הכינוס הבין דתי

יום אחד, לאחר שעזבתי בית קפה ספרותי בשל איזה עסקן מגושם שלא נראה לי ועמדתי להמשיך לבית קפה מתחרה, נתקפתי ברעב וישבתי לאכול בורקס תרד עם חמוצים משוספים. לפתע התיישב לידי אותו עסקן. הוא כבר היה נוגה ורופף מעט. אולי לכן עלי לתאר אותו יותר: גבר כבד וקרח, עובד גם כתובע צבאי וכמורה לפסיכומטרי; מידותיו ענקיות, היה קשור בהצלחה כלשהי לעסקי הסאדו-מאזו וכעת החליט להיכנס בגמלוניות לתחום הספרות. הוא טען שמכספי הסאדו השתלט על הוצאה ותיקה שלא הוציאה ספרים ב22 השנים האחרונות והחל להחתים משוררים על ניירות, לעתים אחרי 2 בבוקר, ולשלוח סמסים על כך שהוא בקשר עם סופרים ומשוררים שעמם הוא לוגם קפה.

לפתע, כשהוא נראה מעט מופנם ושקט, חיבבתי אותו יותר והסכמתי לשוחח איתו. הוא מיד הציע לי ג'וב של עורך ראשי בהוצאת הספרים שהוא רכש בבוקר אתמול. סירבתי מיד. הוא הזכיר את המשכורת. אמרתי שלא. הוסיף אלף שקל על הסכום המקורי ואז החזר טלפונים, ודמי נסיעה. אמרתי שאין לי רשיון, והמלצתי על איזה אדם לא אמין. תמיד כשמבקשים המלצה, חשוב לתת שם של אדם לא מוכשר, כדי שירגישו שפספסו אותך.
על מגש עץ מחוספס הובא הבורקס שלו, תפל כמו שלי. לאחר מכן, פנה אלי שוב, והוא אכל ממנו בזוית, לא באופן ישר, משאיר שלל רסיסי-בורקס רוטטים על טריינינג האדידס. לאחר ששילמתי ועמדתי כבר לצאת, הוא שאל לפתע אם אני רוצה לנסוע עוד שבועיים לגרמניה לכנס שלום שהוא בין המארגנים שלו. הוא הציע מלונות חמישה כוכבים, אירוח, אחוזות גולף ורמי-קוב, יתכן שגם מסלול הפולו יהיה פתוח. שאלתי בכמה סוגי סאונה מדובר. הוא אמר 5 בלי למצמץ: יבשה, קרה ועוד שלושה. וכדי להשמע אמין, ציין שהבריכה האולימפית בשיפוץ. 
שאלתי מה מהות העניין. הוא אמר שמדובר במפגש בין-דתי. הוא אמר שהוזמנו כבר הרב מצגר, שני גנרלים, שלושה סופרי שמאל-רך, ארבעה יועצים פרלמנטריים, שבעה עיתונאים, אחד מהם מטיים אאוט. ציין כי הכול במימון האיחוד האירופי, וקרן ששמה נשתכח בעיני, נקרא לה קרן שלפשטונדה. בלי כחל וסרק הציג בפניי את מפת הקרנות: הוא אמר שכולם מצצו עד סוף את קרן היינריך בל, את קרן אדנאוור, את הלוטו הגרמני, את קרן ניצולי השואה, קרן גרמניה-ישראל ואפילו בקרן גרמניה-שוויץ ובקרנות הקשורה לפיצויים בגין מלחמת העולם הראשונה והמלחמה המוצלחת עם צרפת ב1870 לא השאירו הישראלים אירו על אירו. הוא אמר שקיבל את האפשרות לבחור חלק מהאנשים, כי הוא עצמו גילה – דרך רומן סאדיסטי שניהל עם בכירה מסתורית, פרופסורית ובתו של תת-שר באחת המדינות הקטנות בגרמניה – את אותה קרן סודית, שלפשטונדה, שאין לה אתר אינטרנט, כתובת, ומתכנסת בחדרון קטן, כשאיש לא יודע מי מנהל אותה. אך היא מנהלת מיליוני אירו שקשורים להקלות מס בגרמניה.
הוא ביקש שגם אני אתייצג במשלחת הזו, כי אני מייצג קבוצה גדולה ואיכותית, ואיכותית, (חזר על כך פעמיים כדי להתחנף) של צעירים. הדבר נגע לליבי, כי אני שנים חשבתי בסתר לבי שאני מייצג קבוצות איכותיות איכותיות של צעירים, ואיש מעולם לא הסכים עם הטענה או הגה אותה בקול, והנה אותו אדם שלא הערכתי, הבין זאת. לא היה לי מה לענות לו, ונראה כי נלכדתי ואאלץ לנסוע איתו לגרמניה. אלא שאז הוא אמר שמדובר בכנס בין דתי של היהדות, האיסלם והנצרות.
כמובן שזה הביא לדחיית הפניה מצדי. הוא הציע בחוצפה רבה שאייצג את היהדות, אותה דת זעירה שחושבת שאני ורון בן ישי, נאמר, בעלי תכונה משותפת בינינו. אמרתי לו שזו טעות קשה לנסות ליזום מפגש בין שלוש דתות דומות כל כך, שבוחרות להאמין באותו אל מטומטם ורואות את מרכזן בעיר לא-מלהיבה כמו ירושלים, כאילו היא גליק גדול (מעבר לאוגנדה, חנות תקליטים שאני מחבב, ולמספר דוכני חולצות בעיר העתיקה). על מה למעשה יש להן באמת להתקוטט, לדתות הללו, אם הן מסכימות שמדובר באלוהים אחד? בחמש מאות השנים האחרונות הרי לא היו תזוזות גדולות של אוכלוסיה מדת אחת לאחרת. מדובר באותה דת למעשה, עם אותו קונספט. כולם שונאים הומואים וחתיכות, כולם רוצים שנלבש בגדים ארוכים שלא רואים דרכם את הפופיק. אני לא אוכל באמת את הלוקש הזה שיש ביניהן סכסוך. מדובר בספין, בחיכוכים זעירים שמטרתן אחת: להשיג כרטיס טיסה ואירוח באותה עיר קיט על חשבון מכון שלפשטונדה.
הסברתי שבמקום לנסות להרגיע את המתחים הפיקטיביים בין אותן שתיים וחצי דתות דומות, קילוחים דלילים אלה של אותו נהר מונוטוני, עדיף לנסות לעשות כנסים יפים בין המונותיאיזם, הפוליתאיסטים והאנימיסטים (כלומר הסוגדים בכוחות הטבע: הים, הירח, הברק וכו'). למפגש כזה, שבאמת מייצג שלוש דתות שונות, אני מוכן להגיע. כך הכרזתי בקול מניף את ידי ומפזר לכל עבר פירורי בורקס תרד.

לצערי, אותו ברנש הסכים איתי מיד. טקסט זה אני כותב ממלון יוהנס שבמינכן, לידי, על אותו הויי-פיי הרב מצגר ועיתונאית מבוגרת מ"עולם האשה" שלובשת בגדים סגולים, עם חתפים של חברת קרוקס. לצערי, המפגש בוטל בשל אסון שקרה בערב הראשון: כמה מהאנימיסטים החליטו על התאבדות המונית כשנתקלו בג'קוזי.

 

(מינכן, אוקטובר 2008)