סנפרוסט – על תערוכת "צבע טרי" (מתוך סטודיו האחרון)

אוורירים בקץ דרכם\ תזכירים \ נגיש חיוך חמצמץ מעשה שעם מכני\ עצם חלילית"
טריסטאן צארא, 1917 (מתוך חוברת "דאדא 2")
 
סנפרוסט
 
היה לח אבל הזעתי. לא היו חתיכות, לא היו חתיכים. אני מעדיף המוניות, אבל גם המוני זה לא היה. אני איש של טעם רע. זה לא היה גם טעם רע, סימכו עלי. זה היה כמו חוף ים, עם אנשים קשישים ועשירים, בלי ים, עם חצץ. לא השגתי מספרי טלפון. אף שלא הצגתי, מכרתי עבודה ישנה שלי משנת 2000 למישהו. הייתי יכול למכור גם את שיניי התותבות באותו לילה. היה לח אבל הזעתי. הייתי גם יכול לקנות שיניים תותבות אם הן היו מיוצגות על ידי גלריה אמינה. זה סוף של תקופה שהפסדנו, השאלה אם היה מה להפסיד? היתה תקופה (ישראל) שיכולנו לשחק: סגרו את גן-המשחקים הזה, בנו במקומו משהו אחר, חלונות גדולים, מדבקות אדומות וירוקות, מחלקת שינוע, מסכי אל.סי.די. ניקו את החול המלוכלך. הורידו את המגלשה הסדוקה והלא בטיחותית ומכרו לסין את המתכת ואת הברגים. אסור לשחק: יש יעילות. האוירה: כלכליסט. אף שאני איש ההמון, זה לא היה די שוּקי בשבילי. על מה אני מתלונן בכלל? המתחם היה יפה ואפילו מדוייק, האווירה לא היתה מסחרית מדי, התנועה היתה יעילה והניהול לא היה כושל, שום דבר לא קרס. בשוק יש צעקות, הטרדות מיניות קלות, גויאבות, דוכן עם טבעות פרפרים. אמנות היא מה שמחזיק את הציורים כשמורידים את המסמר מאחורה. בשוק, יש איזה יופי: אושר. פה – אמנות ממוזגת, דיבור מהודק וצונן, כמו שטרות טריים, סנפרוסטיזציה של האמנות הישראלית. ב'הארץ' מתלהבים מהניהול היעיל ובסוף הכתבת אומרת שהיריד מעודד על רקע היאוש המזרח תיכוני. ואני אומר: תנו לי ניהול כושל, תנו לי מזרח תיכון, זיעה. אני אוהב ללכת סתם לסופר בדיזנגוף סנטר ולא לקנות כלום. אני מטריח את העגלה בהרבה דברים, גם פירות טרופיים כמו פיטאיה, ובסוף משאיר את העגלה במתחם של הקורנפלקס. כך אני גורם להעלאת התעסוקה ברשת הסופֶרים. אבל זה לא היה אפילו סופר. הארץ: "האמנות נעה בין בינונית למצויינת". הדבר הנורא באמת שקרה הוא שנאלצתי לשלם 40 ₪. יש דברים שאתה לא תסלח עליהם. ראיתי את מתן דאובה, שפעם השתתף ב'דורון' שאצרתי עם יהושע סימון ומעין שטראוס במנשר. אמן מעולה, אני יודע שהוא קשור לארגון של זה. הוא ליד השומר, במבט מעורפל. רגליי מבוססות בחצץ, ואני צועק אליו, 'תוכל לסדר לנו כניסות?, הי, מתן?' אך הוא חומק פנימה בפנים עצובות. גילית פישר מהגלריה 'גילית פישר', שקבעתי איתה, לא ענתה לי לסמסים. רק אחרי שכבר נכנסתי, הסבירה איך להיכנס. הייתי אומלל, ליד הקופות, על החצץ המחוצץ. אני משוחח עם פאהד חלבי בחוץ, ליד העבודות של נואו הופ. גם לו אין כרטיס, ופתאום בא מישהו עם מצלמה גדולה ונותן לו הזמנה חינם. מתי שילמתי כדי להיכנס לאירוע אמנותי? אולי במוזיאון הארכיאולוגי של עמאן. והייתי צריך גם להזמין את נמרוד קמר, כי הוא התחיל לומר לבחורות המסכנות בכניסה, שמישהו שמר לנו כרטיס. נתגלו סתירות בדבריו ועמדו לתפוס אותו, היו שולפים את ציפורניו האלקטרוניות, בטוב טעם. הוא אומר, שבאנו לחלק מעין, ואז מישהי צורחת עלינו שאסור, וכמעט המשטרה מגיעה. ובפנים: לא הייתי רוצה לשכב עם אף אחד שם, אבל נתתי הרבה נשיקות בלחי. אף אחת לא רוצה לשכב איתי, אבל רוצות לתת לי נשיקה בלחי. מה יש בלחי שלי שכל כך מתעניינים בו? האירוע הזה, האירוע שבו הכול דפק, הפך סופית את האמנים ממשהו שרואה דבר ומתייחס אליו, ממשהו שבוחן את המציאות, לדבר עצמו, שמתייחסים אליו, קומודיטי. גם בבורסה, השחקן הוא לא היזם אלא הבנק שמלווה לחברה. הכלב לא הולך כי יש לו רגליים, אלא כי הרצועה ארוכה מספיק. יתכן ואעשה משהו עם בנק מרכנתיל דיסקונט. אני אדם צנוע, אחרי הכול. אמנים עם שמות רוסיים יעשו דבר שיכונה 'מוסקבה בלוז' וכו'. הערבים יהיו "אמנים ערבים". השמנות יעשו וידאו ארט. הרזות ימכרו סטודיו. ובכל זאת, אני זוכר כמה עבודות: את הגיטרה הנתוצה שהורכבה מחדש של ערן נוה, העבודות הקרטוניות באוירת הסוכנות של איתמר ג'ובני, הפסלונים של בועז ארד בדוכן רוזנפלד, אמן עם שם ששכחתי שעשה עבודה של טרוריסטים עם רקע מוזהב, היה אקווריום אחד, אם איני טועה, החדר של מיכל הלפמן היה בחירה נכונה לא להעיק עם אין סוף ציורים. העבודה הביקורתית האל-חללית היחידה שהבחנתי בה היתה של אפרת קדם: סולם עצום בגובה מעל עשרה מטרים, עם שלבים המרוחקים זה מזה כך שרגל אדם לא יכולה להעפיל עליו, רק מנכ"לית בנק לאומי ואולי סמנכ"ל אחד או שניים. זו היתה העבודה היחידה שדיברה עם החלל, עם הסביבה: סולם. כל מי שדיברתי, אומר שאני היחיד ששילם כניסה. בבית הקפה, אותו בית קפה שיש לו זכיון לדיוטי פרי, היה דוקא נחמד. דיברתי עם מישהי שהמציאה שיפודים, אבל בטעמים. כלומר, שיפודים שמשאירים טעם באוכל. רעיון שמעורר אינסוף השראה. אחר כך, בפלורנטין, אני אוכל גלידה – שני חצאים שונים – גויאבה-קלמנטינה. שרי גולן, אוצרת צעירה וסוררת, מתמקחת לידי ומשיגה שלושה שלישים בטעמים שונים. אוירה עסקית בריאה. אומר רק זאת, יעל ברגשטיין היפהפיה: לצערי, הלוגו של בנק לאומי היה קטן מדי, מכדי שאוכל להניח אותו על הזין שלי. אומר רק זאת, יעל ברגשטיין הנאה: אני דורש אלף דולר על המאמר הזה, פלוס מע"מ ולמינציה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: