מכתב ממדינת אכזיב (+תוספות)

נסעתי לאכזיב ברכבת כדי להשלים טקסט ספרותי מסוים. בתל אביב אני נוטה להשחית את זמני הלא-יקר בגלישה באינטרנט, ולא מצליח להתמקד בכתיבה. האינטרנט האלחוטי הורג אותי. כדי לכתוב אני חייב להתאמץ ולהגיע למתחמים בלי ויי-פיי, איזורים מבודדים וכושלים, מוקפי שדות בוּר או קירות עבים. אם פעם תרתי אחר מקומות עם נקודות חמות, היום אני מחפש בנרות נקודות קרות, כלומר נטולות אינטרנט אלחוטי שהורס כל אפשרות של כתיבה פרוזאית רציפה. העולם נכנע לנקודות החמות: אפילו בקהיר, קשה למצוא מלון בלי ויי-פיי. שלא לדבר על בולגריה, ערש האימפריה העותמנית.
מהבחינה הנקודתית הזו, מדינת אכזיב היא מקום אידאלי לאדם חובב-הקור. פעם הכפר של אלי אביבי היה מקום יאפי ובוהמי, עם עירום ומתנדבות. היום אני שם לבד בכל החוף, היחיד ששכר חדר. אף אחד כבר לא מגיע למדינת אכזיב.
החדרים שם מאוד זולים. 150 ₪ לנופש. במזרח ירושלים, בהוסטל פאלם, זה עולה 120 ₪ ואין לך ים יפהפה כמו באכזיב. זה מנהגו של עולם: מקומות שמושכים מעט לקוחות, תמיד ינהגו באדישות למעט הלקוחות שמגיעים. מקום מצליח, יהיה סימפטי יותר. זה הלקח של "המלון של פולטי". אז בהתחלה הם היו מאוד קשוחים איתי, וכמעט לא קיבלתי חדר, כי לא הזמנתי מראש, אבל לאט לאט הנהגת המדינה נשברה. בשלב מתקדם, אלי אביבי והעובד המסור עומר מציעים לי סטייק. אני ושי אביבי, קרובו של אלי אביבי, נשיא מדינת אכזיב מתגלחים אצל אותו גלב, רפי מרחוב השומר. כך שאני מוכרח לומר רק דברים טובים על הרפובליקה. מדובר באתיקה של גלבים: זה לא לגיטימי ששני לקוחות של אותו גלב יתקוטטו.
בדרך כלל אני מקבל את "בקתת הגפן" כשאני מגיח למדינת אכזיב. זה חדרון שבו כתב גם עמיחי (או שכך מכרו לי, כדי שאקח את החדר המבודד). עכשיו, למרות שהייתי לבד, אמרו שהחדר הזה תפוס עבור זוג. קיבלתי חדר קטן יותר, אבל גם כן נחמד. יש בחדר מיטה וכיור ושני שקעי-חשמל, בלי שירותים. אני טיפוס נזירי למדי והייתי יכול להסתדר גם בלי הכיור. התאורה בחדר טובה, ויש נוף לים היפהפה, שריד של התפרצות געשית. כשאני טובל למחרת באיזור הגעוש, אני שואל את עצמי מדוע ישראל לא כובשת מדינה עם הר געש? לכל העמים יש הרי געש ולעם היהודי אין? זו אנטישמיות!

העובדה שאין שירותים, לא מפחידה אותי: אני ממילא משתין לים, או מתיז את נוזליי הצהבהבים על פרחי העדעד. אלה הפרחים האדישים ביותר. נדמה לי, שאם אקיף את חדרי בפרחי עדעד, אעצור את קרינת הוויי-פיי. 

אני מתייחס לוייפיי כמו לסקס: אני רוצה, אבל גם לא רוצה.

בחדרי, אני מסיים את "הספר השחור" של אורחן פאמוק. ספר יפה מאוד, שהמליץ לי עליו כמה פעמים רפרם חדד. התרגום של שלמה אביו יוצא דופן, או שהעריכה מדוייקת מאוד. אני בודק מי העורך, ורואה את שמו של חיים פסח, שנדמה לי נעלם לאחרונה. אם אתה מגלה את שמך בגוגל, יש כאן עבודת עריכה מעולה. לגבי הטקסט שלי, אני לא מתקדם בו, להפך, אני מחלטר וכותב סדרת שירים בנושא הזין והלב, בעקבות עימות פילוסופי-ביולוגי ביני לבין מרדכי גלדמן, משורר שכתב שיר למעין 4, ועכשיו שלח אלי שיר מוצלח ומשעשע שמעמת את הזין והלב. אני לא רוצה להרוס את ההנאה מהשיר של גלדמן, אבל בשורה התחתונה השיר שלו דורש כי הלב טוב מהזין. אני טוען מולו שיש דבר שנקרא זינלב (כלומר איבר שהוא זין ולב יחד), ואין היררכיה ביניהם.

בגלל ל"ג בעומר, מדינת אכזיב הושכרה לעובדים של חברַה משלומי שעושים על האש. כדי להתחמק מהשאון והעשן, אני יוצא לכביש לפגוש את יואל ואשתו היפה נורית. הם מגיעים עם המכונית ולוקחים אותי לבית קפה קרוב, שהוא למעשה היכל-ביליארד צפונפוני ידוע הקרוי "בנדס" בחוף בצת. ב"בנדס" אני אומר מיד למלצרית, שאנחנו רוצים שלושה שולחנות פול, שולחן לכל אחד מאיתנו.

ברוח השיר שלי, אנחנו מדברים על סקס ושירה. יואל סובל בבית הקפה בגלל החלטה לשים ברקע ברעש חזק אלבום מאמצע העשור האחרון של שלמה ארצי. הוא מסביר שיש לו בעיות באוזן מאז התקופה ששירת בתותחנים. אני נזכר בשידורי-המוזיקה שהושמעו לנורייגה, כדי לאלצו לעזוב את שגרירות הותיקן בפנמה. מה עם נורייגה הזה? האם הוא חי? כמי שתכננו מלחמה שלמה מראש, מדוע לא הניחו האמריקאים שיש בשגרירות פקקי אוזניים? האם הם שילמו תמלוגים?

אני מתלונן שקשה לי לכתוב. אנחנו מדברים על תזונה. נורית (שמזמינה חומוס, ומקבלת צלחת יפה אבל תפלה) ממליצה לי לאכול קינואה, כי זה מעלה את הריכוז. נורית ויואל אוהבים מאוד, ומחזיקים ידיים, גם כשאנחנו בים.
הלילה מעט קר, מסביב מדורות צפודות וערימות ענקיות של קרשים. אנשים צועקים זה על זה בסלולר, "יא הומואים, יא גייז, איך אתם לא מוצאים את בננה ביץ'?". אני חצוי בגישתי לחגי ישראל. מצד אחד, הם מעצבנים אותי. מצד שני, זו עמדה מעט קטנונית. מדובר אחרי הכל במסיבה. על כל פנים, חשוב לי להחזיק דעה בנושא. זה נושא שאתה לא יכול לא להחזיק עמדה לגביו.

יואל מספר לי שהיה בכנס של משוררי סנריו, סנריו זה הייקו היתולי או פרודי, או פוסט-הייקו, הייקו שלא עוסק בכוחות הטבע, אלא בחברה המודרנית ובכל דבר אחר (פרטים בשביל ינון כאן). הוא אומר שהשירים הקצרים שלי קרובים יותר לסנריו. ובקונגרס משוררי הסנריו פגש אנשים שהם טיפוסים מיוחדים. אני חושב שמעולם לא מצאתי אחים-לתחום. אני מאמין שיש למקצועות אופי. ולי אין אופי של משורר, או אמן פלסטי, בוודאי לא של מוזיקאי. אולי אנשי הסנריו יהיו לי אחים. 

אני רץ לאוטו להביא צעיף לנורית. נורית מסבירה לי איך לפתוח את האוטו, "תלחץ על הכפתור למעלה לפתוח, למטה לסגור, הכפתור בצד לא עושה כלום". בטעות לחצתי על הכפתור של הצד, והדלת לא נפתחה.
קר מאוד, אבל לא קר לי: אני לובש חולצת פולו אדומה קצרה של סבי המת, חזי. אני לא רגיש לקור, אני כן רגיש לעייפות ולרעב.
אחר כך אני חוזר לחדר.
האירוע של פועלי החֶברַה משלומי תם אט אט. הם הולכים לישון. המסך שעליו הוקרן הווי החברה נשמט על צדו, אפרפר באור המתקלש. ואני מתחיל עם עובדת של הקייטרינג, נערה עסיסית אחת מגשר הזיו שמשחקת עם המיניות שלה עם שאר עובדי הקייטרינג, אבל הם כולם הולכים, ואני נותר לבד, ומקבל עוד קפה שחור קר מפינג'ן שהורתח לפני שלוש שעות, שאמור לעזור לי לכתוב משהו.
כשהרעש של האירוע שלידי שכך, אני לא מצליח להתרכז בגלל רעש אחר שמגיע מ"הגן הלאומי אכזיב", האתר הצמוד ל"מדינת אכזיב", שטח של החברה להגנת הטבע שהושכר לחתונת ל"ג בעומר. יסלח לי שר התשתיות, אבל אני פותח את המים בחדר בזרזוף דק כדי שקילוח המים יפריע לרעש, אבל זה לא עוזר. אני מחליט שעדיף ללכת לחתונה, כי ממילא אני לא מצליח לכתוב. אני אומנם לא מונוגמי במיוחד, אבל נאלץ להודות שאני אוהב מוזיקה של חתונות. זה דבר שאני מוכן לתת קרדיט למונוגמים: הצלחתם עם מוזיקת החתונות, נכשלתם בשאר.
בגלל שאני מיני-סלבריטי זו בעיה מבחינתי להתפרץ לחתונות בתל אביב, כי אז תעלה השאלה איך אני קשור לאירוע. לכן אני חייב להתפרץ רק מחוץ לתל אביב, מקום שלא עולה על הדעת שאגיע לשם, מקום ללא וויי-פיי. אני גם צריך להיות טיפה לא מגולח, כי הדמות הציבורית שלי מגולחת – דבר מוזר בהתחשב בכך שאני במרבית הזמן לא מגולח. משום מה בתצלומים, הזקן יורד מפניי. עלי לברר את זה עם רפי הגלב האוזבקי שלי.

איני מושלם: היו לי כשלונות בחדירה לאירועים. בפורים התגנבתי עם חברים למסיבה של עובדי משרד פרסום גדול בפלורנטין. שמעתי מוזיקה מלמטה ועליתי – הם לא גירשו אותי, אבל אחר כך כעסו על הבחורה בכניסה המחופשת למכשפה נתנה לי להיכנס. נראה לי שמישהו שהיה מחופש לאביר הסגיר את כולנו.
יש כללים ברורים של התפרצות לחתונות, בוודאי לא אפרוש את כולם כאן. חלק מהמתפרצים מגיעים רק לריקודים עם הבנות ולא אוכלים, כדי לא להיחשד כגרגרנים. זו טעות גדולה. עדיף להחזיק ביד צלחת ומזלג. אנשים נוטים לא להטריד אנשים שיש בידם אוכל ולשאול "איך אתם קשורים למקום?". כמעט אין לך בהיסטוריה קטטה שבה הותקף אדם שהחזיק גדם עוף או ניגירי זול. קראתי פעם ב"מסביב לעולם" שאיגוד הדוורים השבדי הסביר שכדי להתחמק מכלבים יש להשמיע רעש אכילה. הדבר נכון גם לחתונות.
המיקום חשוב מאוד בחתונה. כשאתה מתפרץ לחתונה, אסור להיות מאחורה בריקודים, אלא במרכז. כי האנשים שמאחורה, המבויישים והנרפים, קלים ללכידה, הם גם נראים לא קשורים, וקל לפתוח איתם שיחת בירור. מבחינים שהם לבד וחסרי רעים. היתרון בחתונה על שמחות אחרות (בר מצווה?), מלבד האספקט המיני וההיסטרי של האירוע, הוא שיש שני צדדים, כך שכל צד יכול לחשוב שאתה שייך לצד השני. היחידים שיכולים לסכן אותך, הם קואליציה בין החתן והכלה, שפתאום יישאלו מי אתה בכלל. ולכן אני נמצא כל הזמן לא בצד אבל גם לא באמצע – מקום שבו רוקד החתן הנקניק והדי חתיך, והכלה המקועקעת והיפה.
במאמר מוסגר, כמעט כל הבחורות היפות בצפון הארץ הן עם קעקוע. במונית השירות התחלתי עם אירנה משלומי, שיש לה קעקוע ברגל. היא מזכירה מאוד את אוליב מפופאיי אבל עם האלגנטיות הרוסית הזוהרת של שלומי. היא מעט נרתעה ממני, או שהיתה סתם מבוהלת. למעשה, מלבד לשאול לשמה ולעיר מגוריה ולשאול אם היא מבלה בנהריה בפאב הבי.קיי שבמקרה הייתי בו לפני כמה שנים (אירנה לא מכירה את הפאב, מבלה במסיבות רוסים בקריות), לא דיברנו כמעט במשך כל הנסיעה, כי התביישתי לדבר עם בחורה כל כך יפה, עם קעקוע כל כך מדויק.
על כל פנים, בגלל שנסעתי על מנת לכתוב, אסור היה לי להצליח בנסיונות הפלרטוט שלי, כי אם אמצא בחורה, אז זה יפריע לי לכתוב, כי אתרכז בבחורה. אם הדבר יגיע לידי סקס, זה בכלל יהיה כשלון עצום. סקס זה כמו נקודה חמה – הדבר הגרוע ביותר לכתיבה. המצב שבו אני נכשל בחיזוריי, לפיכך, באופן חרוץ (מה שקרה) הוא המצב האידאלי לכתיבה. בכלל, אם יש משהו שצריך להיאבק כדי להשיגו, בוודאי עדיף להיכשל בו.

—–

כדאי לקרוא

 

בטח זה יתורגם בקרוב: כתבה מרתקת ב"וושינגטון פוסט": מזכיר העיתונות של הבית הלבן חושף את ההונאה מאחורי המלחמה בעירק.

 

מאמר בניו יורק טיימס על מאבקי גבול בין אריתראה לג'יבוטי. הכתב הוא מאוד אנטי-אריתראי, כך שיש לקחת את הפרשנות שלו בערבון מוגבל. אבל המאבק מזכיר את מאבקנו המטופש על חוות שבעא.(גנבתי מיואב קרני את הלינק)

 

המאוורר בגליון עם שרבוטי סקס ברמה גבוהה.

 

 

——

 

 

—–

ארבעה קרקושי שירה

 

*

ביום שישי בשלוש אני בנסיך הקטן עם אהרון שבתאי, אביה בן דוד ועוד רבים, באירוע "קוראים בקפה" שאירגנו אלי שנברג ושלמה קראוס.

 

*

הנגן של עולם המתים, ספר שירה מאת יואב עזרא, יצא אמש ב"פלונית". שיר לדוגמא: "כל המלים הנכונות   נרגעות מפיה\ אצבעות היד\ בהונות\ הרגל\ אל\ שפתיים\ אדומות\ ניגרים כמשקה   כל המלים הנכונות   משפתיה".

המשוררים הבאים שיוציאו ספרון בהוצאה: יהודה ויזן ואני. יצאו כבר: חגית גרוסמן ומרחב ישורון.

 

*

המשוררת המעולה יודית שחר עונה לאילן ברקוביץ' החביב שירד על "שירת פולגת" (ואני בטוקבק).

 

*

עוד תהילה אצל הגויים:

בלוג ספרדי מחמיא לי.

המקור

תרגום מכונה לאנגלית

 

השיר המתורגם הוא קימו שהולך כך בעברית:

 

בחיוך רחב, שרים את המנון

המדינה תלמידי בית

הספר למפגרים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On 26 במאי 2008 at 3:40

    אני עייף, עם כאב ראש, לקחתי עכשיו שני אופטלגין, כדי לדכא אותו, אז אני קצת מסטול, ורוצה לחזור לישון, צריך לקום עוד מעט לעבודה, מוקדם, אבל מזל שיש אותך ואת הפוסט הזה שהצדיקו את זה שאני עכשיו ער, כדי לתת לכדורים להשפיע, לפני שאני חוזר לנסות ולישון לעוד קצת זמן, צחקתי בלב, התמוגגתי מצירופי הלשון וההגיגים, אחד מהפוסטים הכי שובי לב ומוח שקראתי החודש או השנה, תודה רועי

  • ע"ע (ולא עמוס עוז)  On 26 במאי 2008 at 5:12

    זה פוסט משמח בדרך למטוס בארבע בבוקר

  • ליאת בר-און  On 26 במאי 2008 at 10:04

    יש כמה הרי געש.
    תענוג לקרוא אותך.

  • י  On 26 במאי 2008 at 10:12

    אולי יש הרי געש,
    אבל צ'יקי בגליל.

  • רוני  On 26 במאי 2008 at 10:20

    ובלי שום ציניות, כמה יפה.
    תראה כמה מאמץ נדרש לך כדי לא לכתוב באכזיב.

  • אודי שרבני  On 26 במאי 2008 at 10:42

    טקסט טוב זה

  • אודי שרבני  On 26 במאי 2008 at 10:42

    טקסט טוב זה

  • ינון  On 26 במאי 2008 at 15:09

    שבמבט אתנוצנטרי קצר תיתן תיאור יפה כל כך של צפון-מערב הארץ, המשמים והמגניב כאחד. ועוד הזכרת את הבי קיי! כבוד.

    אבל ברצינות – תוכל לזרוק עוד איזה עצם לגבי משוררי הסנריו? זה scenario? מסקרן.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26 במאי 2008 at 18:56

    זה יפה.

  • מויש טלנסקי  On 26 במאי 2008 at 23:52

    אבל מה עם הכיבוש?

  • צינסקי  On 27 במאי 2008 at 0:36

    נהדר

  • דן  On 28 במאי 2008 at 16:50

    השיר קצת פוגעני צ'יקי.

  • שיר  On 28 במאי 2008 at 20:52

    איפה אפשר לקנות את הספר של יואב עזרא?

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: