אותם לבוגדניים בעיני חלק מהקווביקים ה"פטריוטים". הקוובקים אוכלים את הלב איך האירים למשל, הקתולים כמו הקווביקים, ושסבלו מרצח-עם או קרוב לזה תחת השלטון האנגלי, תומכים בצד האנגלי-קנדי במשוואה. "הם הולכים עם החזקים", הם מסבירים ברכות. על כל פנים, בשנות השלושים, שנות ההגירה והמשבר העולמי, היתה אנטישמיות חזקה בקוויבק, ועל קיר ליד מסעדת "שוורץ" המיתולוגית שבה הומצא ה"סמוקד מיט", יש שלט שמראה כרזות אנטישמיות הקוראות לא לקנות אצל יהודים כי הכסף יילך נגד הכנסיה, ומסופר על הסופר Yves Theriault שהתנגד לאנטישמיות ומחה נגדה. נזכרתי שהזמינו אותי לקבוצה בפייסבוק של החרמת מקומות ערבים בזמן המלחמה האחרונה. הזמין אותי אדם שחשבתי תמיד כנחמד, עסקן חרוץ ומכריס הקשור לעסקי מוזיקת שנות השמונים. לא ידעתי איך להתייחס לזה, כי חיבבתי אותו אישית. גם אבי פיטשון, חבר של אותו אנטישם-נחמד, כתב פוסט בפייסבוק שבו התייעץ איך להגיב למצב שאחד מהחברים שלך הוא אנטישמי. אם הייתי גרמני והייתי שומע אמירה אנטישמית, מה בעצם הייתי עושה? כל לימודי השואה וכל היד-ושמים וימי השואה והמסע שעשיתי לפולין לא הכינו אותי לתשובה לדילמה הבסיסית הזאת. אחזיר לקוראי הבלוג: מה היית עושה אילו היית גרמני ומישהו היה מספר לך על כך שצריך להפסיק לקנות אצל היהודים כי הם הרגו את המזכיר השלישי של השגרירות בצרפת. אני כמובן מגזים את העניין. אבל הנה, מפלגה ניאו-נאצית רכה בממשלה אצלנו, ולא ברור מה צריך לעשות עכשיו? להחרים את ישראל? איך תחרים, אתה ישראלי? לא לשלם מיסים? אתה סוציאליסט, מה תעשה? בקיצור – נאמר שמפלגה נאצית של ממש (למרות שאי אפשר אף פעם לדעת מה הגבול, מתי מפלגה היא חצי-נאצית, נאצית-מוסווית וכו') היתה עולה בישראל, מה היה צריך לעשות? 

על כל פנים, בעקבות השלט הזה ברובע היהודי של מונטריאול, חשבתי לעצמי, שמעכשיו, בעקבות ליברמן, בכל אירוע שירה שאני משתתף בו, בארץ או בעולם, אקרא שיר אחד שלי בערבית, כאקט סמלי. בקרוב בבלוג.
 
10.  יחסי קוויבק-קנדה הם הדבר המרכזי ביותר באויר בקוויבק כמובן, האוירה ספרטיסטית-בדלנית, במקומות רבים דגל החבצלת המרובעת הקוובקי נישא בגאון, אבל החיכוכים, מאספקלריה מזרח תיכונית, הם סמליים ונסובים על ענייני זהות עדינים. אין את הפטיש בראש שיש בישראל מדי שבוע, אולי כי אין את רפרנס השואה ואולי כי מדובר באנשים שהם יותר אנדר-סטייטמנט מאשר כמו אצלנו ואצל הערבים. כדי שתבינו, אחד החיכוכים הגדולים ביותר, שלמעשה הרעיש את כל השנה האחרונה, היה לגבי רצון של כמה חובבים לשחזר קרב שהתרחש בדיוק מלפני 250 שנה בין האנגלים לצרפתים, ב"שדה אברהם" (פליין אוף אברם) בעיר קוויבק סיטי, מקום שמאכלס גם הופעות רוק. הרעיון היה לעשות משהו כמו שחזור גטיסברג ונורמנדי, עם חיילים מחופשים באופן מצויץ ודגלים ישנים – לכאורה עניין תמים, והקרב היה לפני כל כך הרבה שנים. אלא שבשביל הקוויבקים זה לא היה תמים. זה היה כמו לנסות לשחזר את הנאקבה שלהם, זה הקרב שהסתיים בכניעת "צרפת החדשה" ונצחון הכוחות הבריטים. העיתונות ספוגה בבוץ מלא קריאות לכאן ולכאן, אף שכבר הוכרז כי השחזור יבוטל. אני קראתי למשל טקסט ב"נשיונל פוסט" האנטי-ספרטיסטי, שמלגלג ומוחה על הביטול.

עוד על הקרב:
http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_the_Plains_of_Abraham
 אתר יוזמי השחזור:

http://www.quebec09.com/en/index.html

11.  עוד דבר שטוב בקוויבק הוא השלג. בגלל ששלג זה דבר שאתה רואה רק בקולנוע, התחושה של ישראלי בשלג היא כאילו הוא נמצא בסרט רומנטי, בתפאורה מפוברקת.

 

שני בלוגי מוזיקה קוובקית מומלצים:

 partimoine – בצרפתית, רק על מוזיקת אולדיז קוובקית.

babett's feast – באנגלית, לא רק על מוזיקה קוובקית, בלוג של מימי, אשתו של אוטיס פודר, חבר טוב ודיג'יי, שניהל פעם לייבל שבו השתתפתי.

 

עוד על קנדה מהבלוג

 

על סרטי טיסה, קזבלנקה וכמעט מפורסמים, על הקמפיין של גלעד שליט ועל פרשת צ'ייני במועדון החשפנות

12.  במטוס בדרך הלוך ראיתי את "קזבלנקה" ובחזרה את "כמעט מפורסמים". "כמעט מפורסמים" הוא לכאורה סרט רוקנרול על כתב צעיר של הרולינג סטונס שעוקב אחרי להקת רוק במסע מיתולוגי. אבל בניגוד לסרטי רוקנרול, שאני מאוד אוהב (במיוחד ספיינל טאפ), "כמעט מפורסמים" הוא סרט דוחה, שבשורה התחתונה מציג את ערכי המשפחה כחשובים יותר מהתרבות (רוקנרול). הסרט מציג את הרוקנרול כזיוף שמתפוצץ בפרצוף, כמשהו שהוא למעשה שטני – כוכב הלהקה "סטיל ווטר" ראסל (השחקן בילי קרודאפ) עומד על גג ידיו צלובות כישו מזויף, ואומר שהוא 'אל של זהב' או משהו כזה, והלהקה מתגלה כמרושעת ומגוחכת, בניגוד למשפחה שמתאחדת בסוף, למרות האם הנודניקית. הדמות הלכאורה חיובית בסרט היא דמות של ילד אינפנטיל ונודניק, שיוצא למסע טהרני לגונן על הגרופית פני ליין (השחקנית קייט האדסון) ששוכבת עם חברי הלהקה. הדבר החשוב והאמיתי שהסרט מציג הוא לנסות לחשוף את השם איתו נולדה, שהוא "גודמן" מול הכינוי שבחרה, "פני ליין". כאילו ששם מולד אמיתי יותר מכינוי שאדם בוחר לעצמו. בסופו של דבר פני ליין כמובן מנסה להתאבד וניצלת ברגע האחרון, כי מבינה שהיא נוצלה (דמות עגולה, מה שנקרא, עם קטע קטן שרואים לה את הציצים). גם בעצם בחירת בחורה מתולתלת כגיבורה הראשית יש טעם לפגם. אני מספר כאן את העלילה כי אין טעם לראות את הסרט הזה, שנדמה לי שהמבקרים אהבו וזוגות הלכו לראות כסרט רוק'נ'רול. 

בעין הדג אהבו את הסרט

13.  אחד הדברים המעניינים בסרטי-מטוס, הוא שרק אז אתה מבין כמה מרכזי שילוב התעופה והקולנוע. גם קזבלנקה נגמר בכך שמטוס אמור לעוף, ושהנאצים יכולים לירות בו על המסלול ולהרוג את הדיסידנט בסרט ואשתו, ואז קורה הסוף המפתיע. וגם ב"כמעט מפורסמים" השיא של הסרט הוא כמעט תאונת מטוס (דרך סופה חשמלית, אלקטריק סטורם – רמז לגיטרה החשמלית), שבה הלהקה שחושבת שהיא הולכת למות, מתוודה על איך כולם בגדו עם החברות של כולם, ואחרי שהתאונה נפתרת, הלהקה במשבר חשמלי. כשנסעתי לקזינו ביריחו באוטובוס ב1999 עם ידידי הדוקטור חגי שפן, הוצג באוטובוס סרט על חטיפת מטוס. זה היה הדבר הכי מפחיד. זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לרשות הפלסטינית, וכל הזמן הוצג על המסך חטיפה, כך שלא הייתי רגוע במיוחד. אני חושב שצריך שגלעד ארדן יציע חוק שיגביל את הסרטים באוטובוסים ובמטוסים לז'אנרים ללא חטיפות מטוס, ותאונות.
 
 
 14. בעקבות הרעיון של סימפול קולו של גלעד שליט למילה "הצילו" שיוזמת סוכנות הפרסום המייצגת את שליט. הסוכנות בוודאי תגיע אחר כך לחו"ל ותזכה בפרסים על היוזמה, ולהרבה אייטמים באייס שרוכבים על שליט המסכן (גוגל מראה 81 אזכורים באייס לגבי שליט). חשבתי לעצמי גם על רכישת זכויות על שבבי הקול של שליט ליצירת המילה "אני מחכה לאכול בארומה". זו מחשבה שעלתה לי בארומה היום, חצי שעה אחרי ששמתי את המזוודות בבית. הפלאפל התימני בקינג ג'ורג' היה סגור, ורציתי אוכל ישראלי, אחרי כל כמויות הבשר שאכלתי שם.

 

15. בקריאה מקנדה של המאמרים בעקבות פרשת צ'ייני והחשפניות, ניכר שיש שתי תמות שעומדות כנגד אותו צ'ייני: התמה הפמניסטית וזו של הכבוד הצבאי, המדברת על כך שלא מכובד שכך ינהג איש צבא או שניתן לסחוט אותו בשל תחביבו זה ולהשיג סודות מדינה. באחד המאמרים לעגו לצ'ייני הכתבים ואמרו שעובדות המועדון חשבו שהוא פועל סיני מסכן. כלומר יש כאן שתי גישות הפוכות לכאורה, הגישה הפמניסטית המתנגדת לניצול של הבנות, ומולן הגישה הצבאית הרואה בחשפניות נשים מלוכלכות שקישור בין צה"ל הטהור ועם מיניות (ועם עבודה, פועלים זרים וכו') הוא רע, מסוכן – כלומר זו גישה מיזוגנית, של שנאת נשים.  

אני חושב שהסיבה שהנושא פרץ לתקשורת קשור דוקא לגישה השניה, הצבאית והמיזוגנית. לא מדובר כאן על רצון להגן על נשים, אלא להפך, רצון להגן על הצבא מהנשים "המלוכלכות" הללו. זה מה שהפך את הנושא לאייטם. הרי אם מישהו היה יוזם מאמר על תעסוקת נשים במכון ההוא, הוא לא היה זוכה לאייטם, או שהיה אייטם חד פעמי ללא הד ציבורי. אם נציג את הדברים שוב בצורה ברורה ונאמר את המובן מאליו: החשפניות הן עצמן נשים טובות, שצריך להגן עליהן ולא לראות בהן כתם אנושי, אלא בני אדם שאינן טובות פחות מפוליטיקאיות או רופאות. אבל עיקר הפרשה הוא בהכתמה שלהן, ובכך שהן פגעו ב"כבוד הצהלי" הבתולי. כלומר הפרשה כמו שהיא נגד צ'ייני, היא גם נגד נשים ונגד איבריהן. 

בגדול, בחישוב סטטיסטי פשוט, אני חושב שאותו צ'ייני אחראי במסגרת עבודתו השוטפת על הרג של לפחות עשרות נשים מאז ינואר הנוכחי, כך שעצם ההתחברות למחאה כזו, שהבסיס שלה הוא בעצם שנאת נשים, הוא לטעמי בעייתי מאוד (גם אם הטיעון על ניצול נשים במועדוני חשפנות נכון). פמניסטיות אמיתיות (ויש כאלה שהתייחסו לעניין בפרופורציה) היו מעלות את הנושא של הרג הנשים, הקשישות והילדות שנעשה תחת פגזי צ'ייני, וגם הגברים, שדמם לא פחות אדום, ולא של ההליכה למועדון החשפנות הזה, שהוא עניין זניח. כלומר – אפילו אם הרצח הזה של הנשים הוא לגיטימי כפי שרבים חושבים, ואולי טוב שהצבא הרג נשים וזה עזר לאיזה תוכנית צבאית ארוכת-טווח להגביר את הפופולריות של החמאס בשטחים, ושמוות של נשים זה שווה בשביל לשפר את ההרתעה, כפי שהמיין-סטרים פה חושב – זה עדיין מהותי יותר. עדיף (לטעמי, אולי אני טועה) שנשים ירקדו ערומות משיהפכו לגופות ערומות. השוואה קצת לא קשורה, אבל מדברת על פרופורציות: תארו לכם שיאשימו את יגאל עמיר בכך שהוא לא משתמש בחסכמים בתקופת בצורת. אגב, גם אני הייתי במועדון החשפנות הזה בערב שירה בארגון המשוררת-ליצנית קיקי פופ, והתחברתי עם כמה חשפניות. 

על הערב במועדון החשפנות, בנענע בימיו הטובים:
 http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=140107

 

 

הופעות עם בני המה

אחרי ההצלחה המעושנת בבאר שבע, "בני המה" (אוהד פישוף וישי אדר, לשעבר ממייסדי "נושאי המגבעת") ואני, יוצאים לסיבוב הופעות בארץ. אני מופע החימום, והם העוף המטוגן. התחנות הן יום חמישי הקרוב, ה12 בחודש, 22:00, ב"באסס", ההסתדרות 1, ירושלים, כניסה 40 ש"ח (יכול להיות שבאותו יום אופיע בשש בחיפה באירוע השירה בפסטיבל של רחוב מסדה, שיוזמים אני אלת המסטיק, לילך ובר ומיטל נסים, נערות דקה, באסטרבות ונטלי לוין. פרטים בהמשך). ושבוע אחר כך, ה19 במרץ, יום חמישי, ב"ברזילי" תל אביב-יפו.
 

על ההופעה בירושלים:
http://www.jlm.israel.net/home/event.php?id=12246

—-

Abstract: This is the israeli heberew blog of roy chicky arad. this item was written after quebec tour in 2009: about Québéc cuisine like Poutine, maple taffe, and sea-pie, quebec swears' source (Tabarnak, Chris), Rimouski nightlife (!), Quebec City, Montreal, the quite revolution, the church, Plains of Abraham debate, antisemitism in Quebec in the 30s and Yves Thériault, is the quebecians are the palestinians of canada, or the israelis of quebec? Québécoise music etc.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שחר  On 11 במרץ 2009 at 9:52

    אני חייב לציין שזה לא בדיוק פרומוישן טוב לקוויבק
    בכל אופן לי לא עשית חשק לטוס לשם
    נשמע די משעמם ולא מלהיב בכלל

    אין כמו תל אביב בתכלס

    שמחתי לשמוע על מסע ההופעות אני בהחלט מעריץ ואגיע

  • חייש  On 11 במרץ 2009 at 13:34

    תן דעתך שאם וכשגלעד שליט יחזור, הוא יחזור כטאלנט. אני מקווה בשבילו שהוא יצטייד במיידי בסוכן ממולח, אחרת סתם יעשו עליו סיבוב ולא יצא לו מזה כלום.

  • דור כהן  On 12 במרץ 2009 at 2:42

    אני מקווה מאד שלא. אחרי שבי החמאס הוא צריך להיות גם בשבי יאיר לפיד?
    אני חושב שייקח לפחות שנה-שנתיים עד שהוא יתן ראיון. כמו שהיה עם טננבאום.

    מתכוון להגיע לפסטיבל במסדה- וממליץ בחום.
    בסוף מסדה יהיה פלורנטין.

    ודווקא האוכל הקוויבקי נשמע מעולה… כל הבשר הזה!

  • שי  On 12 במרץ 2009 at 23:48

    שודר בטלוויזיה המצרית

    .בחור מאוד חביב שמדבר דברי שלום

    .כמה טוב שיש לנו שלום עם מצרים
    .חשוב לציין שזה סירטון אחד מני רבים
    !תהנה וספר לחברים

  • ב  On 16 במרץ 2009 at 6:07

    מרתק, אבל ברחובות כבר יש 108 אלף תושבים ובחדרה כמעט 80 אלף

  • avizaz  On 20 בספטמבר 2012 at 18:07

    אז עכשיו כשגלעד שליט חזר אלינו אפשר להגיד בוודאות כי עמדת קנדה השתנתה בנוגע לישראל, הוציאה את השגרירות מאיראן, והיחסים עם קוויבק הפשירו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: