רמת החייל ואני

אני רוצה להגיב להצגת תל אביב כ"בועה". כמי שמבקר במדינות הסביבה, הדבר הלא נתפש הוא עד כמה ישראל היא בועה. אני לא ציוני גדול, אבל אני רוצה להגיד דבר בזכותו של הרצל ששלף אותנו מאירופה והביא אותנו למזרח התיכון.
אני לא רוצה להכליל, ומה שאני אומר יכול להיראות כאמירה מטורללת מול כל הנהי הידוע: אבל בני האדם בסביבה שלנו נפלאים ממש. כמובן שישנם חולרות, כמו נהגי המונית של עמאן שניסו לקחת אותי לזונות. אבל אני ממליץ לישראלי, פשוט לצאת למעברי הגבול, ולקחת אוטובוס או מונית לקהיר הנפלאה או לעמאן הסבירה (שהבנתי מידידי הפלייבוי הפלסטיני הלוהט מוסטפה עלמי כי היא פורחת מבחינת הקלאבינג בשנתיים האחרונות) ואפילו לרמאללה, ובעתיד הקרוב: ביירות הגועשת והלוהטת ודמשק, שתושביה אמורים להיות הסימפטיים ביותר במזהת.
די עם מנטליות הבועה הזו. אני לא חושב שיש תקדים עולמי לאנשי מדינה קטנה שלא מגיעים לשכנותיה כבר שישים וכמה שנים. זה כמו לגור בבית שמש ולא לבקר בירושלים, כי "אין לי מה לחפש שם" ו"מה איבדתי שם", כפי שאומרים לי אחרי טיול לאחת משכנותינו בקול קפוץ.
אותם אנשים שאני מוחה כנגד עצלותם להשתלב במרחב השמי, הם אלה שבוודאי יאשימו אותי ואת תושבי תל אביב כמי שחיים בבועה, כאנשים מנוכרים. אני לא יודע איזה מושג יש לאנשים מחוץ לעיר על התל אביבים. אבל אני מוכן להודות בדבר כזה: ישנם התל אביבים, אנשים חמים ושמחים, וישנם אלה העובדים ברמת החייל. כשמדברים נגד התל אביבים, לא צריכים לכוון לשינקין, על האוכלוסיה החרדית הגדולה של הרחוב, ועל עובדות אמפם שבו, ומיני אמנים, עובדים זרים, תושבי ראשון לשעבר, סטודנטים חסרי כשרון לקולנוע עם קוקו, חתיכות, רפדים וכו' אלא על אותם עכברים לבנבנים מרמת החייל על מכוניות הליסינג שלהם והפלייסטיישן\וייי שלהם, שמסמלים עבורם את "החיים". אחרי כל העבודה הזו, הם מסוגלים לראות דמויות נעולות במסך ואלימות, ומשחקים עם שמות כמו דום והף-לייף. הם באמת חיים בבועה, ולו בזכות שעות העבודה הקשות במקום, והשאיפה להישגיות ויעילות. הם עובדים עד מתשע עד שש, ולא רואים כמעט את אור השמש. כרטיס העובד שלהם הוא סורגי כלא הזהב שלהם.
הם אנשי התוכן של ישראל, רבותי, ותביטו בתוכן. אני לא מדבר על כולם, כמובן, כמו שבעמאן יש נהגי מוניות רעים שמעיבים על האומה הערבית העולצת, כך פגשתי לפחות חמישה אנשים נחמדים ברמת החייל. אחותי עובדת שם. אפילו בענפי הטלוויזיה פגשתי עוד שני אנשים נחמדים.
כשהייתי פעיל יותר בעסקי התסריטאות, הבקשה היחידה שלי היתה שלא לרחוב הברזל, המקום שממנו איש עוד לא חזר. אבל לא תמיד הצלחתי לעמוד בזה. מעולם, מימי בריאת העולם, לא היתה פגישה טובה ברמת החייל. אני מניח שבזמן המאבקים עם העמלקים, ששם נטבחו בני ישראל על ידי אגג ימח שמו, ודמם עדיין על צהבהבת המקלדות של רמת החייל.
אבל אתם יודעים מה, טוב שיש את רמת החייל. היא תזכורת למה שאפשר להיות. למי שאני יכול להיות, למה שאתם יכולים להיות. לתחתיות אליהן המין האנושי יכול להתמלמל. היא תזכורת לכשלון המוחץ המכונה "הצלחה", לשיממון המדברי המכונה "אתגר בעבודה", לכלומיות המכונה "תוכן", לשהות בפקקים המכונה "רכב מהעבודה", להליכה-אחור המכונה "קידום". ואולי גם בי, רועי צ'יקי ארד, יש משהו מרמת החייל? אולי בשחור של ציפורניי מסתתר איזה רמץ רמת החיילי? איזה אחוז של שנאה, גזענות ובורות המסתתרת באריזה נוצצת? אני בטוח שיש. איני שונה מהמין האנושי. אני איני טוב מאנשי רמת החייל, אותם אנשים שמצביעים למפלגות שמאל זוהרות אבל במלחמת לבנון השניה חשבו ש"הפעם צריך לפוצץ אותם, יש גבול"? אני פשוט נמצא בסיטואציה נוחה להיות מה שאני, אבל הרי יכולתי להיות במקומם, אם הסיטואציות היו מפילות אותי לאותו גיא בן הינום המכונה בשם רמה. גם אם לא ברמת החייל הגאוגרפית, הרי יכולתי להיסחף לכיוון רמת החייל המושגית.
על מה אני בוכה כאן: הרי הנסיבות יכלו לשים גם אותי ברמת החייל (אני כמובן לא מדבר על תושבי השכונה הרוגעת, אלא על העובדים, בדרך כלל ברחוב הברזל). יכול להיות תרחיש שבו לא תהיה לי עבודה, וכדי לשרוד ולשלם שכירות אאלץ למכור את עצמי לרמת החייל ולשהות במזגנים היעילים של רמת החייל מבוקר עד ערב, ולאכול בבתי הקפה של רמת החייל ולרוץ למעלה אחרי הקפה, האם אז אהיה איש רמת החייל? האם אז אהפוך לאותם דגיגים קרים בשמן שנגדם אני מפנה את חיציי?
האם האנשים יוצרים את רמת החייל או שרמת החייל, ערש קדימה והתרבות המופרטת של ערוצי הטלויזיה והפרסום, יוצרת את האנשים? זוהי הרי תל אביב של חולדאי, שיש לה אוהדים: אלה העובדים ברמת החייל ונוסעים ברכב ליסינגי מאובק. שכותבים טוקבקים לטובת חולדאי, גם אם זה אולי בתשלום. אני לא אפרד מידיד כי הוא עובד ברמת החייל, גם אם הוא ימכור את נשמתו לחולדאי, אבין זאת. הרי צריכים להיות פרגמטיים. יש פלסטינים הבונים את חומת ההפרדה הסוגרת אותם. אף שאולי זו דוגמא טובה, כי הם לא משקרים לעצמם.
אני סבור שכמו בסדום המקראית, גם ברמת החייל יש אנשים טובים. אפילו כפול מספרם מבסדום. כמעט תריסר אנשים טובים יש ברמת החייל. אני פונה מבלוג זה לאלוהים בקריאה נרגשת לא להשמיד את רמת החייל. כמו כן, אני מתנגד להשלכת פצצת אטום על רמת החייל. להפך, אני רוצה ליישר את ההדורים עם רמת החייל ולהבין שלא יכולה להיות אמירה מהותנית סטיגמטית על מקום, אפילו נורא כמו רמת החייל. אני גם מתנגד למצור על רמת החייל, ולסגירת רמת החייל בגטו. במה אהיה טוב מאותם חלאות אדם שסוגרים יותר ממיליון אזרחים חפים-מפשע בעזה, אם אשמיץ את רמת החייל ככלל. גם ברמת החייל יש מספר חפים מפשע.
מבלוג זה אני פונה לאנשי רמת החייל, כדי להוכיח ששיניתי את דעתי: אני רוצה לישון עם אדם – בחור, בחורה – מרמת החייל ברמת החייל על מזרון בחנות מזרונים שבעתיד תיפתח ברמת החייל, כדי להוכיח לעצמי שיש אנשים טובים ברמת החייל. אני בטוח שכשנינו נהיה ערומים – אני לא אהיה איש משדרה צידית בתל אביב ומי שהיה איש רמת החייל (או אשת) לא יהיה איש רמת החייל, אלא אדם בשר ודם, ללא אופי רמת חי"לי.
אני רוצה להתנשק עם עובדי רמת החייל המסכנים. עם הזוטרים ועם הבכירים ועם כל השדרה הניהולית. אני רוצה לכתוב שיר על רמת החייל. אני רוצה לרדת לרמת החייל, ולבלוע, אם יש מה לבלוע לדבר נייטרלי וחסר טעם כל כך. שוב אני מצטער על הסטיגמה. על כל פנים, אולי נתחיל במשהו תמים: אני רוצה לאכול ברמת החייל פיצה, שהזמנתי משליח של דומינו'ס מסניף שלא נמצא ברמת החייל. אני רוצה להיות חלק מרמת החייל. אני רוצה שרמת החייל תהפוך לחלק ממני. שחלקי התחתון יהיה רמה וחלקי העליון יהיה החייל. את איבר מיני אחכיר לבכירים ולבכירות של רמת החייל, בשיטת הליסינג.

מר לרמן תומך

אביטל הפסידה מיליון שקל וויתרה על רמת החייל

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: