ארכיון חודשי: מאי 2008

טוקבק למתי שמואלוף

אני רבע רומני

זה מספיק היברידי?

משפט חיזור

 

נראית מצויין עם דן בבן יהודה

תיראי בינלאומית איתי בזמנהוף

 

 

 

 

הרהור בזמן אמת על מטס יום העצמאות (תוספת 11 במאי)

גדד מטוסי הקרב והמסוקים האלה שחגים כרגע מעל תל אביב הם בדיוק מה שהם נראים: סמל לפנטזיה של הגנרלים לכבוש את תל אביב, להכניס קצת פטריוטיות למה שקוראים בקריה, שינקין. בתקציב דלק של מאות אלפי שקלים, המטוסים מיידים נורים עלובים על העיר הלבנה, ובתנועות חגביות עצובות עולים ויורדים, יורדים ועולים, עושים בעיקר רעש נורא וכאב ראש. את מי הם רוצים לכבוש? אותי, את רועי צ'יקי ארד. את מי הם לא יצליחו לכבוש? אותי, את רועי צ'יקי ארד.

זו פנטזיה סקסואלית שאני מכיר כגבר: הרי תל אביב כבר שייכת לישראל. כמו בסרטי פורנו, שהסקס הוא כבר נתון: הבחורה והבחור שוכבים. העניין היא שהם רוצים שתל אביב גם תהנה מהקשר הזה, לצבא, שתגנח מהנאה, שתמחא כף, שתלחש: "הו, גבי אשכנזי, יותר חזק, יותר גבוה, יותר יקר". אבל היא לא גונחת. ככל שהקצב עולה, היא רק רוצה שהגנרל יילך הביתה. אפילו אין כח להתלונן. זה יום העצמאות הכי עלוב שנתקלתי בו, בגלל החקירה של אולמרט והטעות של דגלי בנק הפועלים, מעט מאוד אנשים שמו דגלים על האוטו.

מאחורי הגנרלים המכוערים והמכריסים האלה בעלי האייקיו בסביבות ה-88 עומד ילד עם פיפי קטן שרוצה אהבה. לא מספיק להם לזיין אותנו כל השנה ולהביא את כל המלחמות הטפשיות האלה, הם רוצים שתושבי תל אביב גם יהנו, או לפחות יעשו כאילו. אבל המטוסים קטנים ורחוקים, לא יוצא לנו מהם כלום, רק צרות. אנחנו לא טפשים (אני מקוה).

 

תוספת 14:35 – מסתבר שתוך כדי שכתבתי מילים אלה, צנחן נבון נפל על נופשים מסכנים ופצע קשה כמה מהם. מחוץ לחדרי, סירנות מעורבבות בשאון מסוקים. טירוף.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3540971,00.html

וגם אמיתי סנדי

 

הבלוג של אייל דץ על המשטרה נגד הזקפה הלאומית, שערוריה של פגיעה באמנות שמתרחשת ללא תגובה של התקשורת. במקום שבו אוסרים איברי מין ענקיים ורודים וגו'

 

כדאי לקרוא

 

במעין חשמלי, שבו אנחנו מפרסמים חומרים שלא מתפרסמים במעין המודפס, העלינו במיוחד ליום העצמאות שיר של בועז יניב, עורך דקה.

אתם מוזמנים לקרוא.

 

בבלוג המוח תרגם המשורר יוני רז פורטוגלי (פרוסמן) כמה שירי הייקו מודרניים

http://thebrain.blogli.co.il/archives/336

 

הבלוג הצווחני חוגג מאה אלף כניסות למאמרים (המספר גבוה יותר כי המונה לא סופר אנשים שנכנסים לבלוג באופן כללי, רק לאלה שבוחרים לקרוא מאמרים ספציפיים). תודה לקוראים. אני מקווה שאף אחד לא נעלב באמת מדברים שכתבתי פה, המטרה שלי היא רק שיהיה יותר טוב.

 

—-

תוספת 9 במאי:

 

מומלץ לקרוא את הבלוג של רזאן, סורית יפהפיה שמתגוררת בביירות ומביאה דיווח על האירועים בלבנון מזוית אחרת ואישית, כשהפיצוצים ברקע כל הזמן. על כל פנים, ליבי היום עם העם הלבנוני. אני מקווה מאוד שהשקט ישרור בביירות.

http://razanghazzawi.com/

 

תוספת 10 במאי:

מאמר יוצא דופן של יואב יצחק, שגיליתי במקרה, נגד הקולגות מרדכי גילת, גידי וייץ ואמיר אורן, שבו הוא מאשים אותם בבזיזת קרדיטים לגבי חקירת אולמרט הנוכחית. מעניין אם תהיה התייחסות למאמר הזה בעיתונים נוספים.

יש בוואלה ברנז'ה.

העיתונאי המצוין אורן פרסיקו (לשעבר מפירמה) עושה סדר בעין השביעית

 

תוספת 11 במאי:

שלמה מן פוטר בעקבות כתיבת בלוג ותביעה של אתר ספורט דורסני. היום כולנו שלמה מן. מה עם הפגנת בלוגרים?

 

כל הכבוד לעובדת האמיצה שתבעה את הטלויזיה החינוכית על עושק וינצחה וכל הכבוד לארגון מען שסייע לה (גילוי נאות: ניר נאדר ממען חבר שלי) ולשופטת.

אכזבה מפסטיבל מטולה ה10: שלמה קראוס, הוצאת פלונית, במכתב לעורכת ליאת קפלן (ויש תגובה!)

היום אני מארח בבלוג מכתב של שלמה קראוס, משורר ומו"ל פלונית ועורך כתב העת אורבניה, אל ליאת קפלן, משוררת ועורכת פסטיבל השירה במטולה, שנשלח לאחר שהתקבלה התוכניה של הפסטיבל החדש, העשירי.
שלום רב ליאת,
 
לפני כשנה הפיקו עודד כרמלי ויהודה ויזן את פסטיבל תל אביב לשירה שכל מטרתו הייתה לשמש התנגדות ומחאה על הסתגרותו של פסטיבל מטולה וסירובך לקבל אל שורותיו משוררים צעירים שאינם מקרב חבריו. 
באותה תקופה הייתי נגד מהלך זה שנראה לי קטנוני וחסר בסיס. זכור לי כי שלחתי לך מייל ובו תהיתי מדוע באמת לא הזמנת משוררים פעילים ומרכזיים כיום, מתוך רצון לידע אותך על הנעשה, ואכן, מתשובתך קיבלתי את הרושם כי מדובר היה בטעות שוודאי תתוקן בעתיד.
 
והנה עוד שנה חלפה, ומסתבר כי אנשי 'כתם' צדקו באופן מדכא ביותר. לא רק שנראה כי הפסטיבל אטום לחלוטין אל מול כל מה שמתרחש כיום בעולם השירה: כתבי העת, ערבי ההקראה, חבורות שירה – כלום.
 
מעיון בתוכניה אותה שלחת נראה כי הפסטיבל אינו אלא שלוחה של פסטיבל 'שער' בצפון, עם הבדל אחד ברור: פסטיבל הליקון עדיין שואף לצרף אל כוחותיו את הקולות החדשים של ימינו ואילו פסטיבל מטולה שואף, כך נראה, לסדר ג'ובים לחברים.
 
לא מעט כתבות וכתבות שער המדברות על הפריחה בסצנת השירה היום פורסמו בעיתונים המרכזיים.
ואילו במטולה?
כתב העת מעין, שגיליונו הרביעי מופץ בכ4,000 עותקים, לא מוזכר כלל וכלל. בוודאי כי זו תרבות נמוכה עבורך. את כתב העת כתם לא מזמינים כי הם מעצבנים. את אנשי 'דקה' כן מכניסים – אבל ידוע שגם זה היה 'על הדרך' ולא כיוזמה של הפסטיבל. ניתן לתהות גם על משוררי 'פלונית' (ו'אורבניה' לשעבר) או כתבי עת וותיקים יותר כגון 'עמדה' ו-'הו!',
03, מאגמה ועוד.
 
היום אני יכול לומר בפה מלא כי טעיתי. טעיתי כשהגנתי על הפסטיבל שלך בפני אלו שהשמיצו אותו.
טעיתי כשהאמנתי בתמימות שכל אותם משוררים שלא השתתפו, פשוט 'נשכחו'. טעיתי כי האמנתי שעם הזמן, כשהסצנה החדשה והצעירה תצבור כוח ומוניטין, אז גם פסטיבלים כגון פסטיבל מטולה יבינו את הצורך לשלבם.
 
 
ודבר אחד אחרון – שאולי ישמע קצת ילדותי: פסטיבל מטולה גם כך לא ממש מעניין. אני יכול לחיות שנים רבות מבלי לבקר בו כמשתתף או כצופה, ולא ארגיש שהחמצתי דבר. הסיבה בגללה הרגשתי צורך עז לכתוב לך מכתב זה נובעת מהתפכחות. מתוך הבנה כי פסטיבל מטולה הוא איננו אירוע שולי או נקודתי – הוא סימפטום של הלך רוח שהשתלט על תרבות השירה בעשרים השנים האחרונות – של אותו 'דור הביניים' שרצח את השירה.
 
הערכים של דור זה (וכמובן, יש משוררים רבים מתקופה זו שהם בגדר יוצאים מן הכלל) שמים את הפרסום מעל ליצירה, את התקציבים מעל לרוח החופשית ואת תרבות רחיצת הידיים מעל חובתו של העורך להישאר נאמן לטקסטים.
 
בסופו של דבר, אין טעם להלחם בתופעה הזו, כיוון שהיא קורסת אל תוך עצמה עם הזמן. בשנים האפורות של השירה, בהם המשוררים הגדולים פרשו לאקדמיה או לרחובות צדדים והשאירו את הבמה הספרותית פרוצה לכל,זו התקופה בה הצלחתם לצבור כוח ותקציבים, אבל היום, כשדור חדש של משוררים קם בארץ, דור שמציב ערכים וסטנדרטים חדשים בשירה ובתרבות, ימי התרבות הרקובה הזו ספורים. היום, לקהל השירה יש, סוף סוף, בחירה.
 
תמשיכו לקיים פסטיבלים מסתגרים עם משוררים משמימים. אנחנו נהיה כאן: בהתחלה כאלטרנטיבה למאוכזבים אבל בקרוב מאוד, כבמה מרכזית וחשובה שתשכיח את התקופה העצובה שלכם בספרות העברית, תקופה אותה מיצג פסטיבל מטולה באופן הולם.
 
אנשי 'כתם' מצאו דווקא משפט עברי עתיק שמצליח לסכם כל כך טוב את ערכי התקופה, אך מחשש לתביעת דיבה (כפי שהוגשה כבר בעבר) אמנע מלצטט אותו. את גוגל, לעומת זאת, לא ניתן לתבוע.  
 
בברכה,
שלמה קראוס
עורך 'פלונית – מחזורי שירה'
 

פניה לתגובה

אשמח לפרסם תגובה (של ליאת קפלן, כמובן, שהתרשמתי כי היא אדם סימפטי, או של כל אדם אחר) למכתב עקרוני זה של שלמה קראוס. ויותר מכך, אשמח אם כבר בפסטיבל הנוכחי יופסק החרם של פסטיבל מטולה על הכתיבה החדשה ועל כתבי העת החדשים. זהו חרם מיותר ומלחמה טפשית. אין מה לפחד מאנשי כתבי העת החדשים. אנחנו מתנהגים נחמד בארוחות הבוקר.
מכתבים ותגובות אפשר לשלוח על ידי לחיצה מימין למעלה על 'כתבו אלי'.

תגובת ליאת קפלן:

שלמה שלום,

רוב תודות על מכתבך.
למרות דברי המקוננים על "מצבה של השירה", גם אני שמחה מאד בפריחתה ובמספר הגדל והולך של כותביה, קוראיה ושוחריה. אני מסכימה אתך כי יש דור חדש ובו מגוון מרתק של משוררים, שירים, קבוצות, סגנונות ופואטיקות.
עדכון בכמה פרטים: פסטיבל המשוררים במטולה גדל מדי שנה, ותקציביו מצטמצמים. לפיכך, אנחנו יכולים להזמין, לצערי, רק 30-32 משוררים בכל פעם. מתי מעט, יחסית למספר העצום של משוררות ומשוררים פעילים בארץ. המשוררים מוזמנים, כפי שכתבתי לך בעבר, אחרי קריאה של כל ספרי השירה וכתבי העת הרואיםאור בארץ (לפחות בעברית) ובחירה של וועדה אמנותית המורכבת משבעה חברים, משוררים ברובם: סיהאם דאוד, ויויאן אדן, דיתי רונן, יורם ניסינוביץ, אילנה צוקרמן, גלעד מאירי ופיצ'י בן מאיר.
מתוך רשימת המשוררים שהוזמנו השנה למטולה ישנם ותיקים יותר וותיקים פחות. רב במיוחד מספר המשוררים בתחילת דרכם. חלק גדול מן המשוררים המופיעים השנה אינם מוזמנים "רשמית" ובאים לקרוא על פי יוזמתם, על חשבונם וחשבון זמנם. כך, למשל, 13 הסטודנטים, חברי "דקה"  או המשוררים תושבי הצפון.
בכל שנה מארח הפסטיבל קבוצות של משוררים צעירים, לבד מהזמנת כותבים בתחילת דרכם, שאינם משייכים עצמם לקבוצה זו ואחרת. בעבר הוזמנו משוררים מ"משיב הרוח", "מעיין", "מקום לשירה", "הליקון", "הכיוון מזרח", "מתא"ן" ועוד.
 
אני שבה ומזמינה אתכם, כפי שהזמנתי את קבוצת "כתם" הזועמת, לבוא למטולה ולקרוא שלא במסגרת הפורמאלית.
שלא כמוך, אני חושבת  שקיום הפסטיבל האלטרנטיבי היה רעיון מצויין. יש הרבה כותבים, הרבה קוראים, ומקום לכולם בכל עת. קנאת משוררים תרבה תשוקה, אולי גם שירה. שמחתי על היוזמה בשנה שעבר, רק סגנון השיחה של עורכי "כתם" מצער אותי, גם משום שהוא מטיל רפש לא בנמעניו, אלא בעיקר בדובריו.
אפשר בהחלט לחשוב כי פסטיבל המשוררים במטולה משמים, קשיש ולא רלוונטי. אפשר לבכר על פניו פסטיבלים ואירועים אחרים. בעיני כמעט כולם מרתקים ומצויינים. אני מקווה  כי גם אתם, כרבים אחרים, תערכו כתבי עת וספרי שירה צעירים, תוססים, מרגשים ומרתקים יותר. 
בעיני, אין ריב בינינו. אני מרשה לעצמי לקוות כי יום אחד נשתף פעולה.
אך גם אם לא, מאחלת לך ולכולם הצלחה מכל לב,
ליאת   
 
תגובת צ'יקי:

ראשית, אני מתרשם מאוד מהתגובה המנומסת של ליאת קפלן, ושמח שנוצר דיאלוג. חשוב לי רק לתקן: אני ויהושע סימון הוזמנו לפסטיבל מטולה לפני שיצא מעין, כשהיינו משוררים אלמונים. זה הגיע כתוצאה מלחץ של אחד מחברי המערכת.

היה כיף גדול והיינו הצלחה גדולה, כי הצלחנו לסחוב קהל צעיר לאירועים, מלבד זה ארגנו אירוע אוף-פסטיבל ספונטני – ערב שירה בעירום. דוקא כשמעין יצא והצליח, הפסיקו להזמין אותנו או את מעל מאה הצעירים שפירסמו במעין, כמו נעמה גרשי, ואן נויין, נמרוד קמר, מיכל דר, אבישי סיון, דנה פרנק, מירב כהן, זהיה קונדוס, אמיר נעמן, יוני רז פורטוגלי, יעל פרידמן, צאלה כץ ז"ל ועוד רבות וטובות.

כמו כן, לא דיברתי איתם ובוודאי הם קיבלו זאת באהבה, אבל חבל שאנשי דקה לא נמצאים כאחד מהאירועים הרשמיים כמשוררים סוג א' ונכנסו ב"דלת צדדית". הם משוררים שעשו לא פחות ומוכשרים לא פחות ממשוררים ותיקים יותר שנמצאים ברשימה. אני מקווה שבשנה הבאה יוזמנו כמשוררים של ממש.

מכיוון שאני מארח את המכתב של ידידי שלמה קראוס, חשוב לי לומר שאני (ואני מניח שגם הוא) נגד כל אמירה על בסיס גילני. יש מקום למשוררים ותיקים ולמשוררים צעירים (מבחינה ביולוגית): כל משורר טוב הוא גם צעיר.

תגובת שלמה קראוס לליאת קפלן:
שלום ליאת,
 
על אף הטון, שהפך מתלהם, גם אני לא רואה ריב בינינו.
אך עם זאת, תשובתך אינה מחדשת ואינה  משיבה על הדברים שנאמרו. מעולם לא חשבתי
כי ישנה 'ועדת רשע' המתכנסת בחדרי חדרים ומחליטה מי יודר הפעם מן הפסטיבל. רשימת
המשוררים, כך אני בטוח, נבנתה בתום לב.
 
לפני שנתיים ראיינתי לידיעות אחרונות את אילנה צוקרמן בנושא פסטיבלי השירה ומדבריה הבנתי
איזו עבודה קשה היא עושה בניסיון להישאר עם ה"יד על הדופק". מכאן אני מסיק שגם אתן
מעריכות ומסכימות לעובדה שפסטיבל שירה חייב להישאר מעודכן ונאמן לכל שמתרחש כיום.
 
אילו היה מדובר בפסטיבל פרטי, לא הייתן צריכות לעמוד באף קריטריון מלבד טעמכן האישי.
אך הפסטיבל הוא לא פרטי – הוא ממומן מכספי ציבור, ועל כן, עליכן לתת את הדין בפני הציבור.
פסטיבל שירה בשנת 2008 שמתעלם לחלוטין מן המתרחש בשנים האחרונות אינו משרת נכונה
את תרבות השירה בארץ ועל כן לא ראוי שיזכה לתקצוב.
 
על אף ההסכמה העקרונית עם דברי, לא ענית על השאלה – מדוע אינכן עושות מאמץ רב יותר
לשלב שירה צעירה? (ואין מדובר במשוררים צעירים במובן הגילאני).
את מציגה שילוב משוררים בתחילת דרכם אבל מעולם לא טענתי שעליכן לשמש במה לגילוי כשרונות חדשים.
ה'משוררים הצעירים' אותם כן ביקשתי שתשתפו הם משוררים הפועלים מדי יום –
בכתבי העת, בהוצאות הספרים, בערבי הקראה ואירועים ספרותיים שונים. אלו אינם משוררים
שוליים או אנונימיים,  אלא משוררים מרכזיים כיום שאיכותם אינה נופלת מאיכותם של משוררי עבר.
 
שילוב חד פעמי של צ'יקי לפני ארבע שנים לא מעיד על 'יד על הדופק', וכך גם שילוב חד פעמי ושולי
של שאר כתבי העת אותן הזכרת. מדוע לא חשבתן לשלב מלכתחילה את אנשי 'דקה', ועל
במה מרכזית יותר?  האם ערב *נוסף* על שירת אבידן תורם  יותר לשירה העברית מאשר ערב 'דקה' או מעין?
שאלתי את 'כתם' והם טוענים שסירבת לקבלם לפסטיבל בשנה שעברה. הפיתרון של 'לבוא עצמאית'
ולהקריא הוא די מעליב, תסכימי איתי, אבל – כל המשוררים אותם אני מכיר לא דורשים כסף עבור הופעה,
ולכן, אין כל סיבה מדוע לא להזמין אותם באופן 'רשמי'.
 
אם את מסכימה עם דברי, כפי שטענת במכתבך, ואם אכן לא מדובר בכוונת זדון, כפי שאני משער,
אנא השיבי בבירור על שאלתי שחזרה לעיל –
מדוע אינך עושה מאמץ גדול יותר לשלב את כל (או לפחות רוב) המתרחש כיום בעולם השירה?
 
נ.ב
תקציבים והיקף אינם תשובה מספקת. לא ניתן להכחיש כי מבין
30 המשתתפים, שכולם מוכשרים, ישנם משוררים רלוונטיים פחות
(וכלל אין מדובר במדד של איכות)

תגובת מתי שמואלוף:

תגובת מתי שמואלוף:
בשנה שעברה דרשו כתם מקום בתוך ההגמוניה ולכך כתבתי את מאמרי "הכתם על הקיר הניאו ליברלי".
השנה שוב קם שלמה קראוס ודורש מצד אחד ייצוג של קבוצות שונות שלא מיוצגות לטענתו (מעין, אורבניה, כתם, הו! ועוד)
ושמייצגות תנועה רחבה בתרבות. מצד שני הוא דורש שינוי של המבנה של "פסטיבלים מסתגרים" כ"שינוי של הלך רוח"
בחברה הישראלית.
 
אני לא אתייחס באריכות, אלא דווקא בקצרה. פסטיבל מטולה הוא פסטיבל ציבורי וככזה הוא צריך לאפשר באופן דמוקרטי
להחליף את מנהליו מדי שנה ולאפשר לקולות שונים לבצע קריאות פרשניות משלהם בחברה בישראל.
 
הדרישה של שלמה קראוס וחבריו היא מאוד פשוטה של ייצוג מצד אחד ושל פתיחות מצד שני. אני לא רוצה להכנס לשאלות של ייצוג, כי השירה העברית לא מאפשרת איתגור פוליטי, ספרותי ורב-תרבותי אמיתי, אלא רק מקום בשוליה. לכן, לא יעזור אם יזמינו את מי שיזמינו. עדיין המרכז יישאר אותו מרכז
אירופוצנטרי שישעתק את ערכי הממסד. מצד שני לא רוצה להגיד מהם הערכים המרכזיים שפסטיבל מטולה צריך לאמץ מדי שנה. פתיחות
בשביל אדם אחד הוא סגירות בשביל אדם שני. ומי שרוצה לדעת את דעותיי  בהקשר של הפסטיבל יכול לקרוא למשל את הדברים
שכתבתי ביחד עם בת שחר גורפינקל על המודל הרב תרבותי וחשיבותו לחברה בישראל (בפתח דבר של הכיוון מזרח 12). שאלות רבות עולות ביחס לשינוי ערכי הפסטיבל – האם פסטיבל השירה חייב להתקיים רק בשפה העברית, או שהוא יכול להיות בערבית, מדוע הוא חייב להיות במטולה,
האם הוא יכול לנוע מעבר ליישובים מבוססים אל תוך הפריפריה, השכונות או הכפרים הערבים? האם פסטיבל שכזה יכול להיות חברתי או רדיקלי? האם הוא יכול להיות מוקדש לשירת הפליטים הפלסטינים? האם הוא יכול להיות כולו מיוצג אך ורק על ידי הומואים ולסביות?  ועוד שאלות מאתגרות.
 
בהקבלה לפסטיבל עכו, שכמעט ולא מחליף את מנהליו ויש הלימה ביניהם לבין השחקנים האחרים בשוק, למרות ההתיימרות
ל"אלטרנטיבה", גם פסטיבל "מטולה" כמעט ולא מחליף את מנהליו וזו אכן בעיה.
 
לסיכום, השינוי צריך לבוא במתח שבין ייצוג שיויוני ורב-תרבותי, לבין שינוי ערכי של הפסטיבל.  דוגמא לכך "על קצה המזלג" יכול להוות פסטיבל "קצה" שהחל לפעול במצפה רמון מדי שנה, משקף מודל אלטרנטיבי הן בשאלות של ייצוג והן בשאלות ערכיות. 

 

תגובת צ'יקי:
מבחינה פוליטית וייצוג רב-תרבותית, אין לי כל בעיה עם הפסטיבל. יש לציין לשבחו שהוא נותן ייצוג למשוררים הפוליטיים המרכזיים (שבתאי, לאור) וגם פלורליסטי מבחינה עדתית, דתית, מגדרית וכו'.
תגובת שלמה קראוס למתי שמואלוף:
הפסטיבל אכן מייצג נאמנה את הקשת הפוליטית והחברתית. אם כך, האם הוא בסדר מבחינתך? אם הוא פוליטיקלי קורקט אז אין צורך להעביר ביקורת נוספת?  אסור לדבר על עניינים שהם אינם פוליטיקה?
אילו היית באמת קורא את הדברים במקום לחפש את המילה 'קיפוח' היית רואה שאין לי כל רצון לקבל חדר בארמון הלבן אלא לסלקו לחלוטין. בפירוש אין לי כל רצון להכנס אל ההגמוניה אלא להראות כיצד ההגמוניה הזו היא זמנית, שולית ובקרוב גם לא רלוונטית. תקרא שוב, הפעם לא דרך משקפיים פוליטיים.
תגובת צ'יקי לשלמה קראוס:
הכול פוליטי, גם הטענה של הדרת הכוחות החדשים היא פוליטית.
תגובת שלמה קראוס לצ'יקי:
זה נכון, אבל זו כבר התחכמות.
תגובת ענבל כהנסקי:

אני לא כל כך מסכימה עם שלמה קראוס, עורך פלונית. מצד אחד באמת אין כל כך מקום לשירת הצעירים בפסטיבל מטולה והרוב הגורף הוא של משוררים בוגרים יותר. אבל, ויש כאן אבל גדול, בשנים קודמות השתלבו בפסטיבל קבוצות כמו הו (כן – הו היו בפסטיבל מטולה!!) בוגרי כיתת השירה של מזמור שאני הייתי בם, בוגרי כיתת השירה של כתובת, וכמובן נוער מתא"ן שהיה מגיע במשך שנים. 
חוץמזה, אני עצמי לא קיבלתי עדיין את התכנייה. אוף.. מי שכח אותי??!! לא יפה.
אני באמת לא יודעת אם חברי כתם היו מגיעים לפסטיבל מטולה. לא נראה לי שזה באג'נדה שלהם. ולכל אחד יש אג'נדה משלו. וזכותו עליה. על אנשי מעיין עוד יותר קשה לי להאמין ולא בגלל אג'נדה. אלו דווקא שואפים להביא שירה, בעידודם של חברי דקה דומני, לפריפרייה. אלא שהפריפרייה הכבודה של פסטיבל מטולה כָּבְדַה (בניקוד פונטי) כבר על אלו שיש להם קוצים במקום בו נהוג לשבת.. ושוב זכותם.
דקה נכנסו. למה לא?! שיהיה להם לבריאות. העיקר שהם וליאת מרוצים. מה זה משנה אם זה על הדרך או לא על הדרך. על הכוונה אפשר להתפלפל – על התוצאות לא.
השנה אני מסיימת סדנת שירה עם אגי משעול וענת זכריה בעלמא. התאפסנו על עצמנו ברגע האחרון ופנינו לליאת. היא הסכימה מיד וישר שיבצה אותנו. אח"כ, ביו השאר בגלל אי ודאות לגבי מספרנו כקוראים, ירד כל הרעיון. גם זה קורה. כמו שאני אוהבת לומר- נו.. שווין!!
דבר נוסף לסיום, אני חלק מקבוצת משוררים צעירים בשם אָלף. (לשעבר און לשעבר קסת ולא מעט מהכוכבים העולים של השירה התחילו בקבוצות אלו..) השנה סוף סוף אנחנו עוברים מעבודה פנימה לעבודה החוצה. כלומר, לעלות ולהקריא בפרוייקט משותף עם בית בארבור בשכונת יד אליהו בת"א (שזה 'מהצד השני של איילון' גם סוג של פריפריה). וסליחה על הפרסום העצמי, אבל..
הערב הבא שלנו, והאחרון עד אוקטובר, יערך ב 27.5 בשעה 7 בערב. ככה זה שעות שלך פריפריה (-: .. בנושא בית- שכונה- עיר.
 
יום עצמאות שמח מאד!! (וגם נכבה בל נשכח)
 
תגובת אמיר מנשהוף, נפץ:
בהמשך לעניין הצעירות בפסטיבל מטולה – אני שמח לעדכן ש"קטע" ו"נפץ" יקבלו דוכנים בפסטיבל.
 
תגובת דקלה אבן:
עם כל הכבוד למעיין, כתם, מאגמה או דקה. מה התרומה שלהם לשיח הקיים בשירה? האם מדובר בהמצאת הבדידות כדוגמת צאלה כץ, או תאורית מופרכת של צ'יקי – בחור חטוב לכל הדעות – אודות הפצע? או של כתם וההשרגות? היכן יש משהו חדש באמת? האם מעיין בפתיחת המערכת לכותבים מתחת לגיל 18 עושה אותו חדשני או טרחני? האם האלימות של כתם? הרצינות התהומית של עמדה? האם הפורמט של דקה? שבו בשקט וחכו לתורכן, תרנגולות. אוכל רק לסיים ולומר שדקה ומעיין חביבים עליי מאד. השאר קצת פחות. זה הכל.
 
שלמה קראוס מגיב לדקלה:
כן, כל הדברים שציינת.

פרגמנטים: שואה וכסף \ 1 במאי \ תערוכה רק בפייסבוק \ כל הזין ב"זמן תל אביב" \ אלי הירש (5 במאי 17:20)

שואה וגבורה  2008 

 

במכתב שנשלח לכל הדיירים
בשדרות ב"צ 17
עזריאלי המיליארדר
מבקש שנתרום 10 דולר

25 דולר, או 50 דולר 
ליד ושם

 

 

 

שואה וגבורה  2008 ב'

 

לאחר חישוב ארוך,
היהודים שמתו
שווים 100 מיליארד דולר
על פי מוסף "ממון"

עמוד 3 – פרויקט חג

 

 

מסיבת גג של צפונים בסעדיה גאון

 

מה זה הריח הזה?
מה זה הבושם הזה?
מפלגת "קדימה"

 

 

אינטרנציונל

אל מסיבת 1 במאי בסינמטק
מגיעים בטעות אפרים סנה ואשתו
בפן זוהר

במשקפי שמש יוקרתיים
בדיוק היו בבכורת סרט על אקסודוס.
הוא מביט אל האנשים ברחבה,
בחולצות האדומות,
עם הדגלים האלה,
עם הנאומים האלה,
כמי שהסגיר את אחיו לבריטים

וממהר לצאת מהרחבה

 

קפה משולש

 

שלוש בחורות יפות חוצות את הרחוב
מוסתרות על ידי פח זבל
עם המספר 110
כנראה בדיזנגוף 110

 

 

 

קפה משולש 2

מי היה מאמין?
איש עם טריינינג ירקרק
במאה העשרים ואחת

 

*

על המכונית הפתוחה של האוליגרך
פנס הרחוב העייף
כוכב הצפון העייף

 

 

תייר במצרים

תמיד מרוצות
נקיות כל כך
נעלי חלון הראווה

 

 

——

 

תערוכה מומלצת מאוד נפתחת ברגעים אלה בפייסבוק. של אמנית בשם דנה לב לבנת, האוצרת היא אפרת קדם שהיא אמנית ומשוררת מעולה בפני עצמה.

בתערוכה הביקורתית הזאת, שהיא אולי התערוכה האמיתית הראשונה בישראל שמתרחשת בפייסבוק, תמונות סלב עם דנה לב לבנת ותמונות מחייה. בדף התערוכה כתוב:

 

האמנם?

דנה לב לבנת –ד.ל.ל,
מציגה בתערוכת היחיד הראשונה שלה "האמנם?" סדרות צילומים המתעדות את חייה ופועלה כפרסונה וכאמנית.
באחת הסדרות היא מצולמת אם קולגות וידידים מעולם הזוהר , הבידור והאמנות בארץ.
בסדרה אחרת היא מתועדת,מודעת לעצמה ולעצמתה בסיטואציות שונות, בעבודתה , בקידום עצמי של מפעל החיים, עוסקת ביחסי ציבור, מעודדת את ערכיה המכוונים למודעות סביבתית,חברתית תרבותית ועוד.. …

האמנם? היא בין היתר ניסיון לתערוכה מוקומנטרית. בתערוכה 63 יצירות המתעדות פעילות של שנתיים בחייה של דנה לב לבנת

"האמנם?" היא תערוכה שמציגה שאלה אודות דיוקן האמנית כפרסונה ומקומה בתרבות העכשווית. ממש כמו האמנות שלה, כך האמנית ד.ל.ל, מזגזגת בין תיעוד לבידיון.

 

ניתן לבקר בתערוכה רק בפייסבוק:

http://www.facebook.com/event.php?eid=12465093935

 

פייסבוק הוא מקום טוב לתערוכות כי הוא אתר שלא זמין לכולם. חייבים לעשות מנוי. בכך הוא דומה לגלריות שאתה יכול תמיד להחמיץ, כמו למשל גלריות בחיפה או בביירות.

עם כל תערוכות הענק של 60 שנה לישראל שלאמנים (הצעירים) אין ברירה אלא ליטול בהן חלק, בוודאי שזו תערוכה מעניינת ורלבנטית.

 

———

כל הזין ב"זמן תל אביב"

 

עיתון "זמן תל אביב" (שקראתי בהמבורגריה) רודף את עירוני א' משום מה. בזמן שחולדאי גונב את הנוף לים ואת האוויר בסדרת מגדלים מכוערים, בזמן שהתארגנויות עממיות רבות פורצות ולא זוכות לכל סיקור, שתי ידיעות גדולות בעמודי החדשות בעיתון של אתמול עוסקות בארועים של מה-בכך מהווי התיכון.

הראשונה היא שערוריה איומה, אין מלים לתארה: תלמידה בת 17 הציגה בעבודת הגמר בחור שלגופו תחתוני דגל המדינה, שכמוהן יש בשוק הכרמל (אני קניתי של בית"ר). הכותבת, איני מכירה אך היא כנראה בעלת פנטזיות מיניות לא ממומשות, התעקשה כי מדובר בטענה ש"המדינה על הזין" וב"פרובוקציה", דבר שלא קשור לאמנות כידוע למי שבקיא בהיסטוריה של האמנות. האמנית המסכנה בת ה17 אמרה שמדובר במשהו יותר מורכב ושהיא דוקא אוהבת את המדינה ולכן זה יותר מעניין. היא נחקרה אם הבחור בתמונה בזקפה מלאה. אבל טענותיה הדי בסיסיות נתקלו בחשד הכתבת או עורכי העיתון החרמנים, שטענו כי יש מקורות בעילום-שם שמתעקשים כי מדובר ב"המדינה על הזין". המנהל, מי יאמין, נשאל איך זה לא צנזר את העבודה.

הידיעה השניה היא שערוריה נוראה עוד יותר: כמה תלמידים הבריזו ביום חם של טיול מורשת קרב לירושלים. 75 אחוז דווקא הגיעו לשטיפת המוח. מוזר שזה לא שער.

 

יפה שדוקא בתל אביב שרד עיתון עם קו עריכתי של שנות החמישים. אפילו ב"הצופה" יש אוירת הפשרה וליברליות. אולי צריך להקצין את הקו. אתם מוזמנים בטוקבקים להציע עוד כותרות מזועזעות לעיתון "זמן תל אביב", מסוג:

ילדה בת 17 הגיעה לעירוני א' עם קעקוע שעליו דרקון. האם מדובר בהסתה לפוליתאיזם?

 

מצד שני, במעריב סופשבוע, מאמר חזק של יהודה נוריאל על מרד ואדי סאליב. במיוחד בזכות הפתיחה המדברת גם על גזענות היום ולא הופכת את זה לרטרו-גזענות. זה סטנדרטי ונפוץ להאשים פקידי סוכנות בשנות החמישים בגזענות (היתה כתבה נהדרת לפני כמה חודשים במוסף הארץ על הפרובוקטור שהושתל בפנתרים), אבל החיבור להיום הופך את הכתבה לאמיצה ממש.

 

מוזיקה חדשה – אלי הירש

 

ספר שירה שלישי לאלי הירש, עם עטיפה יפה ומדויקת של גיל שני. "מוזיקה חדשה" מציג מנעד פואטי יוצא דופן, שמתחיל בביאליק, מגיע לשירה חדשה, חוזר למשורר המקראי ומשם לימי הביניים ולשירת שנות השבעים בישראל. אפשר בשיר "אִמרו לדודי", "וכעת רוחי רעה ומרה מאוד\ כי צח ואודם מחמדי וכולי אך לו" (עמוד 16), ובשיר "תרועה" הפותח את השער הנושא את שם הספר, "מוזיקה חדשה", "ואתם שנולדתם זקנים\ נו, מה יהיה אתכם\ עושים אידאולוגיה מזה\ שקשה לכם להזיז את התחת" (עמוד 22). זה נשמע ממש כשני משוררים שונים.

על כל משורר אחר היו אומרים מבקרים חסרי-ריכוז כי הוא מתפזר או מפוזר, אבל כאן יש מעשה לוליינות מדוייק, כמו הנשים שמעיפות אורז באוויר ואז תופסות אותו.

עוד דבר מעניין בספר (שקיבלתי הבוקר וקראתי ברפרוף, אבל אני לא מתאפק לכתוב עליו, אף שלא בטוח שהגיע בכלל לחנויות) הוא השאיפה המרכזית והנוקשה של הכותב שהיא הפוכה, אולי אף תפישת נגד, לתפישה המינורית, או פעמים רבות האסטרטגיה המינורית, של השירה הישראלית בעשורים האחרונים. אלי הירש רוצה לכתוב "שירה גדולה" במוזיקה החדשה (הספר הוא על מעשה השירה). המהלך שהירש בחר בו הוא לא קל ודורש אומץ רב: ללכת כשנעל אחת עומדת על המדרכה היציבה בצד הצפוני של הכביש, והרגל השניה, בסנדלים תנכיות, עומדת על המדרכה הרעועה מעבר לכביש. 

על כל פנים, אני לא מבקר נייטרלי של הירש, הוא עורך לי בימים אלה ספר ואני נהנה (כמו רבים לפניי) לעבוד איתו. אני סקרן לגבי הדרך שבה הספר יתקבל ומקווה שהספר יצליח.

 

איזה בן זונה: שוש ויג כתבה שיר על אלי הירש

גילוי נאות: אלי הירש על מעין

——

כתבו עלי בבלוג מוזיקה בחו"ל. עשו ממני סטאר. אתם מוזמנים להציץ

שיר שכתבתי בעקבות שירת פולגת

 
אתמול מחיפוש בקבצים, הבחנתי שאת השיר שקראתי ב"שירת פולגת" (והתפרסם גם במעין ובבלוג), כתבתי ממש בערב שאחרי "שירת המלצריות". היום אני מביא את 'תגידו בגת' שכתבתי יומיים אחרי הפגנת השירה בפולגת קרית גת (באתר מופיע עוד שיר על ההפגנה עם ארמזים מהמקורות).
 
 
 

תגידו בגת


הקפה ששתית עד תום
ממשיך להמות
האדם שהרגת
מעלה עלה חיוור
השושן שגזמת
מניד את רגליו
 
 
ההצלחות הן הכשלונות היחידים שלך
אתה הורג את הילד שהולדת
כשהירח לבן, כשהירח צהוב, הלב אדום
צביקה בולינבלום גנב את פולגת.
 
הים שיַבש
ממשיך לבכות.
המכונה המושבתת
ממשיכה לרקוק
הלשון שנקטעה
תתפור שרוול מלמל ורוד 
 
כשהירח לבן, כשהירח צהוב, הלב אדום
על הספסלים כולם כתוב:
צביקה בולינבלום גנב את פולגת.
 
מכרות יסתתמו
תת-אלופים יפתחו מספרות כלבים
כלבים ימותו מאדישות ויגון
ויזכור העולם
ותזכור תבל
צביקה בולינבלום גנב את פולגת

 
 
זה כמובן שיר המושפע מעט מספר שמואל (שומע את הטקסט היפהפה הזה בפעם השלישית רצוף, כשקצו, הרפה, פשוט לא יאמן).
על כל פנים נזכרתי בעוד אנקדוטה מהאירוע. כשפרסמנו את האירוע בפייסבוק היינו חייבים לציין את שם העיר, ומשום מה לא היתה אופציה לרשום קריית גת. היתה דווקא קרית ביאליק, אבל קריית גת לא היתה קיימת, כנראה, מבחינת חברת פייסבוק (פתח תקווה קיימת!) האנטישמית או האנטיגתית (להבדיל מאנטיפ"תית – אנשים המכחישים את קיום פתח תקוה). אז נאלצתי לרשום את האירוע על שם עיר בלוב בשם גת. כך שהשימוש בגת הפלשתית השפיע כנראה על השיר שלי.
רק שכאן יש היפוך כפול – אם שם, גת היתה האוייב הפלשתי, כאן קריית גת היא כמו שאול ויהונתן, מושא ההספד. אם הטקסט התנכ"י מתבייש לספר (אל תגידו בגת – אל תלשינו לאוייב שככה נפלנו), כאן  אני מספר ומגלה, כמובן על סמך העיתונות, זה רק שיר
. באופן מעניין, 'הצבי ישראל על במותיך חלל', פסוק באות פרק, נתן את השם לצביקה הבעלים של המפעל, שעל פי בלוג העוקץ, קנה את המפעל, הוציא את כספי בגיר כדיבידנד לעצמו בדרך שהיא אולי מבחינה פיננסית מבריקה, כדי לממן את ההשקעה, ואז אחרי שהחזיר את ההוצאה ואף הרוויח סכום יפה על כל המהלך, סגר את המפעל על 300 פועלותיו, בהזדמנות ראשונה. כאן הוא מגיב לטענות בטענת פופוליזם ואומר שאין קשר בין הכסף שהוציא לפולגת, וזה קרה בכלל לפני. אני קצת הופך לנודניק, אבל מעניין גם לחפש בגוגל 'אהוד ברק בארינבוים'.  

וכדאי לקרוא את זה, עד הסוף, מתוך אתר הרכילות 'נוצץ':

בחצות ירד מהתקרה גשם של קונפטי ופתיתי נייר לבנים דבקו בשיערו המשוח של איש העסקים צביקה ברינבוים. כ-800 מחברי האלפיון העליון פתחו ביום שישי שעבר את 2005 בנשיקה לבנות זוגם. המסיבה של נוחי דנקנר ואבי פישר, בעלי השליטה בחברת ההשקעות גנדן, הוגדרה רשמית כערב התרמה במלאת חמש שנים לגנדן ונאספו בה 300 אלף שקל שנתרמו לבית חולים ולמשפחות נזקקות.
על רחבת הריקודים ריצדו יו"ר דיסקונט אריה מינטקביץ', שרי אריסון, גליה מאור, עורכי הדין רם כספי ודוד תדמור, ליאון רקאנטי, אופיר פינס, סמי סגול, רון חולדאי, אלפרד אקירוב ועוד. תפאורה: על קירות האולם הוקרנו תמונות המנהלים של גנדן והחברות הקשורות. נערות רוק: ריקי גל וגלי עטרי. בלט בעניבה (צהובה): יו"ר מכבי שמעון מזרחי. בלט בהיעדרו: הדוד שמואל. פיקחו מקרוב: המפקח על הבנקים יואב להמן והממונה על שוק ההון במשרד האוצר איל בן שלוש. (הכל אישי, הארץ כלכלה, הארץ)

מונית בקהיר ושלושה שירים ממצרים

הייתי במקומות רבים בעולם, ביקרתי בארמונות, גורדי שחקים ובשווקים, אבל לא השתתפתי בשום חוויה גדולה כמו הנסיעה הרגילה והיומיומית במונית בקהיר.
אחרי מיקוח קצר בשפה שהיא בין ערבית לאנגלית והחלטה על המחיר – עשר לירות בדרך כלל, 7 שקלים ישראלים – המונית מתחילה לזוז בצעד משתהק. הנהג מסמן לי ביד רפה שלא צריך חגורה, ואחרי זה ממלמל משהו לעצמו. מיד, כמעט נדרס מישהו, אבל ניצל בקפיצה למדרכה. המכונית מדגם לאדה, נדמה לי, ממשיכה בקפיצה, כל הזמן נמצאת במשא ומתן אדיש עם האנשים שעוברים והמכוניות האחרות, בלי קשר לרמזורים, אף שהשוטרים נמצאים בכל צומת, עייפים וקלושים, עם משרוקית.
החוק היחיד שהבחנתי בו היא שהמכונית זזה כשיש רווח מולה. גם אם הרמזור אדום, או שמישהו רץ בכיוון, כשהרווח עם המכונית קדימה עומד על 30 סנטימטר, המכונית תנוע קדימה או ימינה ושמאלה. המכונית היא מבחינות רבות שוות ערך להולכי הרגל, שחוצים את הכביש בניצב (בדרך כלל) אליה. הנהג מברך ומקלל חליפות את עוברי אורח, ואלה מברכים ומקללים אותו, או חולפים באדישות, לעתים בצעד אדיש ולעתים בריצה, שאיני בטוח איזו מהן היא מתכון להימנע מתאונות כאן.
אפשר להשוות את פעולת הנהיגה לצעדי אדם המהלך בדיסקוטק בריקוד מהשרותים לבאר, בלי להתנגש חזיתית, אך עם נגיעות קלות ברוקדים האחרים. הרחובות כולם מוצפים באנשים ובמכוניות אחרות – עיר של 20 מיליון איש.  הנה המונית נושקת מאן-דהו והנה היא ממשיכה הלאה והבחור שרגלו נגעה במכונית, אפילו לא רוטן בשל העניין. זה משחק טטריס רב כיווני, שבו גם הקוביות הנופלות בעלות רצון משלהן. אתה לא מרגיש בטוח יותר בתוך המכונית, אתה לא ממש מרגיש שאתה בתוך משהו, אתה נמצא בחוץ עם כולם.

אני כותב זאת לאחר נסיעה קצרה למדי של 10 דקות, למעשה היה צריך להגיע ממקום אחד ברחוב למקום שני בהמשך של רחוב אחד, 26 ביולי, ואפילו לא מדובר במסע מתחילתו עד סופו של הרחוב הארוך הזה, אלא במסע מצומת מוחמד פריד לתחילת האי זמאלק, שבו החלק הפריזאי יותר של קהיר. הכול מזכיר מאוד את "רומא" של פליני. מסיבות מוניציפאליות כלשהן, כדי להתקדם ברחוב הזה, צריך לפנות ולעשות פניות פרסה שונות דרך רחובות אחרים. במשך אותן עשר דקות, היו לפחות חמישה אנשים שכמעט נדרסו, ופעמיים שאנחנו עצמנו כמעט הלכנו לעולמנו. הנהג אולי קילל 14 פעם והכיר 4 אנשים שונים שלהם נופף או צפר או צעק. אחד מהם הכיר לאחר שכמעט דרס אותו, ואלמלא היה קופץ על המדרכה, היה היום קטוע קרסול. את מספר הצפירות לא מניתי, אני מניח שצפר כל עשר שניות. החוקיות של הצפירה נעלמת מבינתי: אפשר להבין צפירות כדי להזהיר עוברים ושבים או מכוניות, צפירות חיזור, או צפירות לאמירת שלום. אבל היו לא מעט צפירות כבוד – כאלה שהתרחשו בכביש ריק יחסית, צפירה שהיא לשם הצפירה, כמו שיר שכותב הנהג. בביולוגיה מדברים על השרירים הרצוניים, כמו הגפיים והגב, ומולם השרירים הלא רצוניים, כמו שריר הלב ופעולת הטחול (באשר היא). אני סבור שלנהג המונית המצרי הלחיצה על הזמבורה היא מן הלא רצוני, כמו הלמות לבו.

לפני שנה, פגשתי במועדון ריקודים אמנית מצריה שחשבה שאני קרואטי. מכיוון שלא רצתה להתנשק בציבור, הזמינה אותי לישון אצלה בהליופוליס, דבר שהוא בהחלט עדיף. בדרך, במכונית הישנה שלה, גיליתי לה שאני מישראל. היא השתגעה לגמרי, כי היתה מאוד אנטי-ישראלית ושמאלנית. זה היה לא רחוק מזמן המלחמה. הסברתי לה שאני עצמי לא מסמפט את המדיניות של ישראל והולך להפגנות, כך שאני לא מוכן לסבול בגלל זה. היא הסבירה שהיא יודעת שבישראל יש גם אנשים טובים ולכן תלך לישון איתי בכל זאת, כי מצאתי חן בעיניה. אבל היא נכנסה מדי פעם לרגרסיות בזמן שנסענו אליה: אחת לרבע שעה היא היתה המומה מזה שהיא עם ישראלי, וקיללה את אולמרט ואת שרון, ואז לפתע הקללות שלה הפכו לחריפות יותר, מסתבר שהיא קיללה את האנשים במכוניות בצד, בשפה שהיתה הרבה יותר קשה, וכמובן גם צפרה כל הזמן. כך שבקהיר, הכביש הוא דבר רגשי יותר מפוליטיקה. 
הדרך עצמה מציגה שפעה עצומה מחלון המונית, שגם כמוה לא ראיתי מעולם: אינספור בתי ממכר נעלי-עור, ג'ינסים, קמעות, גיבן שמהלך בפנים מעשיות, מסגדים, 30 בתי קפה של כסאות פלסטיק וטלויזיה שמציגה את כל שלבי הWWF, חנות לממכר קופות רושמות וסמלי מכוניות, דוכן של אופנועים סיניים שעמד על אי תנועה, אדם הולך עם מיכל עצום של כ20 ק"ג פיתות על הראש וקונה בקיוסק מסטיק, באסטות ספרים משומשים, כמו למשל מדריך באנגלית לחלונות 95, דוכן פיתות עם קלמרי, ברנש שמח עם באסטה אישית על חזהו של שעונים בנוסח רוסי ישן, זוג, הגבר כהה ומחוצ'קן, הבחורה יפה ברעלה הירקרקה והאופנתית, מתווכחת איתו, איש מהלך עם סולם ענק. והכול מכוסה במעין אבק קהירי. ואז כל הרחש-בחש נפסק והמונית עולה על הגשר שעל הנילוס, כמו שלווה לאחר חיים עמוסים. או אז נשקף הנילוס הענק ומסעדות הבורגנות המצרית ומלכודות התיירים על אוניות, של האי זמאלק.
בזמנו, הייתי במשלחת של אמנים לקהיר שהסתכסכה ופוצלה. כשישבתי בקפה, צפיתי בשלושה מהפלג האחר במשלחת צווחים על הנהג שדרש מהם סכום כפול לטענתם. סביר להניח שהיתה שם תרמית קלה כלשהי, אבל היא התבטאה בתוספת של פחות משני ₪ לכל אחד מהנוסעים, דבר שנמנע אם מתמקחים לפני שעולים למונית. הנהג כמובן שסירב לחזור בו מהמחיר המופקע שנקב. שקרנים עדיף להם למהר לאחוז בשקר שלהם. אבל אנשי המשלחת הרגישו כאילו יש כאן משהו עקרוני: פניהם היו אדומים ומלאי זעם על הנהג, שלא הסכים לוותר. זה נכון. המוניות בקהיר עובדות באופן עקבי על התיירים, או לפחות לוקחות מהם מחיר גבוה יותר. אבל עדיין מדובר בחוויה עצומה, משמעותית יותר מאותם משולשי ענק מתפוררים שנמצאים בלב מדבר.

קפה חוריה

עבור מצחצח הנעליים
כולם שווים
חוץ מבעלי האדידס,
חסרי התועלת

*
חשוב מהחופש
גמר הWWF

 

*
ככל שיש יותר נעליים
בטלעת חרב
יותר מצרים הולכים
יחפים

%d בלוגרים אהבו את זה: