כמה מילים טובות לנוסעים לסיני + יובל בן עמי + אינטרנציונל + התחתונים שלי

אחת החוצפות הכי גדולות היא להציג ישראלים הממשיכים לנפוש בסיני כחסרי אחריות. קלות הדעת, אם היתה, היא בחיסול עימאד מורניה. הרי ברור שחיסול כזה יביא עמו איזה סבב נקמות מדמם. אם הדבר לא היה ברור, סימן שמתכנני החיסול וכל השמחים לאיד באמת מטומטמים.
בואו נהיה יצירתיים והגיוניים: הנקמה יכולה להיות למשל הטסת מטוס אל המגדל שבו גר אהוד ברק. פיצוץ בתל אביב הרבה יותר קל מפיגוע בסיני, ששורצת אינספור אנשי בטחון ושיריוניות על מעט הישראלים שם. סיני, שבה כל הזדמנות טובה למצרים לענות בדווי, ושמשתף פעולה יודע שייצלו את משפחתו בשמן רותח. סיני, הדלילה כל כך, שבה לא שווה למחבל להתאבד ולקחת איתו שניים-שלושה משתזפים איתו. אני, כמי שהיה יו"ר ועדת כיבוי אש בשכבת כיתה ג' בבית הספר היסודי מצפה באר שבע, דורש שברק יפנה את ביתו, או לפחות לא יישן ליד החלון. ההגיון של הפיגוע בו גבוה בדיוק כמו הגיון הפיגוע בסיני. הרי הוא המקביל למורניה, ולא חובבי השיזוף בסיני.
אם לומר את האמת, אני רוצה לגלות סוד: זה לא רק קשור להתראות על סיני, אבל אני לא מאמין כל כך לשום הערכה של צה"ל. אולי אני מוזר, יתכן ואני קצת משונה, אבל איך לומר, אני לא סומך על המוחות המזהירים שמנפק הצבא שלנו. אני פונה לקורא בשאלה: אתם סומכים על תבונתו של מופז? ברור שלא. מדובר באדם לא חכם. זו לא דעתי, יובל שטייניץ אמר אתמול שהוא "לא חכם" והדבר לא זכה לכותרת אפילו, כי זה די ברור לכולם. מדוע כשהוא עם מדים הוא נבון ושקול יותר לדעתכם? מדוע כשאותו ברנש אומר בקול עבה שיזכה בבחירות בקדימה כשהוא מקבל 43.7 אחוז בדיוק, נדמה לאדם הפשוט שהוא לוקה בפנטזיות שונות ואולי לחרולים המסתובבים בתוך מעגלי מוחו, אבל כשאדם מקביל אליו מכריז שיהיה פיגוע בסיני במהלך החודש הקרוב, הדבר נראה כאמת משמים? כאילו באמת יש איזו התרעה אמיתית ובעלת הגיון יותר מאותו סקר ממופז? גם על המוסד והשב"כ העושים ימים ולילות אני לא כל כך סומך, אחרי הכול אותם אנשים שהביאו להערכה כי מסוכן בסיני יגיעו בסוף ל"ישראל ביתנו" להיות מספר 4 ויגידו כי צריך לפוצץ את סכר אסואן, ינסו לחוקק חוקים בזכות צנזור סרטים שאין בהם אהבת המולדת או משהו שכזה (ח"כ חסון). מדובר בפוליטיקאים במדים, לא באנשים אמינים, אלא בטיפוסים מפוקפקים שבחלקם נמצאים על גבול של פרנויה משולבת עם פיגור שכלי קל והדעות הפוליטיות שלהם משפיעות מאוד על ההערכות שלהם ("מה אני צריך את החשישניקים האלה בסיני"). ואצטט את הערכת ראש השירות החשאי לשעבר דיכטר, שלשום: "אני מתכונן לסיבוב השני בבחירות של קדימה".
טוב, בניגוד לאנשי הצבא, אינני יכול להגיד באופן מוחלט שלא יהיו פיגועים בסיני, תורכיה, תאילנד, האיים המלדיביים, קירגיסטן, קנדה (!)  וכו'. אני חסר כל חוש נבואי, ואני מאוד ללא מתכוון לקחת אחריות על בריאות קוראי הבלוג האהובים שלי, במיוחד שישים המנויים. ההתראות הללו, בדרכן של התראות, לפעמים נכונות ולפעמים לא. מי יודע, יתכן שיהיה פיגוע בסיני. יתכן גם שהתזה שלי על המגדל של אהוד ברק נכונה. יתכן שדיכטר יגיע לסיבוב השני בקדימה ושמופז ינצח בקדימה כשהוא מגיע ל43.7 אחוזים, מה אני יודע?
כמי שנוסע הרבה לסיני, כבר כשנה שלמה (עוד לפני מורניה) יש התראות ממוקדות של עוד רבע-דקה אודות סיני, שהצליחו להרתיע במקרים רבים גם אותי. אבל הרי אם היו באמת מתכננים, באותה שנה היו מצליחים לפוצץ שם כבר איזה מלון כושל, או נתפסים כבר. אני זוכר שהייתי שם בפסח והמקום היה ריק באופן מיוחד: הבדווים סיפרו לי בעצב שבחורה עברה לאורך החוף וצעקה "תצאו מהחוף, מחבל מתקרב. הפעם זה רציני" והבריחה את כולם. בחיי הבחנתי שיש אנשים שנהנים מהיסטריה. למרות שכאן נטען כי הגיעה מטעם המלונות באילת שעולים בערך פי שלושים מביר סוויר.

אם המדינה היתה מפנה את שדרות, אשדוד ואשקלון מיושב בעידן הקסאמים זו היתה פחדנות וכניעה לטרור, לעומת זאת כשמכריחים ישראלים לנטוש את סיני מדובר במפעל לאומי גאה שכל הטוקבקיסטים מאמצים. דוקא הנופשים שלא נכנעים לבהלה נחשבים לנבלים וחסרי אחריות עוכרי כל העם. הרי מדובר כאן במדינה שכופה על תושביה להיכנע לטרור. החיזבאללה מפיץ קצת שמועות, ומדינה שלמה משקשקת והולכת לסבול באיזה צימר יקר ומעופש. שילכו לעזאזל, חיזבאללה.
ויש את הטענה שכאן מדובר לא רק באחריות אישית, שכל אחד יכול לקחת בעצמו, אלא בעניין לאומי. הרי יידרשו תמורת הבליין המצחין שייחטף בסיני כמה מאות פלסטינים, שלא לדבר על פתיחת השערים לאוכל ונפט לעזה. זה ממש אוי ואבוי. וכשפושעים חטפו 15 תיירים מגבול מצרים סודן, איך כולם קיוו שיהיו שם ישראלים (שימו לב לטוקבקים ברוח 'הגיע להם').
ואני אומר, אדרבה: לישראל יש מספיק אלפי אסירים פלסטינים שהוריהם או ילדיהם יהיו שמחים לראות אותם. הורים שאינם שונים מהוריהם של חטופינו המסכנים אנו.
אגב, הפחד מחטיפה הוא ממש פרנויה. אני זוכר איך כילד הייתי בהיסטריה מחטיפה על ידי ערבים. למרות שסטטיסטית למעשה רק אחד מכל מיליון ישראלים נחטף. בסיני או בקטמנדו, יש יותר סיכוי למות שיפול עליך פסנתר ברחוב, או שתמותו מפיצוץ של שקית טרופית.

נסיעה נעימה. אל תשכחו כפכפים. הדבר הכי מפחיד זה קיפודי ים. אה, וגם מלפפוני הים.

על הספר "ניפגש באמצע הדרך" מאת יובל בן עמי

"ניפגש באמצע הדרך" של יובל בן עמי (גילוי נאות: חבר שלי בשנה האחרונה, מנחה קבוע באירועים שאנחנו עושים ב"גרילה תרבות", והולך לפרסם שירים במעין הקרוב) הוא למעשה שיר אהבה לאהבה ולנדודים. המתח המרכזי של הגיבור הוא בין האהבה שנמצאת בכיס ובין שתי הציפורים על העץ. בסופו, מובן שעצם האהבה היא חיפוש הציפורים על העץ.
לטעמי, דוקא היתרון הגדול של הספר, הוירטואוזיות שבו – השנינות של הכותב, הדימויים המבריקים והתיאורים הצולפים – היא המעצור הגדול שלו. הספר הוא הכלאה בין רומן יומני, הכתוב באופן לא כרונולוגי, לבין מדריך טיולים מושלם, כשהאהבה של הכותב מדבקת ממש לנשים ולמקומות. הוא מצליח לעשות חשק לאירוסקפטי כמוני לנסוע לפינלנד! ובכלל הספר עושה חשק לצאת לטיול. הייתי בעיר אחת ובעקבות הקריאה הייתי חייב לנסוע לעיר אחרת.
זהו שיר הלל לאדם הבודד, שלוקח את הגיטרה על גבו וממשיך לחפש אהבה וטרמפ. הספר מתחיל לקבל תנועה דווקא בנסיעה ממוסדת על חשבון משרד החוץ הפיני: דוקא המיסוד הזה, הרכסון הזה של המטייל הפרוע, מראה שוב לגיבור שהוא צריך להמשיך בדרכו, לעזוב שוב את האהבה הקבועה.

**ספויילר**

לכאורה, רוב הפרקים בספר ביוגרפיים, והוא ממש על גבול הבלוג החווייתי, דבר שאני חושב כמחמאה. יובל בן עמי כותב את אחד הבלוגים הטובים ביותר בישראל וקשה לא להשוות בין הבלוג לבין הכתיבה הספרותית שלו. רק בפרקים האחרונים, שבהם נינה, אותה פגש כשראה רק את עיניה, מתגלה בסוף כבעלת שיער שיבה. רק אז, בפרק האחרון הזה, הטקסט היומני הזה, הופך לרומן.
על כל פנים, הספר הזה הוא חתרני בנוף הספרים הישראלים והטלוויזיה הישראלית המטיפים למונוגמיות ול"הכי טוב בבית" הדכאני. אם בסוף ספר בדרך כלל הגיבור חוזר לאהובתו, כאן הגיבור חוזר לנדודיו. למה למצוא, אם אפשר לחפש.

הפרק הראשון בספר

אינטרנציונל!  – תערוכה

תערוכה חדשה שבה אני משתתף למעשה לא כיוצר, אלא מוצגים שני קליפים שלי שנעשו על ידי אמני וידאו: אני ואנונו שביים ארי ליבסקר וי"ח שושנים שביימה האמנית המצליחה מאוד היום באירופה קרן ציטר.
פתיחה: יום ה' 18.9 20:00
הגדה השמאלית, רח' אחד העם 70, תל-אביב-יפו

מארגנים: יהושע סימון וג'פרי סטוקר
משתתפים: איתמר ג'ובני רמי מימון ורועי רוזן, קלרה גל, נעה גרוס, פהד חלבי, ארי ליבסקר, פליסה פונס, פרנצ'סקו פיניציו, נועה צאושו, קרן ציטר ורועי צ'יקי ארד, זויה צ'רקסקי, אסף קוריאט, ברק רביץ, מעין שטראוס, ענבר שרמן
משך תצוגת התערוכה: 18.9 – 27.9
שעות פתיחה:
ה' (18.9) 20:00-24:00 ; ו' (19.9) 12:00-16:00 ; ב' (22.9) 18:00-22:00 ; ג' (23.9) 18:00-22:00 ; ד' (24.9) 18:00-22:00 ; ה' (25.9) 17:00-21:00 ; ו' (26.9) 12:00-16:00 ; נעילה: יום שבת (27.9)

דף הפייסבוק של התערוכה

מתנה – תערוכה

ביום שבת, 20:00, פתיחת התערוכה "מתנה", גלריה ארטופיה, פוריה 8, יפו. שם אני משתתף כאמן של ממש. כאמן, אני מתכוון ללכת לשירותים, להפשיל את התחתונים ולהעניק לקהל. בניגוד לשמועות, התחתונים של האמן יהיו בני יום אחד, כלומר מאותו בוקר, ויבושמו קודם בבושם מיוחד וזול שניקנה בדאונטאון של עמאן, ירדן, ליד מסעדת ירושלים. התחתונים יוענקו לנערה או לנער (או גם לגברת המבוגרת) שישכנעו אותי שהם מגיעים להם.

משתתפים: אורית אדר בכר, לי אורפז, אורן אליאב, אלה אמיתי סדובסקי, בועז ארד, רועי צ'יקי ארד, איתן בוגנים, יעל בלבן, עדו בראל, אנה ברשטנסקי, קרן גלר, יאיר גרבוז, אורי גרשוני, הינדה וייס, מאיה זאק, נטע זוהר, הדס חסיד, נועה יערי, רועי יריב, ארז ישראלי, טליה ישראלי, חגי לוריא, ליאב מזרחי, אוהד מטלון, אוהד מילשטיין, קרין מנדלוביץ, אסי משולם, מיכל נאמן, גוסטבו סגורסקי, הדס עפרת, גילית פישר, רינת קוטלר, ורה קורמן, גבי קליין, רועי רוזן, אורה ראובן, פיליפ רנצר, זמיר שץ, עדי שמעוני.

אוצרת: רקפת וינר-עומר.

הנה מאמר של גליה טלמור.

וביקורת נוקבת על תחתוניי של חגית פלג רותם.

עוד

כתבת השער מתוך "פירמה", העיתון בגלובס שאני עורך, על האלימות נגד עיתונאים ערבים בישראל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר  On 17 בספטמבר 2008 at 2:35

    אבל איך ההורים שלך מרשים לך לנסוע?
    כלומר לסוע?

  • אמיתי סנדי  On 17 בספטמבר 2008 at 3:32

    אני מעדיף אותך כועס מאשר משורר.

  • רפרם  On 17 בספטמבר 2008 at 8:11

    כי אותם גנרלים באזרחי היו מבכרים לוותר על השלום על מצרים וירדן ולו שנישמר בבדידותינו הגיאוגרפית. הם מצרים על כך שאנשים עוד מעזים להפר את תנאי העוצר ויוצאים לתפוס שמש בסיני.

    לגבי הסכנות, הן תמיד הצחיקו אותי. יכולתי לשבת על חוף ים בתוניס/מצרים, לשתות כוס לימונדה ולקבל טלפון בהול מחברים ששואלים אותי אם אני לא מפחד. ברקע של השיחה תמיד יהיו פיצוצים ויריות. אני בדיוק אסמן עם האצבע למלא לי מחדש את הכוס ואם אפשר להפוך את הדג על הגריל.

  • דרור פויר  On 17 בספטמבר 2008 at 9:17

    מכובדי, כמו (כמעט) תמיד אתה צודק לגמרי, וכמו (תמיד) תמיד אני מסכים עם כל מילה.
    יש כאן פרדוקס קטן ונחמד: ככל שסיני יותר מסוכנת על פי הערכות גורמי הביטחון, כך היא יותר בטוחה לאלה המצפצפים על מערכת הביטחון ונוסעים, וזאת מהטעם שציינת (מיעוט הנופשים). אבל ככל שסיני יותר בטוחה על פי הערכות מערכת הביטחון כך היא הופכת ליותר מסוכנת לאלה המקשיבים למערכת הביטחון ונוסעים.
    המסקנה: ככל שיותר אנשים יצפצפו על הערכות מערכת הביטחון, כן ייטב.

    ולגבי יובל בן עמי – מצטרף להמלצה. האיש מוכשר לאללה וכתיבתו כחמאה ודבש

  • ריקי כהן  On 17 בספטמבר 2008 at 10:20

    שהשירים האחרונים שלך כל כך נפלאים!
    אתה כל כך מוכשר.

  • בולבול של בדואי  On 17 בספטמבר 2008 at 10:38

    תא אל קעידה רדום עולה על קו חמש מקהיר ומגיע אל החוף.
    מה תעשה אז? תכתוב שירים על ענבים מג'בל כופר-נפש?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 בספטמבר 2008 at 11:04

    אתה אידיוט

  • בולבול של בדואי  On 17 בספטמבר 2008 at 11:40

    לא אידיוט, אבל לפניך.
    יוון. תאילנד. לא מצרים, וגם לא איראן – למרות שיש שם חופים מדהימים.

  • צ'יקי2  On 17 בספטמבר 2008 at 12:18

    גם תאילנד בהתראות. אל קעידה יכולים לנסוע בקו 5 גם לבנגקוק.

  • א  On 17 בספטמבר 2008 at 12:39

    מנסיוני, פשוט לא כיף בסיני בזמן ההתראות.
    בעיקר בגלל שהמארחים חוששים לפרנסה שלהם (ובצדק) וזה מוציא מרמור וכעס שיוצרים אווירה אחרת מבימים רגילים

  • בולבול של בדואי  On 17 בספטמבר 2008 at 13:20

    ובכל זאת, זה אחרת כשמדובר במדינה מוסלמית.
    אולי זו שריטה מהשירות בשטחים.

  • כבר אז התרעתי  On 18 בספטמבר 2008 at 11:54

    הבעיה עם הטיעון שלך היא שאת ההתראות לא מייצרים הפלוצים שאותם תארת יפה, אלא הדרג הזוטר שמתחתם במערכת המודיעין. כיוצא אותה מערכת – שלא רוחש לה חיבה או הערכה – אני יכול להגיד שמפרסמים התראות כאשר מצטברות אינדיקציות ספציפיות, לא עושים את זה בגלל איזשהי הערכת מצב באוויר או בגלל שהערבים הם לא נחמדים. לא הוגן לשפוט את ההתראה לפי זה שלא היה פיגוע – מטרתה לגרום לפחות אנשים לנסוע, כדי להקטין את הסבירות.

    האם סיני יותר מסוכנת מכבישים בארץ? מן הסתם לא. אבל אני לא בטוח שאני הייתי נוסע. אני תומך בהסרת המצור על עזה היום אבל לא הייתי רוצה לשבת במרתף של משפחת דרמוש כקלף מיקוח לצורך העניין. ודאי שלא הייתי רוצה שיבריחו אותי במנהרה לעזה. אני סובל מקלסטרופוביה במקומות כאלה.

  • אליאב  On 16 באפריל 2010 at 19:14

    אני מסכים עם הרוח הכללית של הדברים, אך מבחינה אישית, בפעם האחרונה שהייתי בסיני כמעט התפוצצתי ברס א-שטן – אחרי שגיחכתי כמו כולם על התרעות השב"כ. ככה שמאז אני ממהר פחות לגחך פן אאלץ לאכול את הכובע אחר כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: