נגד סגירת השסק \ קול הקמפוס\ שיר שלי באנתולוגיה אמריקאית \ תרגום שיר ויאטנמי \ נשים מהשטחים בים

 

העירייה מנסה לסגור את השסק, ואמש הצליחה לסגור את דלתות הפאב הזה. זה מצחיק שעיריית תל אביב טורחת להשקיע עשרות מיליונים בארועי שנת המאה לתל אביב, ועושה המון דברים מוזרים שלא קשורים לתרבות התל-אביבית בגרוש (עד כמה שאני יודע, אשמח לשמוע על פרויקטים נחמדים), מזמינה כל מיני ממתגים חסרי חיים, כשבמקביל היא מחבלת במקומות כמו השסק, בלי להבין שאין הבדל גדול בין מקומות חיי לילה אלטרנטיביים ועצמאיים כמו השסק לבין תרבות.

כל כך פתטי שבסופו של דבר את רוב התקציב לברווז (עד כמה שאני יודע), מימנה עיריית חולון ומרכז הקומיקס שם. כשהעירייה שלנו, אישרה בקושי להציב את הברווז. הגנרליסימו בעיריה בעיקר בעניין של להביא את הגבעתרון וסבלימינל.

קראתי באתר של 106 אף אם שהיום עושים מסיבת מחאה מחוץ לשסק.

קופי פייסט שלי: בירה ומחאה כדי להציל את ה"שסק המשפחתי", יום שישי ה-16.5 החל מ-22:00 ברח' לילינבלום 17, בואו בהמוניכם.

 

———–

 

באתר קול הקמפוס 106 העלו את ההקראה ממעין. זו הזדמנות לשמוע שירה רדיופונית, לא ברור כמה זמן זה יישאר על הסרבר. הצלחתי להעלות רק באקספלורר.

 

סדר הקראות השירה:

1. היום הראשון בעבודה \ דניאל ג'ונסטון (תרגום: יהושע סימון)

2. ביסלי גריל \ יעל פרידמן

3. מרקורי \ צאלה כץ

4. ואן נוין

5. מטרו \ אורית גת

6. לחבק את תושבי הצפון\ צאלה כץ

7. ניו יורק 3: יש לך את החיוך הכי יפה בעיר\ אורית גת

8. שממית \ נעמה גרשי

9. סתיו בפתח תקוה \ יודית שחר

10 ריפראף \ אורית גת

11. סדנת הדיג של בכירי המשק\ רועי צ'יקי ארד

12. סוסים \ נעמה גרשי

13. סופרפארם \ צאלה כץ

14. סתיו בעזריאלי\ נעמה גרשי

15. ערב השנה החדשה \ אורית גת

16. עכברושים \ עדיה פיטרמן

17. פגר הפלדה \ רועי ארד

18. רפאל \ קרלה ברוני (מצרפתית: מאירה מרום)

19. קיץ \ דנה פרנק

20. רומני בברלין \ נמרוד קמר

21. שום דבר קונקרטי \ דודו ויזר

22. שיר \ אלין לב הר

23. שיר \ גו צ'נג. (מסינית: דן דאור)

24. שיר\ יואל הופמן

25. שירה \ הגר רוה

26. חרא \ וואל נורדין (משורר לבנוני. מצרפתית: לנה אטינגר)

27. משטרה \ צאלה כץ

28. תיבה \ נמרוד קמר

29. את הנשים שלך \ יעל פרידמן

30. גשר מעריב \ אורית גת

31. דג חלל \ יונתן לוי וליאור ווטרמן

32. הבדרנים \ שארל אזנבור (מצרפתית: מאירה מרום)

33. איזה מרק נפלא\ זלי גורביץ'

34. עין כלב \ מיכל דר

35. הלוואי \ יעל פרידמן

ועוד ועוד.

 

כל המעוניינים להוריד את ההופעה בת השעה ב"עם ישראל היי" של דון ויקטור יכולים ללחוץ כאן

http://pod.icast.co.il/ec747922-b055-44d8-9b38-b4b290c230e2.icast.mp3

 

——–

 

אני משתתף באנתולוגיה של שירת העולם שיצאה בארצות הברית. התרגשתי מאוד לקבל אמש בדואר בעטיפה צהובה עם פקפקים, את הספר. לאנתולוגיה נתבקשתי על ידי העורכת זוכת הפרסים ז'אן גרינברג לבחור שיר שלי המושפע מיצירת אמנות. מעט שירים שלי מושפעים מאמנות (או משירה) ורובם מושפעים מהחיים עצמם.  אבל "הנבלה" (שכתבתי על מה שראיתי ככשלון אישי שלי בארגון אירוע פוליטי-אמנותי לפני כמה שנים) הוא בעל מוטיב כנעני, ולכן אפשר לקשר אותו לפסל "נמרוד" של דנציגר. רציתי לשלוח את "הינשוף" שנכתב בהזמנה עבור עבודה של מיכל הלפמן. השיר והפסל של הלפמן עכשיו מציגים במוזאון ישראל בכל הקשקוש הזה של העשורים. אבל השיר היה ארוך מדי לפורמט הספר הזה. כך שבחרנו ב"נבלה", שיר יותר כבד ופחות מייצג שלי, שמושפע בכלל משיר של אהרון אמיר בשם "הנחש".

על כל פנים באנתולוגיה side by side שנערכה על ידי יאן גרינברג שירים ממדינות רבות: גויאנה, פרגואי, אורוגוואיי, אריתראה, ערב הסעודית, בהוטן, סוריה, ויאטנם, פקיסטן, פולין, נורווגיה, בלגיה וגם המדינות הסטנדרטיות (ארה"ב, קנדה וכו'). כל השירים בשפת המקור ובאנגלית. השיר האמריקאי הוא בשפת נבאחו האינדיאנית. האסופה הזו היא בכלל מקראה לנוער של שירת העולם. מסכן הנוער שצריך לסבול שיר פסימי כמו "הנבלה".

אניח את העותק של הספר שלי בנסיך או בבאצ'ו, כדי שיוכלו לקרוא (אצלי הוא ממילא יצבור אבק). אבל אם מישהו מתעקש, ניתן לרכוש את הספר כאן:

http://www.amazon.com/Side-Poems-Inspired-Around-World/dp/0810994712/ref=sr_1_1?ie=UTF8&s=books&qid=1210970369&sr=8-1

או כאן

http://www.hnabooks.com/product/show/31099

עכשיו גיליתי בגוגל שאחד המבקרים האמריקאים אהב את השיר שלי (שאני לא חושב שממש אפשר לתרגם אותו):

http://www.schoollibraryjournal.com/blog/1790000379/post/860024486.html 

 

תמיד מעצבן לדבר על שירה כשלא מצטטים, אז הנה תרגום מהיר (ואולי יצירתי מדי) שלי מאנגלית לשיר ויאטנמי יפהפה שהתפרסם בספר הזה:

 

צבעו של רחוב פהאי \ לם טי מיי דא

 

בטאט, קונים בשוק עופות

עולת ימים, רכשתי תרנגול חרסינה

אף שתרנגול חי רכן בין חנויות

צווחתו עוד בוהקת עד מרום רקיע

 

ואז פקעה מולי עזה הקשת

פזמון חולמני ועלי כותרת ברבבות 

בפרחי-עד, מלאכית צנוחה נרעשת

אכולות ציפיה זהר עיניה הכהות

 

תמיד ידעתי, צבע הנשמה הוא צבעו של רחוב פהאי

רעפי טחב דמומים, קירות אין-מילה

אויר הבוקר כמו להיות בת שבע עשרה וחצי

מנצים עלים, מהזים ניחוחית מקולקלה

 

לם טי מיי דא (Lam Thi My da), נולדה בדרום וייטנאם ב1949, אחת המשוררות הויאטנמיות הידועות כיום. בשיריה, עוסקת במלחמת וייטנם דרך סיפור חייה. שירה "אורז ירוק" תורגם לאנגלית.

 

—-

לפני שבוע, כשהעבודה היתה לוחצת, החלטתי לעזוב הכול ולערוך טיול רגלי ליפו ובחזרה.

חוף עלמה ביץ' הריק יחסית היה עמוס בחבורה של מאה בחורות ונשים מחרבתא, כפר ליד רמאללה, אמהות, נערות וילדים. לא היו גברים, מלבד אחד, סגן ראש הכפר או משהו, שניהל את העניין עם מגפון ישן. אולי הגברים לא השיגו אישור מסיבות בטחוניות. חלק מהנשים היו בבגדי מסיבה וכולם היו באווירה טובה.

אני כמובן ניצלתי את העניין שאין גברים, והתמקמתי במרחק עשרים מטר, מחייך, מוריד חולצה ומסתכל לים. ידעתי טוב מאוד שלא מקובל שגברים מורידים חולצה, אבל אני קודם כל גבר רק אחר כך שמאלני. השקיעה התקרבה, עלובה מעט, המציל הודיע בעברית שהוא סוגר, למרות שהייתי היהודי היחיד בחוף. סגן ראש הכפר אמר במיקרופון שצריך ללכת לאוטובוס. הנשים היו אמורות לחזור לשטחים, אולי לא לראות ים עוד שנה. הן הצטלמו שוב ושוב, ואספו בשקיות כמויות עצומות של צדפים, לכל אלה שלא יכלו לבוא, בבקבוקים גדולים לקחו מים מלוחים מהים. ואז עזבו, מחייכות. רק ילדה אחת, עם משקפיים כבדות, חנונית וקוטרית, בכתה בקול.

 

—-

איזה מדינה מטורפת היא ארה"ב. אובמה אמר לעיתונאית ששאלה אותו משהו במפעל רכב, "מותק, אני אענה לך באופן מסודר במסיבת העיתונאים". בעיתונות האמריקאית הזדעזעו שהוא קרא לה 'מותק' (סוויטי) והוא התקשר אליה כדי להתנצל. ביאהו עשו סקר, "האם לדעתך אובמה משתמש במילה 'מותק' באופן פוגעני?". מדובר במדינה שהורגת עירקים כמו זבובים ואחראית לכל כך הרבה עוני ומוות בעולם הזה. ובזה הם מתעסקים, ועל כך הם מתנצלים.

סיפור קצר:

חבר שלי, במאי נודע, הגיע לים המלח עם חברתו. הם ראו ארבעה אמריקאים עומדים לפני קפיצת ראש. הוא התחיל לצעוק שיעצרו, שלא קופצים ראש בים המלח. אבל הם התעקשו.

 

———

שנאת הזרים התחזקה מאוד באיטליה. סקר מראה ש64 אחוז מהאיטלקים בעד טרנספר לצוענים, שחלקם חיים במדינה מהמאה ה15. 81 מהאיטלקים אמרו כי הם "בקושי מחבבים", או "לא אוהבים" צוענים. חלק מהאשמה לגזענות הזו נזקפת על ברלוסקוני ומפלגות כמו "הליגה הצפונית" שהעמידו את שנאת הזרים במרכז הקמפיין שלהן. כפרים של צוענים הוצתו ברחבי איטליה. האם יד ושם או מכון ויזנטל גינו את התופעה?

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: