פרגמנטים: שואה וכסף \ 1 במאי \ תערוכה רק בפייסבוק \ כל הזין ב"זמן תל אביב" \ אלי הירש (5 במאי 17:20)

שואה וגבורה  2008 

 

במכתב שנשלח לכל הדיירים
בשדרות ב"צ 17
עזריאלי המיליארדר
מבקש שנתרום 10 דולר

25 דולר, או 50 דולר 
ליד ושם

 

 

 

שואה וגבורה  2008 ב'

 

לאחר חישוב ארוך,
היהודים שמתו
שווים 100 מיליארד דולר
על פי מוסף "ממון"

עמוד 3 – פרויקט חג

 

 

מסיבת גג של צפונים בסעדיה גאון

 

מה זה הריח הזה?
מה זה הבושם הזה?
מפלגת "קדימה"

 

 

אינטרנציונל

אל מסיבת 1 במאי בסינמטק
מגיעים בטעות אפרים סנה ואשתו
בפן זוהר

במשקפי שמש יוקרתיים
בדיוק היו בבכורת סרט על אקסודוס.
הוא מביט אל האנשים ברחבה,
בחולצות האדומות,
עם הדגלים האלה,
עם הנאומים האלה,
כמי שהסגיר את אחיו לבריטים

וממהר לצאת מהרחבה

 

קפה משולש

 

שלוש בחורות יפות חוצות את הרחוב
מוסתרות על ידי פח זבל
עם המספר 110
כנראה בדיזנגוף 110

 

 

 

קפה משולש 2

מי היה מאמין?
איש עם טריינינג ירקרק
במאה העשרים ואחת

 

*

על המכונית הפתוחה של האוליגרך
פנס הרחוב העייף
כוכב הצפון העייף

 

 

תייר במצרים

תמיד מרוצות
נקיות כל כך
נעלי חלון הראווה

 

 

——

 

תערוכה מומלצת מאוד נפתחת ברגעים אלה בפייסבוק. של אמנית בשם דנה לב לבנת, האוצרת היא אפרת קדם שהיא אמנית ומשוררת מעולה בפני עצמה.

בתערוכה הביקורתית הזאת, שהיא אולי התערוכה האמיתית הראשונה בישראל שמתרחשת בפייסבוק, תמונות סלב עם דנה לב לבנת ותמונות מחייה. בדף התערוכה כתוב:

 

האמנם?

דנה לב לבנת –ד.ל.ל,
מציגה בתערוכת היחיד הראשונה שלה "האמנם?" סדרות צילומים המתעדות את חייה ופועלה כפרסונה וכאמנית.
באחת הסדרות היא מצולמת אם קולגות וידידים מעולם הזוהר , הבידור והאמנות בארץ.
בסדרה אחרת היא מתועדת,מודעת לעצמה ולעצמתה בסיטואציות שונות, בעבודתה , בקידום עצמי של מפעל החיים, עוסקת ביחסי ציבור, מעודדת את ערכיה המכוונים למודעות סביבתית,חברתית תרבותית ועוד.. …

האמנם? היא בין היתר ניסיון לתערוכה מוקומנטרית. בתערוכה 63 יצירות המתעדות פעילות של שנתיים בחייה של דנה לב לבנת

"האמנם?" היא תערוכה שמציגה שאלה אודות דיוקן האמנית כפרסונה ומקומה בתרבות העכשווית. ממש כמו האמנות שלה, כך האמנית ד.ל.ל, מזגזגת בין תיעוד לבידיון.

 

ניתן לבקר בתערוכה רק בפייסבוק:

http://www.facebook.com/event.php?eid=12465093935

 

פייסבוק הוא מקום טוב לתערוכות כי הוא אתר שלא זמין לכולם. חייבים לעשות מנוי. בכך הוא דומה לגלריות שאתה יכול תמיד להחמיץ, כמו למשל גלריות בחיפה או בביירות.

עם כל תערוכות הענק של 60 שנה לישראל שלאמנים (הצעירים) אין ברירה אלא ליטול בהן חלק, בוודאי שזו תערוכה מעניינת ורלבנטית.

 

———

כל הזין ב"זמן תל אביב"

 

עיתון "זמן תל אביב" (שקראתי בהמבורגריה) רודף את עירוני א' משום מה. בזמן שחולדאי גונב את הנוף לים ואת האוויר בסדרת מגדלים מכוערים, בזמן שהתארגנויות עממיות רבות פורצות ולא זוכות לכל סיקור, שתי ידיעות גדולות בעמודי החדשות בעיתון של אתמול עוסקות בארועים של מה-בכך מהווי התיכון.

הראשונה היא שערוריה איומה, אין מלים לתארה: תלמידה בת 17 הציגה בעבודת הגמר בחור שלגופו תחתוני דגל המדינה, שכמוהן יש בשוק הכרמל (אני קניתי של בית"ר). הכותבת, איני מכירה אך היא כנראה בעלת פנטזיות מיניות לא ממומשות, התעקשה כי מדובר בטענה ש"המדינה על הזין" וב"פרובוקציה", דבר שלא קשור לאמנות כידוע למי שבקיא בהיסטוריה של האמנות. האמנית המסכנה בת ה17 אמרה שמדובר במשהו יותר מורכב ושהיא דוקא אוהבת את המדינה ולכן זה יותר מעניין. היא נחקרה אם הבחור בתמונה בזקפה מלאה. אבל טענותיה הדי בסיסיות נתקלו בחשד הכתבת או עורכי העיתון החרמנים, שטענו כי יש מקורות בעילום-שם שמתעקשים כי מדובר ב"המדינה על הזין". המנהל, מי יאמין, נשאל איך זה לא צנזר את העבודה.

הידיעה השניה היא שערוריה נוראה עוד יותר: כמה תלמידים הבריזו ביום חם של טיול מורשת קרב לירושלים. 75 אחוז דווקא הגיעו לשטיפת המוח. מוזר שזה לא שער.

 

יפה שדוקא בתל אביב שרד עיתון עם קו עריכתי של שנות החמישים. אפילו ב"הצופה" יש אוירת הפשרה וליברליות. אולי צריך להקצין את הקו. אתם מוזמנים בטוקבקים להציע עוד כותרות מזועזעות לעיתון "זמן תל אביב", מסוג:

ילדה בת 17 הגיעה לעירוני א' עם קעקוע שעליו דרקון. האם מדובר בהסתה לפוליתאיזם?

 

מצד שני, במעריב סופשבוע, מאמר חזק של יהודה נוריאל על מרד ואדי סאליב. במיוחד בזכות הפתיחה המדברת גם על גזענות היום ולא הופכת את זה לרטרו-גזענות. זה סטנדרטי ונפוץ להאשים פקידי סוכנות בשנות החמישים בגזענות (היתה כתבה נהדרת לפני כמה חודשים במוסף הארץ על הפרובוקטור שהושתל בפנתרים), אבל החיבור להיום הופך את הכתבה לאמיצה ממש.

 

מוזיקה חדשה – אלי הירש

 

ספר שירה שלישי לאלי הירש, עם עטיפה יפה ומדויקת של גיל שני. "מוזיקה חדשה" מציג מנעד פואטי יוצא דופן, שמתחיל בביאליק, מגיע לשירה חדשה, חוזר למשורר המקראי ומשם לימי הביניים ולשירת שנות השבעים בישראל. אפשר בשיר "אִמרו לדודי", "וכעת רוחי רעה ומרה מאוד\ כי צח ואודם מחמדי וכולי אך לו" (עמוד 16), ובשיר "תרועה" הפותח את השער הנושא את שם הספר, "מוזיקה חדשה", "ואתם שנולדתם זקנים\ נו, מה יהיה אתכם\ עושים אידאולוגיה מזה\ שקשה לכם להזיז את התחת" (עמוד 22). זה נשמע ממש כשני משוררים שונים.

על כל משורר אחר היו אומרים מבקרים חסרי-ריכוז כי הוא מתפזר או מפוזר, אבל כאן יש מעשה לוליינות מדוייק, כמו הנשים שמעיפות אורז באוויר ואז תופסות אותו.

עוד דבר מעניין בספר (שקיבלתי הבוקר וקראתי ברפרוף, אבל אני לא מתאפק לכתוב עליו, אף שלא בטוח שהגיע בכלל לחנויות) הוא השאיפה המרכזית והנוקשה של הכותב שהיא הפוכה, אולי אף תפישת נגד, לתפישה המינורית, או פעמים רבות האסטרטגיה המינורית, של השירה הישראלית בעשורים האחרונים. אלי הירש רוצה לכתוב "שירה גדולה" במוזיקה החדשה (הספר הוא על מעשה השירה). המהלך שהירש בחר בו הוא לא קל ודורש אומץ רב: ללכת כשנעל אחת עומדת על המדרכה היציבה בצד הצפוני של הכביש, והרגל השניה, בסנדלים תנכיות, עומדת על המדרכה הרעועה מעבר לכביש. 

על כל פנים, אני לא מבקר נייטרלי של הירש, הוא עורך לי בימים אלה ספר ואני נהנה (כמו רבים לפניי) לעבוד איתו. אני סקרן לגבי הדרך שבה הספר יתקבל ומקווה שהספר יצליח.

 

איזה בן זונה: שוש ויג כתבה שיר על אלי הירש

גילוי נאות: אלי הירש על מעין

——

כתבו עלי בבלוג מוזיקה בחו"ל. עשו ממני סטאר. אתם מוזמנים להציץ

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נמרוד ברנע  On 4 במאי 2008 at 1:52

    ולכן אכתוב:
    למה קנית תחתונים של בית"ר?

  • צ'יקי  On 4 במאי 2008 at 2:08

    צהוב משמין

  • שחר  On 4 במאי 2008 at 8:43

    רגע, בתור מי שמסית כבר שנים לטובת פוליתאיזם, אתה רוצה לומר שאם הייתי לומד בזמנו בעירוני א' היו עושים עלי כתבה?

    ידעתי שאני צריך סוללת יועצי תקשורת כבר מהרגע הראשון. שיט.

  • זקן  On 4 במאי 2008 at 19:52

    אני חושב שאני הכי זקן כאן, יותר מ 70 בחיי. אצלנו אם אני זוכר נכון,זה היה מזמן, דווקא אם היו אוהבים מישהי היו שמים אותה על הזין או שמים לה זין.אז אם אוהבים מדינה זה אסור? למה? באמת.

  • ד  On 5 במאי 2008 at 23:09

    רשת "זמן" הרי שייכת למשפחת נמרודי, שידועה בטביעת האצבע הלאומנית שלה על כל כלי התקשורת שברשותה. בניגוד ל"הצופה", הלאומנות של נמרודי לא מתלהמת וישירה, אלא שייכת לזרם היחצ"ני של "כולנו", אותו זרם שעוזר גם לפרסם קוטג' עם ציור של בית על הקופסא.

  • א. סנה  On 5 במאי 2008 at 23:14

    זה היה על רומן בין גבר זקן לנערה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: