לידיעת אוכלי הנבלות: הילדה רוז, אייבי נתן, להקת פינג פונג

1.
נושא הילדה רוז שבר שיא של מציצנות דוחה ונצלנית. מדובר בעניין משפחתי עצוב, והפשפוש הציבורי במשפחת רון-פיזאם ובחייה של הילדה, שוב ושוב, כשכל פעם צץ ועולה פך דוחה אחר, והופך לסדרת ריאליטי פורנוגרפית. כשם שסדרת הריאליטי "האח הגדול" תשודר 24 שעות באינטרנט בקרוב, אחד מערוצי הטלוויזיה מתאמן כרגע על שידורים נונסטופ מאתר החיפוש של המזוודה.
הנושא הזה כבר לא מעניין אותי. כמו בסרט פורנו, והרי מדובר בסרט פורנו, בשלב מסוים אתה אדיש. נושא חיפוש ואיתור הגופות הפך בשנים האחרונות לזכות היסוד היחידה של הישראלי. לא אכפת איך נחיה, לא אכפת אם יהיה איפה לגור או שהבנקים יזרקו אותנו לרחוב, לא אכפת שמשכר מינימום אי אפשר למעשה לחיות, שחולדאי ממלא את הטיילת במגדלי-רפאים שלא נוכל גם לנשום או לראות שמש, הדבר היחיד שהממשלה חושבת שהיא צריכה לעשות (בלחץ התקשורת המשוגעת) זה להביא את הגופה שלנו לקבורה. כאן נמדד הריבון הישראלי, שהוא מעין זק"א גדול, ומנהל מדיניות של עפר ואפר. תודה רבה. זה מאוחר מדי. תדאגו לנו כשאנחנו חיים.
מה זה משנה אם הגופה רוז של הילדה המסכנה הזו או זו של גולדווסר יטמנו בירקון או בבית העלמין הירקון, שממילא מתפוקק. לגופות אין ערך. הן ממילא נרקבות. כן צקצקנים, גם הגופה שלכם תירקב. וגם שלי.

אין לי בעיה עם קבורה, אבל להפוך את הנושא הזה לדבר המרכזי בחיינו בעידן המודרני, לזכות היסוד היחידה שנשמרת בכל מחיר, מעיד על חולניות של החברה הישראלית, אולי חזרה לתקופה של טרום-הציונות, לפני היציאה-מהחומות, כשאנשים הגיעו למות בירושלים. הזכות החשובה היא לא להיקבר, אלא איך אתה חי עד שזה קורה.

כמה ציניות יש היום לתקשורת, כמה ניצול ולעג על הציבור האוויל, הבוכה ובה בעת מתענג על קורות הילדה הזו ותלאותיה. ושימו לב שכמו שאהוד ברק ואולמרט נאבקו על מקום בפריים ליד הארון של גולדווסר, דיכטר, אותו שר כושל, מדדה לאתר החיפושים החלקלק כדי להצטלם. נקווה שיתקרב מדי לשפה של הנהר ושנעליו לא יהיו רכוסות. חבורה של אוכלי נבלות כולכם. אולי גם שצביקה הדר יגיע עם מעדר ושנורקל.

הדרך הטובה והראויה לאזרח האמפתי היא לא להתעסק בנושא, ולבקש לא לשמוע רכילות על רוז המסכנה או על משפחתה, רכילות שהיא ממילא על גבול הדיבה, ספקולציות על ספקולציות של שכנים ומריבות משפחתיות. אין כאן ערך פוליטי, או משהו שיכול להועיל לחיינו, משהו שניתן לשנות ולשפר, אלא רק מציצנות. עוד מעט ימכרו בובות של הילדה רוז לאנשים שעושים מנוי לידיעות או ישראל היום, או קונים שני ספרים ברשת ספרים. הרגשנות הזו יצאה מתחום הסביר. (מגוחך שאני זה שמציע את זה אבל) דרושים מעט היגיון ובגרות בדיון הציבורי פה. כשהעובדים הסוציאליים שבתו כי קיבלו משכורת של פחות מ2500 ₪ , אותם הרגשנים, רוזני-הלחלוחית בזוית העין, הם בדיוק האנשים שלא התעניינו בעובדים הסוציאליים, וגם היום לא מבינים מה זה קשור, אנחנו רוצים לבכות (עוד זכות יסוד – להיקבר, להתעשר ולבכות). דיכטר לא הצטלם איתם. מצלמות הטלוויזיה לא תיעדו את השביתה 24 שעות באתר. רני רהב לא התייחס לזה. אני רוצה להגיד משהו חמוּר: מדוע דשים כל כך בילדה רוז? כי נהנים מזה.

2.
אייבי נתן מת. גם כאן הצביעות צפה כצואת עכברים על פני ביוב המדיה, וכל מיני פוליטיקאים מנסים להיכנס לתמונה בציטוט קולע. אותם אנשים שלעגו לאנשים באוניה הקטנה שהביאו בובות וצעצועים לילדי עזה, לכמיליון וחצי תושבים שנמצאים במצור כעונש, מהם מעל חצי מיליון קשישים וילדים, ללא צעצועים וללא שוקולד (למרות שכרגע אף אחד לא נפצע מקסאמים) הם אותם אלה שמחו דמעה על אייבי נתן. האנשים באוניה לעזה הם "מטורפים", ואייבי נתן שנסע למצרים במטוס הוא "גיבור" (בניגוד לעמדת הטוקבק נאצר של 1966 נתן פחות תקווה מהנייה של 2008 והיה הרבה פחות חביב). האנשים שבוכים על רוז ונהנים למשש עוד פרט עליה, והמומים מהיחס הצונן של משפחתה, הם גם אלה שימצאו נימוקים משכנעים לא להביא צעצועים למאות אלפי ילדי עזה בגילה של הילדה רוז. או יגידו, מה זה קשור? מה אתה דוחף את הילדים מעזה לכל חור? והרי הוריהם… ואפשר לחשוב שהוריה של רוז טובים יותר. 

אולמרט ששלח את המוסד, או מי שזה לא, לכפכף את המתקנים הטכניים באוניה שיצאה מהאי קפריסין, הלא הוא כפתור, לשבירת המצור בעזה, הוא גם זה שהספיד בחן את ספן השלום אייבי נתן. אולמרט היה גם אוסר את אייבי נתן בכיף. או את ג'ף הלפר, שנעצר לפני שבוע אחרי שיצא מעזה. אם הוא היה ערבי, הוא היה גם מרעיל אותו בכיף, אם זה היה יוצא טוב בסקרים של טל זילברשטיין על מתפקדי קדימה. אולמרט הוא רק דוגמא: כמעט כל אחד מהסופדים הממסדיים היה יכול להיות האדם שאחראי על מאסרו של אייבי נתן, בתנאי שזה יומלץ פוליטית על ידי היועצים, כמובן.

הייתי נוכח לאחרונה באירוע סוריאליסטי. ישבתי בבית קפה וישב מולי אדם מקסים, פלמחניק משפומפם כבן שמונים ומשהו, מומחה מקומי לנגינת מפוחית, שהרים אירוע לכבוד אקסודוס. הוא קבע בטלפון מי ינאם, מי יישא דברים וכו'. הזכיר את לובה וכל מיני אלופים נחמדים ממלחמת השחרור וכו'. בעלת בית הקפה היתה לא נחמדה אליו, כי הוא דיבר בספיקר במרכז הקפה שלה, אבל אני נהניתי לצתת. אזי מישהו התחיל לדבר על האוניה לעזה ומיד הם התחילו לגנות את "עוכרי ישראל" הללו. אז חשוב שזה ייאמר עכשיו: אייבי נתן היה פטריוט, הישראלים ששטו לעזה להביא צעצועים ולחלץ חולים שחייבים טיפול וסטודנטים היו פטריוטים והביאו גאווה לישראל ולעולם, מול הרוע וההבל הכללי. וכשאני מדבר על ההבל הכללי, אפשר להתייחס גם לסביח החציל הקונספירטיבי שכתוב למטה בטוקבקים על הליברטי.

3.
הגעתי במקרה לאייטם נשכח על פינג-פונג. בזמנו, קצת הדחקתי את התקופה, עד שאפילו היו לי זכרונות מתוקים ממנה. היתרון של כל האינסידנט, עם הלעג מדי יום בתקשורת מצד אפסים מלאי-שנאה וקרקשנים שלא עשו דבר חיובי בחייהם, הוא שהיום אני אדיש לגמרי לביקורות רעות, ואפילו קצת נהנה מהן (אם הן מנוסחות טוב או באופן חד). אבל האייטם הזה מYNET עוד לפני עידן הטוקבקים (למזלנו), הוא פשוט מטורף.

מסתבר שועדת החינוך, על כל הח"כים שלה, התכנסה במיוחד, בבקשת כמה חכים אלמוניים ובהם יובל שטייניץ, כדי להחליט כי הלהקה היא "ביזיון ובושה למדינת ישראל ולתרבות הישראלית" (ובניגוד למה שנרמז על ידי ערדי, מדובר על ההופעה עצמה והלהקה). הגיע אדם בשם אורי פורת, אחד הפובליציסטים המשמימים והמגויסים ביותר, מעין ברנש רב-חנפים, וטען שאנחנו נוכלים ושקרתה "הונאה", לא ברור על שום מה ולמה, ומה מעשה הנוכלות שעשינו לאותו פוליטרוק שהשיג ג'וב על חשבון הציבור, אורי פורת ז"ל, שמת בינתיים, תהא מנוחתו עדן. אולי היה אבא טוב או משהו כזה, כי אדם חכם לא היה. האם רצון לשלום עם סוריה הוא מעשה נוכלות? הדבר מצחיק על רקע הגילויים על מעשי ברק בפגישתו עם פארוק א-שרע, והנוכלות שלו מולו, איך שחשב לסדר את אסד האב, כפי שגילה אינדיק, וכמובן נכשל והפיל את כולם. אגב, אין לי בעיה שפוליטיקאי יהיה נוכל, אבל לפחות שיצליח בזה. ואכן, מגיע לועדה גם גיל סמסונוב בחליפה וטוען שפנה למשרד ראש הממשלה להתערב בתועבה הזו. והנה פה אייטם נוסף על תיכון רבין במזכרת בתיה שם המנהלת אסרה על השמעת גרסה לשיר בטקס סוף שנה של כיתה ט'. ביזאר מוחלט.
השפה של כל דיון החרום הזה היא ברוח היחס לדיסידנטים ברוסיה הקומוניסטית, או של פשקווילים בעדה החרדית נגד הופעה של נערות חשופות בחנות המאגאזינים השכונתית של בני ברק. כשם שבזמנו האשימו מתנגדי משטר כאידה נודל בזנות או חוליגניזם, בלי זכות תגובה, כך גם בועדת החינוך הרשמית של מדינת ישראל. אני לא מדבר על כך שעשינו משהו דומה מבחינת אומץ וסיכון, אבל הז'רגון והזדנוביזם דומים. דיון היסטרי ומופרך לחלוטין של נבחרי ציבור, שמדברים מפיהם את התרבות הישראלית, בלי לפנות לאנשים שעליהם מדובר לברר את הצד שלהם. וזה קרה במאי 2000, תקופה אופטימית, לפני האינתיפאדה, תחת שלטון של מה שנקרא-שמאל. ואחר כך לועגים לאבא של יוסי שריד שלא הביא את הביטלס כדי לא לפגוע בנוער (דבר שהבן מכחיש אגב). טירוף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On 28 באוגוסט 2008 at 14:26

    גם אתה בפוסט הזה ממשיך במציצנות דוחה ונצלנית

  • ירושלמי ממז"א  On 28 באוגוסט 2008 at 15:11

    מאז עברו הרבה כבשים.
    תודה.

  • נינט טייב השמנה  On 28 באוגוסט 2008 at 15:21

    באמת, לא אכפת לי מרוז. לא מחייה ולא ממותה. לא מהאכזריות של סבא ולא מהדמעות של האמא. ילדים מתים כל הזמן, בכל העולם. גם בארץ מתים ילדים. מעוני, ממחלות, מהזנחה. הלוואי עלי להיזרק לירקון מאשר לגווע לאט לאט כי לאמא ואבא אין כסף לניתוח. רוז פשוט לא מעניינת אותי. לא הבנתי מה צריך להתעסק בזה בכלל, ואני עדיין לא מבין. בכלל "הילדה רוז" נשמע כמו שם של איזה להטוטנית קרקס שיודעת לקפל את הרגליים מאחורי הראש ולקפוץ על טרמפולינה. וזאת באמת הרמה של הדיווח. איזה ממי היא היתה ואיזה פיג'מה יפה קנו לה ואיזה מטורפים כל הגדולים. חוק ההסדרים עבר לפני כמה ימים והולכים להעלות את תעריף התחבורה הציבורית ב-9% אחוז. אם רוז היתה בחיים, היא היתה עולה לאוטובס חזרה מבית ספר\הגן (אני לא יודע בת כמה היא וגם לא מעניין אותי), ונותנת לנהג את החמש שקל רק בשביל לשמוע "חסר ארבעים וחמש אגורות". זה היה מאוד מבלבל אותה. אמא נתנה לה חמש שקל לאוטובוס ואין לה עוד חצי. מעניין אם היא היתה יורדת מהאוטובוס. מעניין אם היא היתה בוכה. מעניין אם ילדים אחרים בוכים בגלל זה. מעניין אם הורים של ילדים בוכים בגלל זה. מעניין אם הם יקבלו כותרות בגלל זה (לא). מעניין אם יציעו להטיל על מישהו עונש מוות בגלל זה.

    סליחה שנטפלתי לבלוג שלך דווקא צ'יקי

  • גוו'דלאחרא  On 28 באוגוסט 2008 at 15:27

    תינוק מגודל שקיבל מקום בפנתיאון הארוביזיון הביא עם חבורת דבילים שיר מזוויע ועל זה בנית "קריירה" עלובה. איייייככככככססס

  • חני  On 28 באוגוסט 2008 at 15:33

    לא מדובר בקבורה, בתקשורת או בסרט פורנו: מדובר בחיים של ילדים שעוברים התעללות בחיק משפחותיהם שהם חלק מהחברה, ובחברה מנוכרת שרואה בחייהם מקרים פרטיים ומדפדפת הלאה. לילדים האלה אין קול והם זקוקים לאחרים שישמיעו את קולם.
    בטענות שלך כלפי התקשורת אין שום דבר חדש, והיא לא פועלת כך רק במקרה הזה, אבל במקרים האלה חשוב מאוד שהסיפורים יסופרו, וחשוב שאנשים לא יראו בהם מקרים פרטיים וידפדפו הלאה בכזאת קלות.

  • דניאל  On 28 באוגוסט 2008 at 15:56

    מילים כדורבנות, באמת.
    לגי רוז. מעבר להנאה, אני מנסה לחשוב על עוד סיבות להתעסקות האובססיבית ברוז.
    אחת מהן וודאי תהיה תחושת המשמעות האישית שמוות חיצוני גורם לרגע.
    כמו כן, ההתנחמות בכך שיש גרוע יותר מחייך ומהתככים במשפחתך. אכן, יכול להיות גרוע יותר.
    אבל מבחינת התקשורת וגם מש שמכונה "העם" יש את הנטייה (המדאיגה) להלחם בכל הכוח לצד הקונצנזוס המובן מאליו ביותר: המוות הטראגי של רוז,ההפגנות נגד קצב, ובקמפיין זהירות בדרכים של גלגלץ לדוגמא

  • איתי ערן  On 28 באוגוסט 2008 at 16:32

    כמו שנהוג לומר אצלנו – לגמרי.

    חתיכת הגזמה מטורפת. נגמר לנו במה להתעסק. אולי צריך שוב איזו מלחמה כדי לספק את הדם שהציבור רוצה כל כך (ומה עם איזה פיגוע? מלא זמן לא היה איזה פיגוע רציני… מזל שלפחות רציחות במשפחה ומחוץ לה יש מספיק).

    אה, וגם אפשר להפסיק עם האייטם הקבוע על אברג'יל. זה מיצה את עצמו עוד לפני שהתחילו.

  • עידו  On 28 באוגוסט 2008 at 16:39

    ובמיוחד ב-1.

  • ערדי  On 28 באוגוסט 2008 at 18:01

    מקריאת המאמר שקישרת אליו, נראה שהכעס בנושא של פינג פונג לא היה על דגלי סוריה, אלא על הדרך שכמה ברנז'אים סדרו לחברים שלהם, שלא באמת יודעים לשיר או לנגן, הופעה בארוויזיון.

    אני מבין את הרצון למסגר את זה כאילו אתה "דיסידנט ברוסיה הקומוניסטית", או לפחות מיני-אייבי, אבל "פוליטרוק שמשיג ג'וב" מתאר את אורי פורת ואותך באותה מדה של דיוק, באירוע הזה. הוא רק ישב בבית קפה אחר.

    לגבי 1, אתה צודק. 2 – אתה מעופף (המוסד חיבל להם ב"מתקנים הטכניים"?? אבל נקודת זכות על המושג "המתקנים הטכניים" :)). האנשים האלו אכן "עוכרי ישראל" בכך שהם יותר מתנגדים לישראל מאשר בעד הפלשתינים. העובדה שהם טרחו לערוך טקס לכבוד הליברטי במהלך ההפלגה מוכיחה את זה, למי שמכיר את המשמעות של הליברטי באותם חוגים.

  • רפי  On 28 באוגוסט 2008 at 18:20

    קבוצת דבילים המקריבה את הדמגוגיה הזולה בשביל טיפונת תשומת לב שנלקחה ממכם. מעניין מה היית עושה בשביל לזכות עוד פם באירוביזיון אם זה מה שאתה מצייץ פה.

  • לא הבנתי  On 28 באוגוסט 2008 at 19:01

    מה התחכום הגדול עם הליברטי? להראות שישראל עושה שטויות מטומטמות לפעמים? ולמה אתה מדבר על "אותם חוגים"? כדי למסגר את השיט בתור הקליקה השמאלנית הפסיכית? כל מי שיודע קצת על מלחמת 67' יודע מה היתה תקרית ליברטי. אז על מה לעזאזל אתה מקשקש?
    אם הם היו באמת "יותר נגד הישראלים" (מה זה, הבנים על הבנות? מטקות?) הם היו מעלים 5 טון חומר נפץ על הספינה ומפוצצים אותם ליד נמל אשדוד, במקום להביא לפלסטינים צעצועים. כן, זה מדיה איוונט, אבל אפשר לחשוב שישראל לא מפברקת כאלה כל שני וחמישי. שמחת זקנתי, ארגונים פוליטיים עושים שימוש בתקשורת. תזעיקו את המשטרה ואת השב"כ ונפתח אותם.
    אגב, מעניין מאוד למה ישראל אישרה את הכניסה לעזה, אבל אז טרחה לעצור את מי שיוצא ממנה. בחיאת, מניעה לא קודמת לענישה? אני חושב שיש על זה אפילו הלכה במקורות. אפשר לחשוב שהיציאה מעזה היא הפשע.

  • ערדי  On 28 באוגוסט 2008 at 19:29

    וואו. כוס מים?

  • לא הבנתי  On 28 באוגוסט 2008 at 19:49

    מספר המילים בהודעה שלך: 121
    מספר המילים בהודעה שלי: 138

    מה שנקרא, תנוחי.

  • ערדי  On 28 באוגוסט 2008 at 20:02

    בכל זאת הסבר: תקרית הליברטי היתה התקפה ישראלית על אונית ביון אמריקנית, במהלך מלחמת ששת הימים, במהלכה נהרגו שלושים וארבעה מלחים אמריקנים. ישראל טענה כל השנים שההתקפה הייתה טעות בזיהוי, בבחינת "אש ידידותית". האמריקנים מצידם פרסמו לפחות שבעה דוחות בנושא, מהצי ועד לסוכנות הביון, והגיעו לאותה מסקנה.

    למרות זאת, הליברטי היא אחד הנושאים החביבים על גופי ימין ושמאל קיצוניים בארה"ב ובעולם (שהשנאה לישראל היא אחד הנושאים היחידים שמשותפים להם), כשהיא משמשת כדוגמה לשליטה הציונית-יהודית בארה"ב – כך שבאירוניה המקסימה של חובבי קונספירציות (ובלוגריות עם תסמונת טורט) ככל שמתפרסמים יותר דוחות שמנקים את ישראל רק מוכחת יותר אחיזתה המוחלטת בגרונו של הממשל האמריקני.

  • דינה א'  On 28 באוגוסט 2008 at 21:45

    בעניין רוז, לחלוטין לא מסכימה עם תיאור עצם עסקת הנעדרים והחיפושים אחרי רוז כסוג של "פולחן מוות" שהחברה הישראלית שקועה בו.

    בקשר לנעדרים: ראשית, אף אחד לא ידע בוודאות חותכת שרגב וגולדווסר מתים, אלא זו הייתה רק הערכה בסבירות גבוהה (ואולי גם גבוהה מאוד מאוד מאוד), יש הבדל עצום. אף משפחה לא תוותר על חיפושים ומאמצים להשבת יקירה כשיש סיכוי ולו הכי קלוש שהוא אולי חי וסובל ושבוי בידי אויבים (ואולי אף פצוע קשה). אתה היית מוכן לזה?

    משפחות של נעדרים/שבויים שלא יודעים מה עלה בגורלם הן אומללות בצורה שקשה להעלותה על הדעת. הסבל שלהן לא נגמר, רק הולך ומתגבר עם השנים, ואין להן דקה אחת של שקט או של שמחה בחיים (לעומת משפחות שכולות, שלאחר התקופה הראשונית של אבל כבד הן לאט לאט מתאוששות, "משתקמות" וחוזרות לחיים (כמובן, תמיד עם הזיכרון והכאב, אבל רובן מצליחות להתאושש ולקיים חיים שיש בהם שלווה ושמחת-חיים לצד השכול והאובדן)).

    ופה אני רוצה לספר על 2 כתבות בטלוויזיה שצפיתי בהן, ועל קטע מספר שקראתי:

    א. לפני כ- 10 שנים ראיתי כתבה בחדשות על ילד שנעלם בגיל 9 (לצערי אני לא זוכרת את שמו), והכתבה נעשתה כ- 20 שנה לאחר היעלמותו. הכתב יצא עם האם ל"שיחזור" הערב האחרון שבו נראה בנה לפני היעלמותו: בית קולנוע קטן שבו בילה עם חבריו, ואז נפרד מהם כדי לחזור לביתו. והאמא סיפרה את כל זה, הובילה את הכתב בבטחה כי היא הרי מכירה כל דקה ודקה בערב הזה על בוריה, הגיעה לבית הקולנוע, הלכה בעקבות המסלול של בנה עוד כמה צעדים, ואז פתאום, ללא התראה, במקום להמשיך ולספר את רצף הפרטים המסודר כמו שעשתה עד כה, נעמדה על מקומה והתחילה לצרוח צרחות "פראיות": "איפה הוא? איפה הוא? מה קרה לבן שלי?"

    ואני חושבת שבאותו הרגע, כל מי ששמע אותה צועקת הרגיש ממש בעצמו לרגע אחד (ולא רק הבין "מבחוץ" עם כל האמפתיה שבעולם), את מעמקי חוסר האונים והייאוש שהיא שרויה בהם כבר 20 שנה.

    ב. לפני כ- 5 שנים ראיתי תוכנית של מני פאר בה הוא ארח 5- 6 אמהות לנעדרים (לרוב נעדרות: עדי יעקובי, דנה בנט, אלכסנדרה ברנט, וגם אמו של גיא חבר), והן כולן נראו נשים אומללות, מותשות ומיואשות. במהלך כל הראיון הן לא הביעו שום שמחה, שום בדל חיוך, שום רגע של נינוחות: רק סיפרו על החיפושים והמבצעים והניסיונות האינסופיים והעקרים להשיג מידע על מה שקרה לילדיהן, הראו תמונות ממוחשבות של איך הילדים אמורים להיראות היום לאחר שנים רבות של היעדרות (שנעשו במעבדה מיוחדת בארה"ב), סיפרו איך "חוגגות" את ימי ההולדת של ילדיהן וכו' (ושוב, לא יכולתי להימנע מהשוואה להורים שכולים, שם עם כל העצב והכאב, לאחר תקופת האבל הכבד, יש חיים ויש שמחה לצד השכול).

    לפני כשנה קראתי את הספר "פנין" של נבוקוב, והוא כהרגלו, כיוון אלומת אור מדויקת אל פשר האומללות העזה הזאת (פנין, גיבור הספר, נזכר פה במירה, אהובת נעוריו היהודיה שנספתה בשואה, אבל צורת מותה המדויקת לא ידועה):
    "מה שאמרה מדאם שפוליאנסקי הלהגנית העלה את דמותה של מירה בעוצמה לא-רגילה. דבר מטריד היה. רק בנתיקותו של מחוש חשוך מרפא בשפיון של ערב מותך, אתה יכול להתגבר על זה לרגע. כדי להתקיים קיום רציונלי לימד עצמו פנין, במשך עשר השנים האחרונות, שלא לזכור אף פעם את מירה בילוצ'קין [ … ] ומאחר שלא היתה כל עדות לצורת מותה המדויקת, הוסיפה מירה למות הרבה-הרבה מיתות בנפשך ולקום הרבה-הרבה פעמים לתחייה, רק כדי למות שוב ושוב … " [ופה יש תיאור של כל מיני סוגי מיתות איומות שיכולה היתה למות בהן (ולענייננו, זה לא חשוב בדיוק מהן)].

    זה העניין: "ומאחר שלא היתה כל עדות לצורת מותה המדויקת, הוסיפה מירה למות הרבה-הרבה מיתות בנפשך ולקום הרבה-הרבה פעמים לתחייה, רק כדי למות שוב ושוב [ … ]". ואחרי עשרות שנים של הדמיונות האלה (כי הרי רוב הנעדרים אכן מתים, ונשארים מתים עשרות שנים אחרי היעלמותם), ברור איך המשפחות האלה רק הולכות ושוקעות באומללות גדולה יותר ויותר עם השנים.

    עד כאן בקשר לגופות החיילים הנעדרים –מתים (ואגב, לדעתי מצב המשפחות של הנעדרים היה אפילו יותר קשה: הם הרי לא ידעו בוודאות שיקירם חי או אמת, אז אמנם התקווה שהוא חי מצד אחד מוסיפה כוח, מצד שני היא גם מוסיפה את כל ההשערות והדמיונות שאולי הוא חי וסובל באלפי דרכים). אז הייתה לממשלה הזכות לדון את המשפחות האלה לגורל כזה?!

    בקשר לרוז: ברור שלגביה, כל עניין המשפחה הסובלת אינו רלוונטי, אבל ישנו העניין המשפטי: הרי ברור שיהיה קשה להרשיע את הסב ברצח ללא גופה (למרות שהוא עצמו הודה, עורכי דינו הרי יוציאו את המקסימום מהיעדר גופה) – אז בוודאי שיש לחפשה. שבועיים של חיפושים זה הרבה מדי? זה כלום. המציצנות של התקשורת לחיפושים היא זו שפורנוגרפית (לגבי זה אני מסכימה איתך), לא החיפושים עצמם.

    ואני חייבת להוסיף עוד משהו, שפחות קשור לתועלת (משפטית או אחרת): בעיניי זה חשוב לקבור את המתים, זה כיבוד זכר המת, ככה אני חושבת, ככה אני מרגישה, זה עניין של ערך (שאולי לא פופלרי בבלוג שלך), וכנראה גם ערך בעיני אלה שמחפשים (ואגב, החיפושים אחריה לא כרוכים בשחרור אסירים ןרוצחים וכו' (כמו לגבי הנעדרים, שכאמור לדעתי היה מוצדק לחלוטין לעשות)), בסה"כ מחפשים אותה, מה רע בזה? (שוב, המציצנות הוולגרית של התקשורת בחיפושים היא עניין נפרד לגמרי).

  • רוג'ר מור  On 28 באוגוסט 2008 at 22:07

    "אבל אני נהניתי לצוטט"

    יש הבדל בין לצותת לבין לצטט, ואת עשית את הראשון. האופציה של לצוטט כלל אינה קיימת.

  • לא הבנתי  On 28 באוגוסט 2008 at 22:20

    קודם כל איזה מין שם זה ערדי.

    לא אמרתי שישראל עשתה את זה בכוונה. למען האמת גם החבר'ה על הספינות לא אמרו את זה. זה לא משתמע ובוודאי לא ככה מבינים את זה. זה שישראל עושה שטויות מטומטמות, כפי שציינתי, זה על אחריותה בלבד, ובל תתפלא המדינונת המסכנונת שלנו אם מישהו מזכיר את זה כמה שנים אחר כך. אפשר לחשוב שישראל לא מנדנדת על פולארד (מרגל מורשע בדין) מאז שנת זעכצען.
    אגב גם חלק מראשי הממשל האמריקני טענו וטוענים שמדובר היה בירי מכוון על הליברטי. אבל כאמור אתה המלך בלהדיר דעות ועמדות שלא מתאימות לך ולייחס אותן לתמהונים בלבד.

    ואגב: תסמונת טורט אמא שלך. אל תתנשא עלי.

  • ערדי  On 28 באוגוסט 2008 at 22:55

    ושוב – וואו.

    ערדי זה במקרה השם שלי. אני לא יודע מה שמך אבל "לא הבנתי" נראה לי הולם בהחלט.

    "תסמונת טורט אמא שלך" עשה לי את היום – אפשר לדמיין את הומר סימפסון אומר את זה. הנה בלוגרית עם תסמונת טורט כותבת על הליברטי: http://www.wakeupfromyourslumber.com/node/7126

  • נמרוד  On 28 באוגוסט 2008 at 23:58

    ראיתי היום קטע וידאו שבו אייבי נתן מתלונן על 120 היום שהמדינה "לקחה" לו אחרי שנפגש עם נציגי אש"ף בניגוד לחוק וקצת התעצבנתי. הרי נתן עבר על החוק (שבעיניו היה מנוול) ביודעין ומתוך אידיאולוגיה – לולא היה נעצר ונכלא, לא היה למעשיו משמעות.

    קח לדוגמא את סרבני השירות – ישנם בוודאי עשרות פציפיסטים שלא מתגייסים כל שנה, רובם בוחרים להתחמק מהשירות הצבאי בשקט – דרך הקב"ן או בעזרת מנגנונים כאלו ואחרים. אבל אלו שאנחנו שומעים עליהם, שיוצרים את הרעש סביב התנועה הם אלו שמסרבים להיות מתויגים כ"בלתי כשירים נפשית" ומוכנים ללכת לכלא בעקבות הדברים בהם הם מאמינים.

    אפשר בהחלט לחשוב שאייבי נתן הוא גיבור ועדיין לחשוב שמי שנפגש בניגוד לחוק עם מנהיגי אויב צריך לשלם מחיר כלשהו על הבחירה שלו.

    אגב, קל להבין מדוע האנשים על הספינה לעזה זוכים ליחס שונה מזה של אייבי נתן. אייבי נתן יצר קשר עם מדינת אויב שאיתה היה לישראל סכסוך טריטוריאלי בר פתרון – המצב מול עזה, שתושביה סובלים סבל רב מהמצור והלחץ הישראלי, אבל המנהיגים שלהם עושים מעט מאוד כדי לשנות את המצב, והקונפליקט שנראה בלתי פתיר – יוצר מצב שבו לציבור הישראלי, למרבה הצער, שום סימפטיה לנסיונות גישור בין הצדדים.

  • אילן  On 29 באוגוסט 2008 at 2:40

    אם חייה ומותה של רוז הם בסך הכל "עניין משפחתי עצוב", אז מצוקת הפלסטינים בעזה היא "עניין מקומי מצער"1. באמת לא נורא, נתגבר.

  • שלומית הברון  On 29 באוגוסט 2008 at 12:15

    פשוט פופוליזם דוחה על גבול הפארסה. בתחושה שלי – מגחיכים את האירוע. זה הופך להיות על גבול המצחיק. הכותרת של "ישראל היום" מהשבוע "המלאך והשטן" זה היה הגבול בשבילי. אחרי זה התחלתי להפוך את כותרת העיתון ולסגור את הרדיו כשמחליטים לייבש את הירקון. יש גבול למה שאני מוכנה להכניס למוח שלי.

  • מישהו מהאצ"ל  On 29 באוגוסט 2008 at 15:37

    כן, אני עדיין מהדור ההוא ורק סביר הוא שבקרוב כבר לא אהיה. כך או כך נגע לליבי מה שכתבת על אותו פלמחניק בבית הקפה.
    הלואי והיו נוספים יושבים עימי ומעבירים בנפלאות על אותם ימים, כמה שונים היינו וכמה אחרת מדינתנו.
    ולא יבלבלך עברי -תמיכתי המלאה לך צעירי ולמאבקך למען החיים השפויים. לו רק יכולתי להיות על אותה אניה מול חופי עזה.

    אריה.

  • חלי  On 29 באוגוסט 2008 at 17:38

    טירוף. פשוט טירוף שלא מן העולם הזה. גם אני חשבתי על הפלמחניק החמדודי. תגיד, אתה יודע אם הוא מעביר שיעורי מפוחית?

  • גיורא לשם  On 29 באוגוסט 2008 at 18:55

    ידוע היטב שהמחבל בהבאת הביטלס היה גיורא גודיק

  • בני  On 31 באוגוסט 2008 at 1:02

    נעדרים: משפחה, ממשלה. משפחה, מדינה.
    הממשלה מחוייבת למדינה (כל המשפחות), לא למשפחה הספציפית של הנעדרים.
    כואב, קשה, מזעזע. זה לא מערכת השיקולים שאני רוצה שתהיה לממשלה שלי.
    בינתיים נראה שקיבלנו שני גופות וויתרנו על הסיכוי להשיב את גלעד שליט.
    עד כמה שאני מבין, רובם המוחלט של 'חללים שמקום קבורתם לא נודע' הם חיילים שהיה לגביהם פחות מידע מאשר שהיה לגבי גולדווסר ורגב. כבר מהשלב הראשון היו הערכות מוחלטות (ברמה של 100% לחייל אחד, ו90% לחייל השני) שהם נהרגו בהתקפה.

    פסטיבלרוז. אמנם, העדר הגופה ייפגע במשפט, ואמנם, שבועיים של חיפושים זה לא יותר מדי. אבל צריך לשים דברים בפרופורציות. דווקא הפעם לא הייתה רשלנות של גורמי הרווחה, דווקא את הרצח הזה אי אפשר היה למנוע מראש.
    רצח מזעזע, אפשר רק להזדעזע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: