על התערוכה המושמצת של ניר הוד

ניר הוד – נובה 7 – אלון שגב
 
כיום, החידוש הגדול באמנות הישראלית הוא שטף ההון שנכנס אליה. מהבחינה הזאת, האמנות היא כמו מפלגת הגימלאים, חבורה של אנשים חביבים ומטורללים, כשמגיע אליה גאידמק. דוקא רפי איתן לא מתרגש, כי הוא מיליונר בעצמו (בג'י של גלובס נכנס לרשימת חברי הכנסת העשירים ביותר). כתבה על כך בהרחבה גליה יהב במעין האחרון, במאמר "השוק והשדה".
ביקרתי בנובה 7 של ניר הוד, דווקא בגלל ביקורת שקראתי במעריב, שהכריזה כי זו התערוכה הרעה ביותר השנה, תוך שהיא משתמשת במילים "נלעג", "איום" ו"עלוב". 
היום בבוקר פורסמה בגלריה הארץ ביקורת בעיצוב מוזר, 50 מילים במסגרת אפורה, עליה חתומה סמדר שפי. גם שפי סנטה בהוד, ביותר איפוק, אבל בתיעוב דומה, כשהיא בעיקר מוצאת תקדימים לעבודות שלו. מעניין שתקדימים זה דבר שיכול להיות מוצג גם לטובה וגם לרעה. אם התערוכה כל כך מאיימת ומעליבה את המבקר, בוודאי דחוף לראות אותה. הביקורות הפכו את התערוכה של הוד מיד למושכת בעיני, והביאו לידיד זה שהגעתי מבית אריאלה (שם התחוללו הבחירות למועצת יהודי ואנוסי העיר משהד שבאירן, שבהן ניסיתי להתנדב כמשקיף), לחלל "אלון שגב". אני מודה שאיני נייטרלי: ביקורות רעות יוצרות תמיד סנטימנט חיובי.
התערוכה כאמור עוסקת לטעמי ביחס להון. אולי אני מגזים, אבל מדובר בפרודיה או בביקורת על מצבו של אמן ההון, ולכן מדובר בתערוכה שכולה כנות. אמן ההון יכול לפעול בשתי אסטרטגיות מול זרם הכסף: הראשונה, לספק לאספנים מה שהם רוצים. השניה, להיות מעין רדיקל מחמד, ולעשות אמנות "אותנטיסטית" ו"חצי-פוליטית", כלומר עם אוירה פוליטית מקושקשת, שלא אומרת דבר ולא מרגיזה איש, ולחכות בפרצוף נזעם שיקנו אותך. עשירים מעדיפים סוסי פרא שאפשר לאלף  (ניר הוד סיפר בראיון שלא רצו להציג אותו כי הוא נראה טוב, אז הוא לא התגלח ולבש חולצת קורדרוי כדי שיקחו אותו לגלריה) ואמנים מיוסרים שפעולים מתוך פצע. סוג זה של אמן המהלך בין הטיפות חביב מאוד גם על מבקרי אמנות ואוצרים, כי הוא שומר על "טעם טוב". מה שעושה ניר הוד זו הגזמה של הסוג הראשון, ולכן הוא גם מעורר בוז כזה, כי הוא מגחיך את עבודת המבקרים, אותם ינשופים שמקבלים משכורות נמוכות בזמן שהקונים והאמנים מכניסים ידיים לכוס המגולח זה של משנהו (זה הדימוי בעבודה המרכזית בחלל, "שתי נערות, ינשוף וירח").

שתי נערות, ינשוף וירח

אנסה לסקור מזכרון את נובה 7. לא חשבתי שאכתוב עליה. העבודה הקרובה ביותר לדלת הכניסה היא "כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאני אוהב אותך", בה הוד נתן לתשעה ציירי רחוב לאייר את אהובתו, זהו המפתח לתערוכה הזו. כאן ניר הוד הופך לשניה לאספן. האמנות שלו היא נתינת הכסף לאמני הרחוב העניים. אני לא מסכים עם מה שכתב אורי דסאו היפה בדף התערוכה, כאילו מדובר בשאיפה "להתחבר למסורת של מזכרות, של אבל פופולרי". אין כאן עיסוק בזכרון, אלא בהון. ובשאלה "כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאני אוהב אותך", אותך, כלומר את מי? = את הכסף. ניר הוד בראיון על התערוכה לים המאירי (מוסף הארץ): "השיקולים של כסף ותועלתנות ותוויות חודרים לכל מקום. תראי מה קורה באהבה… כבר לא יכולה להיות התאהבות טהורה. צריך לחשוב במונחים של כסף, של תועלת. כמו מפעל יעיל".

לצדה, מצד שמאל, יש את שורות הקוק על הזכוכית המבריקה של המראה השחורה (העבודה "הלילה בו עזבת"). יצירה מעולה כי היא מציגה את המשמעות של הכסף של הרוכש, המממן את הקוקאין של האמן (זו לפחות הפנטזיה של הרוכש, שהקוקאין מתדלק את האמן המיוסר והרומנטי וגם הורג אותו בסוף, דבר שטוב למחיר העבודה). והיא מתייחסת לתפקיד הזכוכית שמזגגת את העבודה: האם היא מאפשר לצפות בצורה זהירה יותר במעשה האמן, מצדה הקדמי, או מאפשר לאמן לצפות בצופה או ברוכש – מצדה האחורי. שכן, הקוקאין נראה כאילו הוא משוח מהצד השני של הזכוכית (ומאחוריו, האדם, האמן, המסניף, כלומר המביט בצופה העלוב שלא יכול להגיע לקוקאין). זו עבודה שמזכירה את שרבוטי השתן של וורהול בבסיסיות שלה, ורלבנטית מאוד לחיים בישראל של האפסטיז, עם מקרים כמו קלגסבלד והמעטפות של טלנסקי שנותנות תחושה של עשירים עם זונות, סמים וכסף גדול ומפוקפק.
כמה עבודות מוצפות באיכות המזכירה אמנים ישראליםם בני תקופתו של הוד, למשל ההר הצונן בעבודה "US", בחצי החשוך יותר של התערוכה,  וגם הרקע בציור הבחורה הערומה עם הכובע, שנראית חולה בהרפס מזכירים את ההר הטרנסאווי של בן-גל ב"הלנה" (הבלונים המעוותים מצד שני, שמזכירים עבודות של מיכל הלפמן, פחות מעניינים כאן, כי הם מתרחקים מדי מבריכת היופי שבה הוא שוחה כנכה). גם ההדהוד של ההר על מעין "אבן" אנדרטאית (אבן אדם רבינוביצ'ית?), מייצר אפקט מעניין. רבים מהמוזכרים כאן (בן-גל, הלפמן, רבינוביץ' ודסאו), פעלו סביב סֶמי-חבורה שהיתה קשורה לעיתון "אספיס" של יעל ברגשטיין, גם ניר הוד פרסם שיר, אבל תמיד פעל כסוליסט, בתערוכה זו אפשר לראות שכן הרויח מהם משהו.

האיכות הלעתים-קלושה של הצביעה והמיכחוּל של התערוכה, הנראית כפוסטר מרחוק (ניר הוד מתכתב הרבה עם 'הילד הבוכה', הפוסטר הזול שאפשר לקנות בעפולה למשל בחנויות פופ. מישהו כתב כטוקבק בויינט "זה כמו תמונות תחנה מרכזית, המלך הוא עירום"), נותנת איזשהו רמז של משהו שלא מסתדר. הפטמות הגדולות מדי על הבחורה השמנמונת בחדר החשוך יותר, ממול, עבודה המקבילה לזו של צמד הבנות המאוננות זו לזו, הן גם רמז לעיוות של ההון ולעודפות, כמו בפתגם על הפרה הרוצה להיניק, היא לא ממש מצליחה להחזיק את השדיים שלה. בעבודה ההיא, יפה מאוד גם הרקע, מעין עיר-עיירה שיש לה עוד עיר שכנה בצד השני של המפרץ מחוזקת בנצנצי תחנה מרכזית, והאור שלה מסמא את המצלמה\צייר, באפקט של מצלמת פוקט.

על השאלה לאן התקדם ניר הוד מהעבודות הקודמות שלו, שבהן הקדים את אוירת ההון הרע בישראל, והאם הפרובוקציות שלו מעצבנות מישהו, היה לי קשה לענות בעצמי. אישית, הייתי אומר שהוא לא השתנה יותר מדי, ונשאר עם אותם שטיקים פחות או יותר. אני גם לא רואה בעצמי משהו פרובוקטיבי בתערוכה הזו. אישית, אני לא חושב שאפשר להתייחס לשדיים כדבר פרובוקטיבי. אבל עובדה היא שהוא מעצבן מישהו, וזה חלק מההישג של הוד והייחוד שלו בנוף האמנות הישראלי, להצליח לשחק בשני מגרשים: להיות יפהפה וגם מרגיז. כפי שפתחתי בהתייחסות לאיכות, אי אפשר להפריד בין תערוכה להתקבלות שלה, היצירה קיימת בתוך העולם: חלק מההישג של התערוכה נובה 7 של ניר הוד שהיא הצליחה להשיג ביקורות גרועות כל כך.
זו תערוכה שכדאי להגיע אליה והיא מהנה, ונותנת שואו, יותר מתערוכות מצקצקות רבות.
————-

 

בלי קשר, ידיעה חזקה מתיק דבקה, שטוב תמיד לקרוא כשאתם במצב רוח רע. הידיעה רומזת שישראל צריכה להתחיל עכשיו מלחמה עם לבנון. מתוך הידיעה האופטימית:  "המסר האמריקני קבע בצורה חדה, כי גם אם ההתקפה הצבאית של ישראל על חיזבאללה תמשך עד יום ד' 14.5 ולאחריו, יום בואו של הנשיא גו'רג בוש לישראל, בוש יקיים את הביקור גם במצב בו חיזבאללה יפגיז את תל-אביב ואת נמל התעופה לוד בטילים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הבעיה  On 29 במאי 2008 at 15:50

    ובהשלכותיו המורכבות, אף הבעייתיות, שכל התייחסות, ביקורתית או אחרת, מחזקת אותו ככוכב רוק בן אלמוות. נאמר, יצחק לאור, איש לא יחשוד בו שהוא פלוטוקרט, ניכר שבסוף יש לו איזו משיכה פרברטית לייצור. ניר הוד. גם אתה. קצת מלכוד. מה הפעולה שאתה מציע, אם בכלל?

  • שמעון  On 29 במאי 2008 at 15:58

    לא ראיתי את התערוכה אבל נחמד לקרוא ביקורת של אדם עצמאי שכותב בדיוק מה שהוא מרגיש בלי קונצפציות והתיפייפויות מיותרות. כמו כן מאד התחברתי ל post שלך על השימוש הנפשע בפצצות מצרר — כל מילה בסלע.

  • רגב  On 29 במאי 2008 at 15:58

    אוננות

  • עודד אבוקסיס  On 29 במאי 2008 at 20:11

    ת"א כולה לבנה.
    ת"א כולה עשירה.
    ת"א כולה ציונית.
    לשכור דירת חדר עולה 600 דולר.
    ת"א כולה בורגנית
    אשכנזיות מלוטפות ברחובות ועובדים זרים

  • ילי  On 30 במאי 2008 at 5:35

    דירת חדר בשש מאות דולר? איפה?! זו מציאה

    הפצע היחיד שרוב האמנים פועלים ממנו היום הוא אגו
    מאחת שמאסה בסיבוב בחברות בהן רואים גם את צ'יקי לפעמים..
    אין איש שאני נגדו, גם לא ניר הוד (חסרת שיק שכמותי!)
    אם אני אשמע עוד שיחה על פצעים וכדורי פרוזאק מאלחשים, יש סיכוי שאהגר לאי בודד

    התרפקות על דכאון ורחמיים עצמיים הפסיקו להיות מעניינים בסביבות שנות התשעים
    לא מעניין יותר לשמוע על כאב של זה וזה
    לכולנו כואב וכולנו אמנים
    זה מה שלמדנו בעשר השנים האחרונות, לא?

    היופי באמנות הוא להסתכל עליה ולראות מה היא מעירה בתוכך כאדם
    לא לקרוא מה מישהו אחר חושב עליה, כולל האמן
    מרגע שהיצירה בחוץ היא פומבית והנופך האישי שלה קיים אמנם אך לא תופס את הפוקוס

  • גומדי  On 30 במאי 2008 at 15:16

    ההתגיסות התקשורתית נגד התערוכה והאיש מוגזמת , מאוימת והיסטרית.
    אני מצאתי שהתערוכה של הוד היא דווקא מהמענינות יותר שלו. ניר הוד מתחיל להיכנס לעולם יותר מוזר מבחינת הדימויים והצעד הבא הוא הקצנה טוטלית יותר של זה.
    למשל, הבחורה עם המקטרת על רקע הנוף הוא ציור מלחיץ עם אוירה מטרידה. המאוננות הוא ציור מוצלח כי הוא מצחיק , הינשוף שם עם האוזניים הלא הגיוניות. זה טוב!

    יש כל כך הרבה תערוכות משעממות ומצתדקות בטון שלהן ,בעיר הזאת.
    זו תערוכה מענינת.

  • פרופסור לאמנות  On 30 במאי 2008 at 16:18

    לא יודע, אותי הציור דווקא מחרמן.

    (כן כן, אני יודע שזאת תגובה ynet-ית לאללה, אבל זאת האמת)

  • אמן  On 3 ביוני 2008 at 12:45

    מרוב ביקורת התערוכה (הגרועה) שלו נהייתה מעניינת!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 1 בנובמבר 2012 at 3:55

    ניר הוד היה ונשאר פרובוקטור עלוב בשקל תשעים. אמן סוג ז' שגלריה אלון שגב ברוב טיפשותה בחרה לאמץ. הביקורת כאן מגוחכת ומטופשת לא פחות מהתערוכה עצמה. ניסיון נואש כמעט לתת פרשנות מתוחכמת לעבודות הרדודות. ניסיון כושל. ניר הוד אמן רע – נקודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: