שולל!

האירועים בימים האחרונים הם ההוכחה הסופית שכדי להחזיר שתי גופות – דבר שהיה ברור למקבלי ההחלטות מהיום הראשון – פתחנו מלחמה מטופשת שגרמה למותם של מעל 1500 יהודים וערבים. אני זוכר את כותרות הארגמן, את הגאווה על כך שישראל מוכנה לצאת למלחמה כדי לדאוג לשני חייליה. הו, איזו מדינה הומנית אנחנו, שרוצה את חייליה בסלון ביתם. לחבק את הבנים, קראו לזה הציניים עד הרגע האחרון.
במסווה של חיבוק, שברור היה שלא יבוא, משפחות החיילים הכואבות פומפמו, בלוטות הדמעות של ההורים נסחטו ונוצלו כדי להצדיק את המלחמה, וכדי לא להגיע להפסקת אש ולהמשיך להחריב ולהרוס ולהרוג עם הצעצועים המעופפים של חלוץ. חשוב לומר את זה: כמו במקרה מלחמת עירק שבה לא היה נשק להשמדה המונית, כמו במקרה מלחמת לבנון הראשונה של שרון, מלחמת לבנון השניה היתה הונאה, היא לא נעשתה כדי להחזיר שני חיילים חיים הביתה. זו היתה מלחמת שולל.אין טעם לנהל ויכוח על מבצע זה או אחר, יש לדבר על עצם הפתיחה במלחמה המרושעת הזו והאינטרסים שהביאו אליה, שעדיין לא נחשפו עד תום. כמו לפני מלחמת עירק, מדינה שלמה הוטעתה, 90 אחוז מאזרחי המדינה רומו. את מהלך המניפולציה ניהלו פרשנים רציניים ושמנים, מימין ומשמאל, ועיתונות מרושלת וחנפה, "עיתונאות לשון", שטענה, כמו שאפשר לראות בכתבתו ב"פירמה גלובס" של אורן פרסיקו, כי הפעם זו מלחמה רצינית ונחוצה. והם יכתבו את זה גם במלחמה הטפשית הבאה. הם יכתבו – 'כן, הפעם זה שונה ממלחמת לבנון השנייה. זה שונה לגמרי'. לישראלי הממוצע והפרייאר יש זכרון כשל קוליברי ממוצע.
אני זוכר את ההפגנות בקינג ג'ורג' נגד המלחמה. אז לא היה משבר בשוק המזון: אנשים צעקו ויידו שקיות מים וביצים טריות מהמרפסות. אני זוכר את העיניים שלהם אדומות ורושפות. את המבט של מוכרי הנקניקיות, שמאז קניתי אצלם עוד כמה וכמה נקניקיות זולות עם עוד כרוב כבוש. הם באמת חשבו שבמלחמה הזו מביאים את הילדים לזרועות הוריהם, ואנחנו אלה שמפריעים להם. איך נסיים ללא שני הבנים? חיילים נהרגו ונפצעו במלחמה עם הידיעה השקרית שהם כאן כדי להחזיר חיילים להוריהם. מיליוני אנשים שחיו בבועה אכלו בתאווה את הלוקש הזה, את השקר הלא-לבן הזה, את השקר השחור המוביל למלחמת יש-ברירה. ועל האנשים שאומרים שהמלחמה היא מטומטמת ומיותרת ומונהגת על ידי חבורת נוכלי-זוטא, דבר שהיום ברור לכולם, התקשורת העיזה לרמוז שהם הם בבועה.
מנהיגי ישראל ידעו כל הזמן ששני החיילים קרוב לוודאי מתים. בכל זאת בחרו, מסיבות פוליטיות אישיות, כדי לקדם את הפופולריות והמיצוב של אולמרט ופרץ כאנשים חזקים א-לה שרון, פופולאריות שזינקה פי כמה מיד עם פתיחת המלחמה, או כדי שדן חלוץ האינפנטיל יוכל להפעיל את מטוסיו ואת הפצצות שקנה באמריקה, לצאת למלחמה קלילה בצפון. הם לא נתנו לעובדה שהם נלחמים מלחמת שולל, על חיילים שכבר מתו, להרוס להם את השמחה. או כמו שאמר פרשן העל בן כספית ביום הראשון: "הפשלה של צה"ל אתמול בלתי נסבלת. בזה יהיה צורך לטפל אחר-כך. בימים הקרובים יהיה כאן שמח". על כך דובר בימים הראשונים: על שמחת המלחמה, צהלות ההרג, טעם הדבש של המוות. היום כשמדברים על שמחת החיזבאללה, שלא ישכחו מי שמח וצחק כאן ראשון, כשלבנון בערה. כשאומרים בעיתון כי 'במותם ציוו את החיים', מתכוונים לכך שאותם מתים ציוו את החיים לפרשנים ולעורכים האלה שמוות והרס בפצצות גדולות הוא מבחינתם תחושה שקורה משהו אמיתי. מלחמות הן מבחינתם אפשרות קידום וריגוש.
 

פפסי ומוות


"ישראל חזקה

מעודדת כרזה
על בית מעריב

את הנוסעים
למסעדת צ'ימיצ'נגה",

מתוך "כשלון" של אהרן שבתאי (מעין 3). 
 
כדי שלא יבריחו את צמד הגופות של החיילים המסכנים האלה, גולדווסר ורגב, ריסקנו גשרים, אוטוסטראדות, תחנות דלק, מעברי גבול ושדות תעופה, הרגנו את האנשים שהיו על הגשר במקרה עם הכלב שרצה לעשות פיפי, פוררנו פצצות מצרר שאחרי המלחמה הורגות או פוצעות חקלאי אחד בממוצע מדי יום-יומיים. הצתנו את האיזור, הבאנו להצגת ארגון פונדמנטליסטי ומיליטריסטי כמו חיזבאללה כצבא הגנה ללבנון, הוכחנו שצה"ל הוא צבא מקושקש שלא יכול להביס ארגון של כמה אלפי אנשים מגן על ארצו – זה הטירוף המוחלט.
צי הפרשנים הכושלים הזה הוא מי שמקרקר היום על המחיר הנורא ששילמנו כדי להחזיר את הגופות. טפשים, אל תאמינו שוב ללוקש של פרשני ערוץ 2 ושל האלופים רפי-השכל במיל' שמדברים בקול עייף כמוות – לא שולם שום מחיר. אזרחי ישראל לא הפסידו דבר. קונטאר כבר היה 29 שנים בכלא, עונש סביר למי שרצח בגיל 16. הוא שריד עלוב ממלחמה קודמת. קונטאר, דרוזי אתאיסט שלא קשור לחיזבאללה למרות שהוא חייב להם את החופש שלו ולכן נענש ללכת בחום הקיץ המזרח תיכוני עם הצעיפים שלהם בנוסח בית"ר, שבוודאי נסרגים בסין. הוא הפך מרוצח לחלק מתרבות הפופ של לבנון, שהיא מדינה תקשורתית מאוד. מכיוון שהוא נותר יחיד, הוא מונף לסלבריטי. תמונותיו משוכפלות באותם בתי דפוס בהם מודפסים פוסטרים של הזמרת השיעית החתיכה הייפה ווהאבי, פרסומות לפפסי קולה ושל הזוכים ב"כוכב נולד" הערבי.
לגבי אסירי חיזבאללה – שבויי מלחמה יש להחליף בסופן של מלחמות. זה טקס מימי עידן האבן, טקס חשוב וטוב של שיבה לנורמליזציה ולחיים בסוף המלחמה הרעה. אני שמח שארבעת שבויי חיזבאללה יחזרו להורים שלהם. בניגוד לקונטאר, הם אינם רוצחים, אלא חיילים לכל דבר, שלחמו נגד כח חזק יותר של צבא פולש, מול ילדים ישראלים בנשק אמריקאי מצוחצח, על הגנת ארצם. אולי זה לא פופולרי לומר את זה בעידן הטוקבקיסטי של הפוליטיקה הישראלית, אבל הדמעות של הורי ארבעת חיילי חיזבאללה ששוחררו היום, אינן מלוחות פחות או לחות פחות מדמעות ההורים של רגב, גולדוואסר, רון ארד ושליט.
ב'ישראל היום' מתנוססת הכותרת 'הכאב שלנו, הרוע שלהם'. במונית השירות מירושלים ישב בכסא מולי מישהו שצעק על כולם, ובמיוחד על תיירת אמריקאית שלקחה לו את הכסא כשירד לעשן. בחולצת שרוולים ארוכה ובכובע מצחיה, הוא היה עצבני מאוד ואחז בחוזקה בבקבוק מים מינרלים, שמילא בברזיה קודם, אבל כשהתחיל השידור הנקרופילי ברדיו נרגע, ואף דרש להגביר את הרדיו. בשלב מסוים, כשהשדרנית דיברה על הרוע של החיזבאללה, הציע מבקבוק המים לבחורה שרב איתה קודם. כשם שהמלחמה התחילה כספין, גם ההבאה של הגופות לקבורה "במקרה ובאורח ניסי" ביום עדות טלנסקי (במקרה באותו יום בשער העיתונות אולמרט מזיל דמעה על ארון גולדווסר, ליד קרנית, ונדחף לפריים ידידינו ברק), וסיבוב ארון הקבורה הדרמטי של הארונות, ממש כמסע הופעות של זמר שכולם רוצים לגעת בו, במשך יותר מ24 שעות בכמה אתרים שונים כדי לתת לכל הנאומים להתרחש ולכל קצין זוטר במוסד להתבטא ברשת ב', במקום לקבור אותם מיד, בצניעות וללא פוליטיקאים (שמעתי ברדיו את אחד הנואמים או הנואמות על הקבר טוענים שגולדווסר ורגב בכך שגרמו למלחמה "הצילו את מדינת ישראל מהשמדה"!), מראה שוב שבישראל, כמו אצל החיזבאללה, לא מהססים להשתמש בעצמות בדרך הנלוזה ביותר. פרשן אחר בטלוויזיה כינה את הלבנונים בכללם "פרימיטיבים", דבר שאפילו לא עורר מצמוץ אצל המראיינת. אין לי סימפטיה להתנהגות של חיזבאללה עם הגופות או בכלל, אבל אפשר לחשוב שאנחנו לא אוגרים במקומות מסתור עצמות וקרקפות אויבים לסחר-מכר עבור עסקאות כאלה. חיזבאללה לא גילה עד הרגע האחרון אם החטופים חיים, בדיוק כשם שישראל לא גילתה עד העסקה איפה הטמינה מוקשים בלבנון, דבר שמביא להרוגים רבים מדי שנה. זה לא רשע? זה טוב לב?
מטרת ימי השידורים המיוחדים והגליונות המיוחדים וכותרות הדם האלה, חוץ מלמכור עיתונים, היא לספק הזדמנות לשנאה, לתעוב, לרגשות הנמצאים בתחתית שקית האשפה של הרגש האנושי, כריר זבל מצחין. במקום לנסות לקרב בין שכנים, שמתישהו הרי יחיו בשלום, במקום לדבר על היום שבו האמהות בשני הצדדים מקבלות את הגופות לקבורת בניהם, התקשורת (גם הערבית) רוצה בכל מחיר להראות שעומד מולנו, מעבר לגבול, אויב אכזר ונטול לב. מדובר בהחלטה צינית ומודעת: בהקמה המרגשת של איגוד העיתונאים הצעירים בבית סוקולוב ביום שישי האחרון, עלתה אילנה דיין וסיפרה איך מנהל בקול ישראל התקשר לאחד השדרנים ורמז לו כי בשידור, כשחשפו את הארונות של החיילים, הוא היה צריך אולי לומר משהו על חוסר הלב של נסראללה.
אותם אנשים שמדברים על הרוע והפרימיטיביות של הלבנונים, הם אלה שדיברו בקיץ הנורא של 2006 על הצורך במלחמת השולל המרושעת הזו. הם אלה שהיו חסרי לב וצוהלים כשחפים מפשע מתו. הם, לטעמי, הפרימיטיביים. מלבד משקפיהם וטעמם במסעדות יוקרה, במה טובים הפרשנים הששים לקרב ודם מהכוהנים האנימיסטיים הסוגדים לאש משמים ולמעופן של ציפורי הברזל.
 
מפורסם גם בוואלה תרבות. אפשר לטקבק שם. כאן אפרסם רק מכתבים מנומקים שיגיעו לאימייל שבצד.

עוד בנושא:
 
היועץ של עמיר פרץ, מוסף הארץ, מודה שלא חשבו להחזיר את החיילים
אריק גלסנר על הקיטש בסיקור החזרת השבויים
נועם יורן, העין השביעית, על הציניות בהתעלמות מהמוות

 

 תגובת טל ראוכוורגר:

קראתי את המאמר וכאדם שמסכים עם רוב הדיעות שמובעות בואני חייב להעלות מספר נקודות שאתה בודאי מודע. אתה יוצא מנקודת מוצא נאיבית מאד ,שלא לומר מטופשת , והיא שיצאנו למלחמה(כן גם אתה) כדי להחזיר את החיילים .לא כך הדבר הטענה שיצאנו למלחמה כדי להחזיר חיילים היא טעות שמקורה בנאום מתלהם של ראש ממשלה חסר נסיון ובנסיון לצור עמדה פסאודו מוסרית מול התקשורת . האמת היא שיצאנו למלחמה כדי לגבות מחיר בלתי סביר מארגון שניסה לייצר הון פוליטי ע"י פעולה צבאית מעבר לגבול .פעולה, שדרך אגב החלה בשיגור טילים על מטרות אזרחיות כך שלא מדובר בפעולה של לוחמי חופש כנגד צבא. החיבאללה שהיה מודע לאפשרות הכין מראש מטען שיארוב לחוליות החילוץ וכמו כן פתח מיד במטחי רקטות על צפון הארץ . את הגשרים המקשרים את דרום לבנו ואת הכבישים הפצצנו גם כדי למנוע מעבר רקטות לדרום ,אחרי שהתחלנו מלחמה ולא משנה מה הסיבות נאלצת המדינה לנסות להגן (גם אם בצורה גרועה)על אזרחיה . הטענה הילדותית שאתה ורבים אחרים מנסים לצעוק שהמלחמה היתה מלחמת שולל כיוון שהיא איננה מוסרית היא טענה ריקה . הקשר היחיד בין מלחמה ומוסר הינו שניתן לבנות משפט תקני שיכיל את שתי המלים. שום מלחמה אינה מוסרית היות וכשאתה יוצא למלחמה אתה תיפטר משאריות המוסר שנותרו בך ברגע שיתחילו הכדורים לשרוק המלחמה היתה פוליטית היות ובניגוד אליך צ'יקי היא נוהלה על ידי אנשים אשר לטוב ולרע צריכים לנהל מדינה ולדאוג בדרכם המגושמת לשלום אזרחיה. ומדינה ריבונית ביחוד ישראל לא יכולה, למרבה הצער,לאפשר לארגון צבאי משום סוג לבצע פעולות קומנדו למטרות תקשורתיות בשטחה ללא תגובה. לאורך כל המאמר שלך העלית טיעונים שונים שעמם אני מסכים לגבי זוועות המלחמה והאבסורד שבכל מלחמה אבל לא הסברת למה נפתחה. את המלחמה הזו פתח ארגון שניסה לקנות כותרות ולגיטימיות בעזרת פעולה מלחמתית שלא ניתן היה שלא להגיב עליה . אף רמטכ"ל לא פתח בה למטרת ניסוי כלים יכול להיות שראש ממשלה מנוסה יותר היה ממתין קמעה או מחכה אבל אם תדקדק מול כל ספרי הסטוריה מלחמות,כמו גם חלופי שבויים היוו מאז ומתמיד חלק ממשחק הקלפים הפוליטי . מאכזב אותי שאתה חוזר לנפנף בעניין צה"ל שהוכיח שהוא לא יכול לנצח צבא של כמה אלפי אנשים מגן על ארצו. במשפט זה מוטמעות שתי טעויות .הפעוטה מביניהן היא הטענה שהחזבאללה הגן על ארצו . ארגון המגן על ארצו לא מסתכן במלחמה רבתי בפעולות קומנדו מטופשות שיציגו את לוחמיו כאנשים חזקים אה לה צ'אק נוריס ומאפשר לצבא האוייב לחדור לכפרים ולהחריב בתים על יושביהם . ארגון שעושה את זה אינו ארגון מגן . הטעות השניה נובעת מהראשונה היות והחזבאללה הינו ארגון גרילה .מעבר לעובדה שידוע שכמעט בלתי אפשרי לנצח לוחמת גרילה ידוע מאידך שארגון שזו התנהלותו אינו יכול לנצח את הצד השני אלא רק להתיש אותו ,במקרה זה תוך ספיגת אבדות נוראות והסבת נזק נורא למדינתו עליה הוא"מגן" כאנשי שמאל אנחנו צריכים להסביר שהיות והכוח של מדינת ישראל מוכח מחד ומאידך לא ניתן להפטר באופן מוחלט מלוחמי גרילה עלינו לשאוף לשלום שיהיה הגורם היחיד שביא בעזרת שגשוג ורוגע לסיום המלחמה.

 

תשובתי:

 

עניתי לטל בפרוטרוט באימייל, אבל אני לא מתעלם מכל שהיתה אולי צריכה להיות איזו תגובה. אבל יש ספקטרום מסויים בין אי-תגובה לבין פתיחה במלחמה כללית, שהיא דבר קיצוני ביותר, ומוגזם על רקע של הרג מספר אנשים שנהרגים בעזה ביום מקרי.

 

 

שלושה דברים פעוטים בשולי היום

1. מישהי כתבה לי בפייסבוק שהיא עכשיו באירופה. עניתי לה בצחוק 'אני באסיה'. אבל בעצם אין זה צחוק. אני באמת באסיה, כשם שהיא באירופה איני-יודע-היכן. ישראל היא יותר אסיה משבריטניה היא אירופה (היא הרי אי, כשאנחנו חלק יבשתי). מדוע אין אצלנו חיבה ליבשת שלנו? מדוע אין תודעה אסיאתית או אפילו פטריוטיות קטנה מול היבשת הזו, שעכשיו למשל מארחת את האולימפיאדה, ערש הציביליזציה, ושבה קרו דברים טובים כל כך? למעשה בישראל אסיאתי זה כינוי גנאי.

 

2. המטפורה המתאימה ביותר לישראל, נמצאת במתחם הבשר המהביל של קינג ג'ורג' בוגרשוב שבו נסגרה לפני שנה שווארמיית "אנטבה" ונפתחה שווארמה בשם "אג'נדה".

3. לאחר שהבחנתי בשינוי בסיקור מעטפות טלנסקי בין הארץ בעברית לאנגלית, כך שנראה שמנסים לחסוך חלק מהבושה בעולם. הבחנתי היום שבכתבה ב'הארץ הארלד טריביון' על האמן פאהד חלבי לא נכנס הציור החזק של עזמי בשארה (שמופיע גם בשער מעין 4). שוב, אולי מדובר בשני מקרים אקראיים.

על כל פנים, כמו שהמלצתי קודם, כדאי ללכת לתערוכה של פאהד חלבי בגלריה של המדרשה בדיזנגוף 34. מעבר לצד הפוליטי של תכני-התערוכה, מה שמעניין בה הוא לראות אמן שבוער לו ליצור, כשהכול הולך נגד זה, כשהציורים הם ממש פשע שהוא עושה בכל מכת מכחול. זה יותר מעניין מלראות תערוכה של ילדה שהוריה העשירים שלחו אותה ללמוד בבצלאל או המדרשה, והיא רואה את עצמה כאמנית. פאהד חלבי מצייר כמו שאדם אחר טובע. 

הערה בהמשך השבוע: היום ב"עכבר העיר" התייחסה המבקרת חמדה רוזנבאום לטקסט הזה על פאהד חלבי. משום מה היא מצאה בו טענה כאילו חלבי הוא אמן אותנטי או "אמיתי". להפך: הוא למעשה אמן שמשתמש בחוסר-אותנטיות, כל האמנות שלו היא לעג לאותנטי, ולבניה הפיקטיבית שלו.

בעבודות של חלבי יש דחיפות גדולה, כי הוא לא חלק מהמערכת שבה האמנות היא דרך לנקות ולרחוץ את ההון. כלומר דרך של אנשים כמו דורון סבג לנקות את כספי גזילת הציבור והעובד או של הורים שעשו משהו בעייתי (זיהום, סחר נשק, הפרטה בזול וכו') לנקות את הדור הבא. אף שגם בתוך הביזנס הזה יכול להיות אמן טוב. בני עשירים מחבבים את בוקובסקי עם הקול האותנטי והאלים שלו, פאהד בדיוק מגחיך את זה. ההתייחסות של חלבי היא לא נגד הימין, אלא נגד השמאל הישראלי.

רוזנבאום, שאני מחבב, לא הבינה את מה שכתבתי, או שהיא רואה אחרת את שדה האמנות, וגם זה מקובל.
 

מצחיק שהיא טוענת כך כלפי. כי אני בדיוק האשמתי את אבירמה גולן בטענה דומה (תחת החתימה חמילקרת), באמירותיה על שמעון אדף. אולי זה צדק פואטי שאני מאשים וגם מואשם בטענה זהה. אבל כאן, על כל פנים, אצל גולן יש ציטוטים שמאששים את הטענה שלי. 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: