על דרך לבחון שירה ושירה פוליטית \ על המבקרים והשיממון (+ 4 תגובות)

1.

אחת הטענות נגד שירה פוליטית\חברתית היא שהשירים הפוליטיים הללו לא מעניינים כשירים, או כמו שאומרים "חסרי ערך פואטי", כלומר הם פמפלטיים וכו'.

אף שמאשימים אותי ברליטיביזם מוחלט, אני חושב שיש דבר כזה שיר טוב ושיר רע (אף שהאמת לא נמצאת בכיס שלי, אלא הרבה דפים ומטבעות). ושיר פוליטי טוב – למשל, אצל שבתאי, לאור, יודית שחר או אחרים – מעניינים מאוד כשירים סתם-כך, לעתים הרבה יותר משירים שעוסקים במדמנת האני.
להפך, אני הייתי מגדיל את הטענה משירה פוליטית ומטיל אותה על השירה כולה. כלומר משתמש באותה פונקציה מתמטית על השירה עצמה. הייתי בוחן שיר לא כשיר, אלא כמשהו רחב יותר. כלומר שואל האם השיר נכתב רק כדי להיות "שיר" או שיש לו ערך מלבד היותו שיר. כלומר גם אם תפשיט ממנו את מניירות השיר, את המילים "הפיוטיות" החלולות לעתים, את הניקוד, את הדימויים הבנאליים הנפוצים תדיר בשירה כאן, הוא יהיה מעניין או חזק או מרגש או מעצבן. רוב השירים לא יעמדו במבחן הזה, כי הם סתמיים ורק נועדו להראות שהכותב הוא משורר, כלומר הם טקסטים הכתובים במתכונת של שיר. אני משוכנע ששיר כמו "ענן במכנסיים" של מאיקובסקי גם אם היה חולצה, או בניין, או מחזה, או ציור מודרני, היה מעניין. ושירת ההייקו של באשו, גם אם היתה נאמרת על ידי פוליטיקאי בנאום (עקרונית, גם זו סוגה אמנותית לטעמי), גם אם היתה מושרת על ידי כוכב פופ מזרחי או רוסי, היתה בעלת ערך ויופי. לפיכך: הדרך לבחון שירה פוליטית היא לבחון אותה כשירה. והדרך לבחון שירה, היא לבחון אותה כלא-שירה.

2.
אחת הבעיות בספרות הישראלית היא שמבקרי הספרות משעממים כל כך, יבשים וחסרי כשרון כתיבה. אני לא יודע אם המילה 'בעיה' היא מילה נכונה לתאר את הצרה הפעם. לאחרונה קראתי ביקורות ספרות ברצף, כי נקלעתי לבית קפה בלי חומר קריאה מלבד מוסף ספרותי ו'ישראל היום', ומדובר פשוט בעולם מדכא ומרדים. יתכן שיש למבקר זה או אחר יכולת ניתוח, ידענות או אמינות צרכנית שאין כמוה במרחב השֶמי. אבל מדובר בחבורה של כותבים חסרי כשרון נסחני, שלביקורת שלהם אין ערך ספרותי עצמאי, אין בה משפטים חזקים או יפים, אין להם סגנון או סטייל. מדוע אותם אנשים חושבים שהם רשאים לכתוב על טקסטים, אם בטקסט שהם עצמם חתומים עליו הם משמימים כל כך? היאך אדם שאין לו חוש ליופי, שאינו יודע לבחור מילים, לצרף דימויים, לתאר, להציק ברעיונות נועזים, להראות מקוריות, מעז לכתוב על ספרות? לא מדובר על ביקורת מדיחי כביסה! הרי אותו אדם עבשן סביר שיאהב את רעיו לעבשושיות ויהיה מלא קנאה לו יפגוש ביצירה גדולה, או בכתיבה יפה. אני חושש שהמבקרים מייבשים את עצמם בכוונה, אולי כי הרבה מהם קשורים לאקדמיה האפרפרת, שכובלת את הסטודנטים הצעירים לאיזה פורמט לקוני (ואגב, עושים שימוש לא נכון במונח 'לקוני' המבוסס על חוקי ההתנהגות בספרטה, שנמצאת בחבל לקוניה. דוקא השפה בספרטה היתה פתגמית ובעלת הומור, אם כי לא פטפטנית, כפי שאני קורא עכשיו ב"אנשי יוון" של פלוטארכוס). והרי יש כתיבה כל כך נהדרת על ספרות.

 

תגובות

 

תגובתו של ערן:

 

מבודלר ועד ל-"מעיין" בשבעה סעיפים:
א. הקריטריון שאתה מציע לבחינת שיר – "כלומר גם אם תפשיט ממנו את מניירות השיר" הוא יישאר בעל משמעות – אינו חדש. המשורר הצרפתי ארתור רמבו הציע אותו בגיל 16. הוא יצא נגד השירה הסימבוליסטית הנפוחה של אלילו בודלר, וקבע ש"הצורה המהוללת של שיריו היא טריביאלית" (ב-ב' רפה ולא ו' כפולה, מדובר על תקופת טרום-ציפר).
ב. דווקא העיסוק ב-"אני", ב-"פוליטיקה" וב-"חיים" הוא זה המבדיל בין הצעתך לבין זו של רמבו. רמבו תר אחר הלא-נודע, אחר מה שמעבר למציאות. שירה פוליטית דווקא עוסקת במציאות. המרד הרומנטי נגד כל דבר ידוע אצלו מפנה את מקומו למרד בתוך הידוע, בתוך השריר בשירה בת-ימינו. העיסוק בקיים מכונה רלטביזם או פוסטמודרניזם ע"י אנשי "כתם" ופרופ' מוקד, אבל פרופ' שמעון זנדבנק, רן יניב הרטשטיין של השירה, מכנה אותו "החזרה לחיים".
ג. יש לא מעט כותבים שאצלם הכתיבה הפוליטית היא ישירה ומניפסטית ולרוב מעפנה. אבל לא כולם: דווקא אבירי מודרניזם כמו ויזלטיר כתבו שירים פוליטיים משובחים. המשוררת המחוננת והמכוננת, אגי משעול, מרהיבה עוז כשהיא פונה אל מחבלת מתאבדת שהתפוצצה בירושלים, "דווקא את שנולדת בבית-לחם בחרת להתפוצץ במאפייה".
ד. לגבי כתב-העת מעיין, הגליון הפוליטי המובהק שלו הוא גליון מספר 3, שיצא בסמיכות למלחמת לבנון הכי שנייה. רק שני כותבים עוסקים במישרין במלחמה (וזו אמירה בפני עצמה). הראשון הוא אהרן שבתאי, בקטע הבלתי נשכח מתוכו שאובה ההברקה "האו האו האו נובח אולמרט". האנטי-האנשה, או ההכלבה, של טרמינולוגיית המלחמה היא זו שמקנה לשיר את קסמו ועוצמתו. השני, בלי להיכנס לסיבוכי גילוי נאות, הוא פזמור של צאלה כץ על אשה שרוצה/מתוכנתת לעזור למאמץ המלחמתי, אבל בהיותה אשה, אין שום דבר שהמאמץ רוצה  ממנה למעט סקס. בשני המקרים, ממש כמו אצל משעול, אין כאן הצגה פמפלטית של מצע אידאולוגי או פוליטי.
ה. מה כן משותף לשבתאי ולכץ (ולדעתי גם למעיין ככתב-עת, ברגעיו הטובים)? שניהם מייצגים נקודת-מבט של תרבות-נגד, התנגדות למציאות כפי שהיא. אין כאן קריאה להחליף את אולמרט בשרון או את פרס בבייגה שוחט, יש כאן נקודת מבט של חיים אחרים. שבתאי הרי יצא מן הקנון לטובת האאוטסיידריות, וכץ הגדירה את עצמה כמשוררת-רשת (אע"פ שהיא הרחיבה את ההגדרה וכינתה את השירה בת-ימינו בשם שירת ניאולוג'יזם).
ו. וזוהי להערכתי הפלטפורמה האידאולוגית שעל גבה צריך "מעיין" לשעוט: המודרניזם התמקד במה שמחוץ לחיים (בין אם סימבוליזם, סוריאליזם או שאר האיזמים), הפוסמודרניות התמקדה בשיבה לחיים היומיומיים, והקו החדש, הניאולוג'יזם אם תרצה, הוא ההתנגדות לחיים הסטנדרטיים. זוהי שירה שמבינה את עוצמתן של המילים, אך גם את מוגבלותן ואת מוגבלות מחזור החיים שלהן, תוצר הפוסטמודרניות. זוהי מלחמת מילים בצל שיבוש התרבות.
ז. לפיכך, אני רואה את ההתייחסות לשיר כמופשט מן המלים המודרניסטיות הנפוחות, כתנאי הכרחי אך לא מספיק. הפוסטמודרניות יחד עם מהפכת המידע לימדו אותנו דבר או שניים: הדרך למדוד שירה היא לא רק לבחון אותה כלא-שירה, אלא גם, במובן שתיארתי לעיל, כאנטי-שירה (בהוויתה המציאותית והשרירה). או בקיצור: רמבו 2.0.

 

תגובת קורא:

אתה הוא זה שלא מבין את המושג לאקון, ששאול ממישור רחב במיוחד שהיה בחבל ההוא ביוון. לאקוני – מישורי ושטוח.

 

תגובת צ'יקי ל'קורא':

המקורות שלי אחרים.

 

תגובת רן יניב הרטשטיין:

בנוגע לעל דרך לבחון שירה ושירה פוליטית \ על המבקרים והשיממון (+ 3 תגובות) אני חייב לשאול מה פשר הרפרנס אלי – אני לא מכיר את שמעון זנדבנק  🙂

 

תגובת ערן:

רן יניב הרטשטיין, הכוונה היא לסמכות עליונה בתחום, או בלשון סלנג שנות ה-90: "מלך העולם".

 

(אפרסם תגובות שיגיעו באימייל בדרך אנלוגית או דרך 'כתבו אלי'. חג שמח לקוראות הבלוג. )

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: