תערוכה מומלצת של אסתר שניידר – שני שירים – אבסטרקט ויהושע בן נון – פזמונאות – להקת "הפול"

 

התערוכה

התערוכה הכי יפה שמוצגת כרגע בעיר, היא 'שין שין' (נהגה shin sin או להפך) של אסתר שניידר, בגלריה של המדרשה (דיזנגוף 34, כלומר קרוב לחיסין). הגעתי לשם במקרה, לאחר סיור בדיזנגוף סנטר. הציורים על הנייר המקומטט הזכירו לי את המניפה שקיבלתי מהסבתא של החברה היפנית שלי לשעבר, שמתה בינתיים. לא הסתכלתי במניפה הזו הרבה זמן. היא שוכבת ליד הקבלות. ציורים בלי משקל אך כבדים מאוד, כמו נערה צעירה ורזה עם ריסים שנושאת בקצי ריסיה חתיכת היסטוריה עצומה, אוסטרו הונגרית למשל או הורים קוזקים. גם השימוש בצבעי מים, שתמיד נותן תחושה לא ממוקדת, הרי למים כוח טבעי משלהם על הדף ההולך נגד האמנית והתכנון, יוצר פעולה הפוכה: במקום טשטוש, נותן כאן מיקוד חזק יותר על הציור עצמו. הבחירה בשיער, גם הוא משהו חסר משקל לכאורה, כמרכז התערוכה, ממש יוצק משקולת על הצופה. או הציפורניים המזוייפות, שמשקלן כפיל ענק וגודלן כממותה מתה. יצאתי פעם עם מניקוריסטית והיא עשתה לי ציפורני נשים לשבועיים, זו תחושה נהדרת להיות עם ציפורני נשים. הכרתי גם מישהי שכתבה בקוסמופוליטן.
שם התערוכה לא אטרקטיבי, מיושן, מגוחם, אך אחרי זמן מה חודר (גם לתערוכה הגעתי בתחושה שאראה משהו לא אטרקטיבי). כמו שם התערוכה, ההבדלים בין שין עם נקודה קטנה מימין ומשמאל, התערוכה היא כאילו-כפולה: ישנם הציורים שאתה רואה בצפייה ראשונה, קרובה, עם כל תחושת "הטכניקה" והמרקם של הנייר. ואז ממרחק, עבודות אחרות, קוויות, צורתיות. הכִתמומים הופכים לציפורניים, הירקרקות לעין מצועפת או לתפלצת ערווה או חומרים עדינים שמזכירים את האיורים הדניים של הנביא מוחמד כמחבל. יש גם בתערוכה הזו משהו שחסר מאוד בכל העשייה האמנותית-מוזיקלית הישראלית – נונשלנט. וגם זה קשור למשקל. לאה גולדברג דיברה פעם (היום זה נשמע אולי אוריינטליסטי, אבל אני מניח שנאמר בכוונה טובה) על יופיה של פועלת ערביה שמחזיקה על ראשה כד מים באצילות. זה אלמנט שאי אפשר ללמוד אותו כנראה. אני זוכר שהיה ויכוח באקדמיה ללשון לגבי הפיכת מקרים שבהן יש את האות ש"ין (כשהיא נהגית כסין ובעלת משמעות דומה) לסמ"ך, למשל במילה תפישה שהופכת היום לתפיסה. אני כעורך תמיד דואג שתפישה תכתב בש', אף שיתכן שהמגיהות מסדרות את העניין. כאן נעלם איזה חן לשוני, שמזכיר את צבעי המים המטפטפים אצל שניידר ויוצאים מערוות המפלצת. ככה אני הרגשתי בתערוכה היפה הזו, למרות שאפשר גם לקרוא את הצד היהודי-פמיניסטי בעבודות.
 
שין שין, אסתר שניידר
אוצר: דורון רבינא
הגלריה של המדרשה
 

אבסטרקט, מין, כיבוש

בהמשך לשיחה שניהלתי בגלריה המדרשה (השאלה היתה האם אתה רוצה שיהיה בית מקדש, עניתי חד משמעית כן, בגלל האספקט הארוטי של מקום כזה, מול העיקור והצחיחות של הכותל): הולדת האבסטרקט הישראלי החלה בכיבוש הארץ על ידי יהושע. עד אז חיו כאן תרבויות מטריאכליות, עם קדשות, צלמים וכו'. הכניסה של בני ישראל לארץ, תקופת ההתנחלות, היתה מפתיעה ומטרידה למקומיים: הגיע עם שאינו מאמין בישות ספציפית כמו צלמיות, ובנוסף לזה, חשוב להזכיר, ללא משה, שהיה כמעין איבר מין גברי (העיסוק שלו עם המקל והסלע שחרץ את גורלו, הנחש והחרטומים, עמוד העשן וכו'). כלומר ללא המנהיג המדובר, ללא אל. אבל התקופה ההיא היתה כשלון מבחינת התהודה שלה. גם לא היה רצון מוחלט להיכנס (סיפור המרגלים). בסופו של דבר נבחר מלך, ואפילו מלך כפול (ליהודה ולישראל) ובית מקדש, שהיה מקום של מרצ'נדייז, אבל הביא איזה מרכז. כל התקופה ההיא היתה מקושקשת, אפשר להשוות אותה לציור אבסטרקט בצבעי מים למשל, שאין בו מרכז.
 

 

פזמונאות?

 

הדיבור על ההבדל בין שירה לפזמון הוא מטופש כיום, ולו בגלל שהמוזיקאים לא קוראים היום לטקסט של השיר 'פזמון'. פעם היה פזמונאי, אך היום איננו עוד. כבר עשרים שנה שאין אנשים שמכונים פזמונאים. התנשאות השירה על הטקסטים בשירים היא פשוט מחפירה לטעמי.

הנה שני שירים שכתבתי מהסופ"ש האחרון שמבוססים על שורה ("יהודי על אופנוע! יהודי על אופנוע!") משיר של הלהקה האקסצנטרית "הפול" מ1983 בשם "גן" ובסוף גרסה עברית שלי לחצי השני של השיר עצום המידות הזה.
הפול היא אחת הלהקות הלא יאומנו ביותר בהיסטוריה האנושית, שעומדת להוציא את האלבום ה27 שלה. פרטים עליהם כאן. הם דוגמא קיצונית לכמה אין קשר בין מילות שירים מוזיקליים לפזמונאות.
 

הזקן והים – מסעדה

 
יהודים נכנסים
למסעדת דגים
למסעדת דגים
יהודים נכנסים
 
מה הם רוצים
במסעדת דגים
יהודים נכנסים
למסעדת דגים
 
כשעצוב כשחמים
כשקריר כשמַדִים
יהודים נכנסים
למסעדת דגים
 
יהודים נכנסים
למסעדת דגים
למסעדת דגים
יהודים נכנסים
 
(הר זבל ביפו, מרץ 2008, על פי שיר גרוע שלי מ2006 ושיר של מרק אי סמית' מלהקת "הפול")

גבריאל מוקד!

 
פולני אוכל גלידה
פולני אוכל גלידה
פולני אוכל גלידה
ברחוב הארבעה
פולני אוכל גלידה
נוזלת למעילו, לליבו,
על רחוב הארבעה
 
פולני אוכל גלידה
פולני אוכל גלידה
פולני אוכל גלידה

*

הנה תרגום שלי לחצי השני של השיר "גן" של הפול מתוך "פרוורטד ביי לנגואג'" 
 

גן\ מרק אי סמית'


תתמקלע תתמקלע
תתמקלע תתמקלע
תתמקלע תתמקלע
 
החברות הכי טובות מפרסמות הכי פחות
 
האל השני חי בין מזרקות
על כבישים מבריקים כחלחלים
הוא כבר שכח מה שכולנו מנסים להבין
הוא קלט שהטלפון מרושע
הוא קלט שהטלפון מרושע
הפעמונים נעצרו ביום ראשון, כשהוא קם
הפעמונים נעצרו ביום ראשון, כשהוא קם
 
הוא פה
הוא סוף כל סוף פה
ראיתי אותו
אני נשבע
הוא בקומה ב' (או, הוא על רצפת המה-שמו)
בחור המעלית של מפת הסנוקר
הוא פה
הוא סוף כל סוף פה
ראיתי אותו
אני נשבע
 
יהודי על אופנוע
יהודי על אופנוע
יהודי על אופנוע
יהודי על אופנוע
יהודי על אופנוע
יהודי על אופנוע
יהודי על אופנוע
יהודי על אופנוע

עם הפליטים

 

פרויקט יפה של שוקי גלילי שגם אני מצטרף אליו בשמחה הוא הפרויקט לטיפול רפואי בפליטים. אני עצמי תומך. בזמנו חשבנו לרוץ לראשות העיר עם מפלגה שתציע זכות הצבעה מוניציפלית לעובדים זרים (מהגרי עבודה). כי כמעט כולנו מהגרי עבודה, רק יהודים.

 

רישמו ביומנים

 

2.4
יום רביעי 21:00 השקת מעין בירושלים – אני מופיע  לצד נמק (קובי אור ובועז גולדברג) ולהקת האלקטרו הגרמנית "לחם לבן (במיל')"
ויחד עם משוררים ירושלמים ולא ירושלמים ממעין 4: נעמה גרשי, דנה פרנק, גלעד מאירי, פסח סלבוסקי וחצוצרן, מיכל כהן, מיכל דר, זלי גורביץ' (אולי), נמרוד קמר ויפתח אשכנזי. ויש בטח עוד, כי איבדתי את הרשימה. כותבים במעין שמעוניינים להגיע, שיודיעו לי והם מוזמנים לקרוא.
אוגנדה, אריסטובלוס 4, ירושלים
כניסה חופשית ברכישת מעין

4.4
יום שישי, 16:00
אני מופיע יחד עם להקת האלקטרו "לחם לבן"
השקת הלאונג' של לבונטין 7 (למעלה)
כניסה חופשית

13.4
יום א', 16:00, קרית גת
שירת פולגת
ערב שירה-מוזיקה בקרית גת עברי-רוסי נגד סגירת פולגת
של הכיוון מזרח, מעין, דקה, אתגר, תמורה ואחותי –
(מי שמעוניין להשתתף כמשורר או כארגון תומך, מוזמן לפנות אלי או למתי שמואלוף. פרטים סופיים בהמשך)

16.4
יום רביעי, 20:30
השקת מעין הבאר שבעית
עשן הזמן, רינגלבלום, ו' הישנה

 

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: