תגובה לביקורת על השירון נגד המלחמה 'לצאת' בהעיר

קראתי את המאמר על 'לצאת' – אסופת השירה נגד המלחמה בתמיהה. עד כה החזקתי בעמדה שהמלחמה הזאת הצליחה לשפר את מצבו בקלפי של אהוד ברק, על חשבון דם 230 ילדים מתים בעזה, אך לאו. הכותב טוען כי המרוויחים מעסק הביש הזה, הם המשוררים יימח שמם שהתנגדותם למלחמה היא מסווה, "טרמפ נוח": הם מוציאים מיני חוברות פוליטיות חיש-קל כדי לפרסם את עצמם. אלא שההיסטוריה האנושית מראה שהמרויחים ממלחמות מיותרות כאלה הם המצביאים, הבנקאים וסוחרי הנשק ולא המשוררים (או האזרחים). עד שיובסו המצביאים הללו, כמובן. 
האסופה 'לצאת' יצאה בבהילות על ידי שישה כתבי עת ששילבו ידיים, כדי להציג מחאה מיידית, לא אחרי שהגופות ירקיבו והנכים יהיו שסועי-רגליים. קול הקורא יצא ביום השלישי למלחמה והעורכים התכנסו בצהרי החמישי. גייסנו את 2500 הש"ח הדרושים להדפסת אלף עותקים במגבית מהירה מהעיתונים והעורכים. בית הדפוס הבין שמדובר במשהו נגד המלחמה, וסירב: נאלצנו למצוא במהירות בית דפוס אלטרנטיבי, בכפר קאסם, עוד לפני המהלך הקרקעי המתוכנן. כשהגיליונות אזלו, הוצאנו עוד מהדורה של אלף עותקים. את המהירות הזו, ואת זה שהאסופה ניתנת כולה להורדה חינם ברשת, מציג אלפרוביץ' כאופרטוניזם וכניצול הזדמנות. אבל מה הטעם באסופה נגד מלחמה שיוצאת אחרי שהמלחמה כבר תמה וכולם מבינים שהיא מטופשת, אפילו מבקרי השירה?
כשהתקשורת תשחרר לציבור הישראלי את העובדות והתמונות על הטבח בעזה, וכאשר יתגלה עד כמה הוא מחזק את החמאס ולא מזיז לקסאמים, אח תאום ומפגר של מלחמת 2006 ו1982, המאמר הזה יהיה לקלון לעיתון "העיר" שאני נוטה לחבב בשנים האחרונות, אך כאן הניח לאג'נדה של רוני דניאל לנצח.
המאמר תוקף ומלעיג להפגנת השירה מול ביתו של אהוד ברק באקירוב, שיום אחריה הודיע ברק על מעבר לאשקלון. יש בכך הישג פיזיקאלי מרשים: הכתב עצמו סיקר בחן אירוע שלא היה בו. ומבקר משוררים שלא קראו באירוע. 
המדהים הוא שהמבקר החביב (אין לי דבר אישי נגדו) רואה את עצמו כנונקונפורמיסט העומד כסכר מוצק מול המאבק נגד המלחמה. בבלוג שלו הוא מספר על התמיכה העצומה לה זכה על המאמר. לא פלא שמניותיו טיפסו: כשאתה שט באשד העכור של ביוב הפטריוטיות, בוודאי תרגיש איזו חמימות. וכך, מעין חצי מבקר חצי טוקבקיסט, ייכנס הכותב להיסטוריה של מלחכי הפנכה המריעים לצבא התוקף בקרבות אוויליים ואסוניים.
טוב, הנחנו שיציאת האסופה בזמן שהתקשורת כולה מתגייסת להצדיק את ההרג, תהיה שנויה במחלוקת בעיתונות. אך כאן המאמר הוא כולו אד-הומינם, מנסה לנגח אישית את העורכים ולחפש מניעים נסתרים ואמביציות. אני מכיר היטב את קולות הצקצוק מכל פעולה חברתית. כשגרילה תרבות הגיעה לקריית גת כמחאה על סגירת פולגת (אגב, איש העסקים שסגר את פולגת, צביקה בארינבוים, העסיק את אהוד ברק בתקופה שזה "עשה לביתו"), לא ראיתי שם את אלפרוביץ' ותומכי המלחמה. חובבי הדרום מגינים עליו כשמדובר בתירוץ להרג ערבים. לטעמי, טראומה מפיטורים של עובדת פולגת בת חמישים קשה לא פחות ממקרה חרדה אחרי נפילת פצ"מר.
יותר מכל הביקורת, אני לא שותף למילה 'חלילה' שכתב המבקר כשמדובר על הפסקת ההרג. איך חובב-ספר מסוגל לשוש למלחמה כזו? לאחר שטוקבקיסטית האשימה אותנו בכך שכוחות הברית לא הפציצו את אושוויץ, אלפרוביץ' הסביר בבלוגו את הפירוש של אי-יציאה למלחמה, "עליך כנכד של מהגרים לשוב לארץ מוצאך". האם אלה שתי האופציות הקיימות: בריחה או רצח? זו בעצם המשמעות של 'לצאת!' – להתוות דרך נוספת מול הפראנויה של האלפרוביצ'יזם את דובר צה"ל – דרך שבה גם אנחנו נהנה מהשמש החורפית, וגם שהילדות אשר פגזים ריטשו את בטנן בעזה לא ימותו, ויהנו מאותה שמש.  

  (גרסה טיפה מקוצרת פורסמה בהעיר האחרון)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 18 בינואר 2009 at 21:22

    בעיני האופציות היחידות הן לפייס או להסתלק. כלומר, אם הדרך היחידה לקיום מדינת ישראל הוא במעשי הרג כאלו, שתמשיך המדינה לעשות את זה בזמן שאני אהפוך ליהודי אמריקאי.

  • רן ודן  On 18 בינואר 2009 at 23:30

    הוא כתב שזו חרא אסופה והוא צודק. האיכות של החומר ירודה ביותר. הוא כתב שזו מחאה דמיקולו והוא צודק משום שהמחאה שלכם נראתה כמו עוד פגישה של חבורת מעופפים שפעם נפגשת לשתות, פעם כדי לזיין ופעם כדי למחות. על משהו, לא משנה מה. הוא גם כתב שזה נראה כאילו אתם מנסים לקדם עצמכם על גב העניין. וגם כאן הוא צודק. כל מי שקורא את הבלוג של מתי שמואלוף לא יכול שלא לשים לב שמה שמעניין את מתי שמואלוף זה מתי שמואלוף. האמת, זה עולה גם מקריאת הבלוג שלך ואפילו מקריאת הראיון ההוא שיהושע סימון נתן נדמה לי להארץ. אתה לא יכול לטפח תדמית של נהנתן ששם זין ואז לצאת במחאה. אתה פשוט לא יכול. כלומר, יכול להיות שזה ירשים כמה סטודנטיות למדעי הרוח שסוף סוף יפתחו רגליים אבל אם אתה באמת רוצה להוביל מהלך אתה לא תצליח.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18 בינואר 2009 at 23:45

    רן ודן
    (זו כבר התחלה בעייתית, אגב)
    אין משגלים בנות רוח בזמנים כאלה, זה חלק מדיני מלחמת חובה.
    (ראה ספר דברים. מה איזה דברים? ה-דברים)

    לומר על מתי שמואלוף שכל מה שמעניין אותו זה הוא, זה באמת קצת מופרך.
    אם אני לא טועה, הוא מנהל את הבלוג עם המספר הגבוה ביותר של הפניות ליצירות ופעילויות של אחרים, לעתים עד לעייפה.

    את צ'יקי קל לשנוא.
    אני בעד טי-שירט או משהו
    סטייל "איי הייט ברנדה"

    אפשר את ההכנסות מהמכירות לתרום לילדות שלא יודעות מה המהשמעות הפוליטית של המילה
    "צד"

    בכל מקרה,
    אם פה, במילים, אין "שלום", ודאי ששם, בחיילים, אין.
    כך הוכיח האתר הזה למשך כל ימי המלחמה (וכך הוכחתי גם לעצמי בתוך עצמי כנגד עצמי כשהגבתי פה ושם)

    גם מי שדעתו שואפת לשלום, נלחם עליה.
    ככה זה בני אדם.

  • קיקה  On 18 בינואר 2009 at 23:46

    אה.
    זו אני, קיקה.

  • PR  On 19 בינואר 2009 at 1:15

    מה אתה רוצה ממנו?

    הוא כתב שזו חרא אסופה והוא צודק. האיכות של החומר ירודה ביותר. הוא כתב שזו מחאה דמיקולו והוא צודק משום שהמחאה שלכם נראתה כמו עוד פגישה של חבורת מעופפים שפעם נפגשת לשתות, פעם כדי לזיין ופעם כדי למחות. על משהו, לא משנה מה. הוא גם כתב שזה נראה כאילו אתם מנסים לקדם עצמכם על גב העניין. וגם כאן הוא צודק. כל מי שקורא את הבלוג של מתי שמואלוף לא יכול שלא לשים לב שמה שמעניין את מתי שמואלוף זה מתי שמואלוף. האמת, זה עולה גם מקריאת הבלוג שלך ואפילו מקריאת הראיון ההוא שיהושע סימון נתן נדמה לי להארץ. אתה לא יכול לטפח תדמית של נהנתן ששם זין ואז לצאת במחאה. אתה פשוט לא יכול. כלומר, יכול להיות שזה ירשים כמה סטודנטיות למדעי הרוח שסוף סוף יפתחו רגליים אבל אם אתה באמת רוצה להוביל מהלך אתה לא תצליח.

  • א  On 19 בינואר 2009 at 8:38

    פיט סיגר רצה רק לזיין גרופיות
    פיל אוקס היה נהנתן ניו יורקי
    ברטולט ברכט היה רודף שמלות שיכור
    ג'ורג' אורוול היה סנוב שלא החזיר טלפונים
    מתי שמואלוף מתחיל עם קטינות
    יהושוע סימון מכוער

    הנה האג'נדה הפוליטית שלי
    אני אגב גם מצביע ביבי כי אני שונא את צ'יקי

    אני המשורר המתוסכל
    איפה הנשמה באמנות המודרנית, איפה

  • איריס  On 19 בינואר 2009 at 8:46

    יש אפשרות להוציא אסופה נוספת ולטעמי לפתוח אותה יותר, וגם לחומרים מיינסטרימים יותר, למשל אפילו חומרים של ילדים נפגעי מלחמה, או הלומי קרב, או קורעים ונוהים אחרים.
    ביחד עם הטילים של החוג הקבוע.

    לא הוגן לייחס "רווח" למשוררים מהמלחמה, אפשר לאמר שגם הרייטינג של הבלוג שלי עלה, כי הוא נכלל ב"בלוגים נגד המלחמה", זו שטות מוחלטת, כי צריך להתסכל על הרווח הכלכלי, ויפה ענה ארד שמדובר על יושבי אקירוב שיגזרו מיליארדים, ויוכלו לממן את ספרי השירה של הילדים הלא מוכשרים שלהם. טיעון מכוער היה ב"העיר" הוא יכול היה להסתפק בביקורת עניינית על איכות החומר, כיון שזה תפקידו, אבל לא להתעמת עם המטרה של האסופה ולחתור תחת האמינות של המוציאים אותה.

    מבקר רציני לוקח את מטרת האסופה כנתון, ובודק אם היא עונה למטרה שלה, ומה יכול היה לשפר אותה. גם אם הוא חולק על המטרה.

    לגבי איכות המחאה המשוררית מן החוג שנדון כאן, כדי שהיא תהיה אפקטיבית היא צריכה לחבור מנטאלית למחאה הנוספת, כמו סרבני שרות מלומדים ופילוסופיים, וכאמור כל נפגעי המלחמה, ולקשור את זה לריבוד הכלכלי התומך במכונת המלחמה, שזה נעשה איכשהו אבל לא מספיק ברור. גם חומרים דתיים, הנוגעים למלחמה, וכל כיוצב, לא חסר ממה לקחת. להציב אלטרנטיבה מלאה ועגולה ויציבה יותר רגשית, שמכילה גם את צהלות הקרב הצפויות.
    ברוח הדברים, שום דבר אנושי לא זר לי.

  • אבנר  On 19 בינואר 2009 at 21:03

    הבעיה שצ'יקי לא מבין שהוא חלק מהמלחמה, גם כשהוא נגדה. שיקרא רגע איך הוא מתאר את הכנת השירון הזה – על הבהילות, ההתגייסות, התושיה, האמצעים וכו' ויבין שבינו לבין גיוס המילואים אין הבדל משמעותי. הוא פשוט עוד מרכיב של התופעה שנקראת "המלחמה". שר'לה שרון של השמאל או משהו.
    והאמת, צ'יקי עוד לא עונה לשאלה הבסיסית: מדוע משוררים צריכים להביע את דעתם בבהילות בשירה על מה שקורה ושרברבים או קונדיטורים לא? למה להוציא שירון ולא להרכיב ממטרה או לאפות עוגת נפוליאון ? אה! כי זה חסר ערך?! והשירה?!

  • צ'יקי  On 19 בינואר 2009 at 21:29

    לאבנר
    אני מסכים איתך לחלוטין. ובאדומה ובלצאת אין רק משוררים. בלצאת יש גם עדויות, ובאדומה יש למשל שיר של מתקן אופניים שהמליץ עליו רוני סומק ואני מאוד דחפתי להכניס, ואני חושב שזה אחד השירים היותר מוצלחים.

    באופן כללי, אני משורר (ורבים יגידו שלא), אז זה מה שאני יודע לעשות. אין לי בעיה גם אם טבחים ושרברבים וכאמור מתקני אופניים ימחו. ומחאת שרברב לא פחות כואבת ומעניינת ממחאתם של רוב המשוררים שאני מכיר.
    ואתה צודק בחלק השני – השירון הזה נעשה בבהילות כמו המלחמה, והייתי שמח אם הייתי עושה באותו זמן דברים אחרים ושמחים יותר, אבל אין מה לעשות. לא יכולתי לשבת בשילוב ידיים. מצד שני גרמתי לפחות נזקים מצה"ל. אבל ההערה שלך נכונה – הלוואי שלא הייתי צריך לעשות את האסופה הזאת.

    על כל פנים, ההערות שלך חשובות וטוב שכתבת אותן
    יום נעים

  • אבנר  On 19 בינואר 2009 at 23:44

    לא ברור אם זה ברצינות או בצחוק.
    בכל מקרה – השאלה העיקרית שנותרת מול המחאה הלא אפקטיבית הזו היא מהי מחאה אפקטיבית או מהו צעד אפקטיבי כדי למנוע זוועה שכזו? שירה? סטיקרים? או לעמוד מול הטנקים ולהפריע את תנועתם?

  • יאיר  On 20 בינואר 2009 at 0:09

    מול דעת קהל כזאת,אין צעד אפקטיבי למנוע את הזוועה
    פעולות מחאה ישירות יכולות להצליח רק במקום שבו מכרסם
    הספק. גם לעמוד מול הטנקים זה צעד סמלי, זה לא היה עוצר כלום.

    אסופת שירה היא דבר ראוי וחיוני
    גם אם התועלת תורגש (אם בכלל) רק במלחמה הבאה
    חשוב להגיד בזמן אמת "לא".
    חשוב שיהיה קול ששובר את הקונצנזוס, חשוב לטעת זרעים קטנים של ספק שיום אחד יגדלו, אם לא ליער גדול, לפחות לסבך ים תיכוני

  • רון  On 20 בינואר 2009 at 12:11

    אתה לא יודע לכתוב שירה. מכאן הבעיה מתחילה
    די להתחזות, אנשים לא מאמינים לך.

  • צ'יקי  On 20 בינואר 2009 at 14:55

    יכול להיות שאני לא יודע לכתוב שירה, מי יודע. אז אני כותב את הלא-שירה שלי, ועדיין זה מה שאני יכול לעשות.

  • דודי  On 20 בינואר 2009 at 15:34

    לא ימחה נגד המלחמה על-ידי תיקון אופניים "בהול" שאחריו האופניים יסעו עקום, וקונדיטור לא ימחה נגד המלחמה על-ידי אפייה "בהולה" של עוגה שיש בה מלח במקום סוכר.

  • לא משורר ולא מתוסכל  On 20 בינואר 2009 at 17:44

    חלק ניכר מהשירים ב"לצאת" נכתבו זמן רב לפני המלחמה.

    הלכה האנלוגיה.

    חוץ מזה, איך כותבים שירים בצורה בהולה? מרימים טלפון חירום למוזה? חורזים בצ'יק משקל אלכסנדרוני? אין דבר כזה שיר בהול.

    וגם, כתיבת שיר אינה דומה בשום אופן לתיקון אופניים.

    אבל זו באמת רק דעתי האישית

    אבל מה אני יודע, אני לא משורר

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 בינואר 2009 at 19:48

    אתה לא יכול לכתוב את "הלא שירה שלך", כי אם זה לא שירה, זה גם לא שלך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: