עכבר

לפני חמישה ימים שמעתי שאון כרסום מכיוון התקרה ובחנתי איזה קרש מרופף. ושלשום ראיתי אותו מהלך על הספרים שהונחו על הרצפה  – עכבר שחור ושמן. לא נבהלתי, חייכתי אליו: אני אוהב מכרסמים. מוזר שהאדם מוכן לשלם עבור שהות עם כלב שנובח ונושך, מקבל את שריטות החתול בקריאות 'מיצי' ו'פונצי' ו'צ'רצ'ילון', אבל נבהל מעולם המכרסמים – יצורים מפוחדים ורדופים שכמותם – כאילו היו ואמפירים מוצצי דם. שלא לדבר על ממלכת החרקים טובת הלב: אני בילדותי לעסתי זבובים כאות חיבה לאותה משפחת חיות אדיבה. הכלל הוא שככל שהחיה פחות יכולה להזיק, כך המין האנושי יזלזל בה יותר. אדם שתעריך, יכונה בשם 'אריה' או 'כריש', מלצר-על אחד שאני מעריך מכונה 'הפנתר', ואילו הצבוֹע, שאינו מזיק לאיש, אלא אוכל נבלות, או השפן, ייחשבו ככינויים מעליבים.
אבל בכל זאת, למרות חיבתי לעכברים, מסיבות הקשורות לאינטרסים רומנטיים אנוכיים היה ברור שאאלץ להיפטר מהעכבר. הרי אתקשה להביא בחורה ולהסביר לה את שאון הכרסום מתחת למיטה, גם אם ידוע שהעכבר לא יעלה למיטה ולא יצטרף אלינו בזמן מעשי האהבין. נראה שאף נערה לא תתלהב אם אציג בפניה מחקרים בנושא. הקורא הנבון יודע כי העולם מלא בצביעות: אם אודיע שאני לא רוצה לישון עם מישהי בשל כלב בביתה, אחשב כאדם מוזר ואף רשע, אבל איני מכיר בחורה שתסכים להיכנס למיטתי כשמתחתינו, עכבר או מקק טובי-לבב.
היות ובצהרי שישי ידעתי כי דלתות החנויות – ובמיוחד אלה של דברי הסדקית והמלכודות – נטרקות, תכננתי לקנות מלכודת כבר על הבוקר, אבל נהניתי משיחה בקפה באצ'ו עם חברי שנכנה אותו כאן קפטן ס'. השיחה נשרכה והתמשכה, ומר עכברוני נשתכח ממני. בשעה שלוש נזכרתי במכרסם הכהה, נטשתי את השיחה עם קפטן ס' בשיאה, ורצתי לאיש הטמבור החביב עלי, גבר כסוף וכבד-ראש שעובד ליד הדיזנגוף סנטר, מומחה לשכפולי-מפתחות ואשף פקקי-אמבט מאין כמוהו, באמת פנומן של תחום הטמבוריות. יכולתם של אלה נמדדת באופן אמפירי ביחס לאדישותם המרשימה כששואלים אותם לגבי מוצר זה או אחר, למשל חומצה שפותחת סתימות או מברשת לקמין. יש אנשים שמעריכים משוררים וסופרים על אדישותם והיותם שונאי-ציבור מתנשאים, אך אני יכול להעריך רק בעל טמבוריה על כך שהוא לקוני ואינו נלהב, או מנסה למכור משהו.
אך גאון הטמבוריות הזה מקינג ג'ורג' בוגרשוב, שעליו כתבתי כל כך הרבה שורות אף שיתמוגג מסיפור העלילה, בדיוק נעל את הדלת (באדישות). עליתי במעלה קינג ג'ורג' בצעד עלוב, אך גם חנות הטמבור השניה היתה סגורה, וגם השלישית, זו שעמוסה באמרות שפר שובניסטיות על נשים שכוסו באבק. במקרה פגשתי ברחוב עורך דין פלילי שמתמחה במופעי מחווה מוזיקליים ללהקות רוק מתקדם, ובהקרנת סרטי סנאף. שאלתי אותו לגבי מלכודת עכברים, והוא המליץ לי על אדם בר-סמכא בשם 'אבי הפרסי', בעל דוכן לדברים כאלה במעלה קינג ג'ורג'. לאחר שסירבתי למלכודת דבק, אותו אבי הפרסי טרק על הדלפק באדישות מקצוענית מתקן נהדר ב28 ש"ח. מתקן מסורתי – עשוי מתכת מחוררת ועץ ופתיון – שהזכיר לי את סבי, יחזקאל הולדנגרבר האהוב ז"ל, שהיה נלחם כל חייו בעכברים, כי גר בקומת קרקע בקרית בנימין, שכונה כפרית שבקרית אתא. חזי זה היה בעל שלושה מחסנים, שבהם אסף כלי חקלאות לגיטימיים, מסמרים, אבל גם אוספים שונים, ביניהם ניירות כסף. רק בגיל מאוחר מאוד, בערך 65, הרס את כל המחסנים, כך שגם לי נותרה תקווה אולי.
אלא שלפתע הבחנתי שהמכנסיים שבהן שטרות הכסף שלי התחלפו בזמן היקיצה במכנסיים הרחבות יותר. הסיבה לבלבול היא ששני הזוגות יוצרו באותה פירמה, מכנסי דיינ'ס משוק הכרמל, ונמכרות שם ב45 ₪. אני קונה רק דיינ'ס כי זה מזכיר לי את משה דיין שהערצתי בילדותי, כנראה שלא בצדק. אני מדמיין כי הוא עדיין לא מת, ובמקום זה עסוק בתפירת מכנסיים. אני נהנה תמיד להתמקח על המחיר עם אנשי המכנסיים, אבל הם לא מורידים בשקל. פעם קניתי שש זוגות כדי לבדוק אם אקבל הנחה כשאני טוען שיש לי מעט כסף פחות בכיס. נכשלתי. על כל פנים, במכנסיי היו רק עשרה שקלים ומנהל החנות סירב למכור לי. מזל שפגעתי באיש עסקים צעיר באיזור הנסיך הקטן והוא הלווה לי עשרים שקלים לעסקת המלכודת.
חזרתי לכיוון ביתי עם מלכודת העכברים. אף שלא היה לי דבר כנגד העכבר ולמעשה די חיבבתי וכיבדתי אותו, הרבה יותר משאני מחבב אנשי תרבות רבים, שמחתי כי הצלחתי לעמוד באיזו משימה שהצבתי לעצמי. והרי אני אדם חסר תועלת לגמרי כשמדובר בעשיית פעולות נחוצות, שלא מתחום הספרות והשירה. אבל אז נזכרתי שהמלאכה לא הושלמה: מלכודת עכברים צריכה חריץ גבינה צהובה, ולי אין חריץ ולא גבינה. כאמור, יום שישי הוא זה, האחרון בחודש מרץ 2008, וכל בתי הקפה החלו להיסגר, מלבד בית קפה בשם חצי נחמה שעדיין עמד פתוח, ואפילו היה עמוס מעט. למזלי זה היה זמן התורנות של מלצר-על מתולתל שאני מכנה בשם 'הפנתר', ושכבר נזכר בכמה מילים קודם. פניתי אליו לעצה, כי הוא נראה לי יודע-כל. ואכן פניתי לאדם הנכון: על אף העומס, מלצר העל עם האפרו והמבטא המייקל ג'קסוני התפנה להעניק לי הרצאה ארוכה על היסטוריית המכרסמים וטעמם, וסיפר על מערכה ארכנית שניהל בעסק אחר שבו עבד כנגד סדרת עכברים ועכברושים, קרובי משפחה של העכברון השמן בביתי. הוא אמר כי בניגוד לסיפורים, מכרסמים מעדיפים אבוקדו על חריץ גבינה צהובה, ובכל זאת רץ למטבח לחפש חתיכת סלמי שתהיה מספיק מצחינה למשוך את עכברוני, אך נכשל. הוא שוב המליץ על אבוקדו ואמר לי שחשוב שלא אגע באוכל, כי העכבר מריח היטב. וכך עשי
תי.
בבוקר למחרת, יום שבת, כשהתעוררתי, העכבר היה מוטל במלכודת. הוא היה שקט מאוד בתוכה, לא יילל ולא בכה. הרגשתי אשמה גדולה. יכולנו להיות חברים, אלמלא הנשים והחברה היו מחליטים להפריד בינינו. מדובר בעניין פרקטי, איני באמת יכול לגור עם עכבר שחור ועדיין להיחשב אדם לגיטימי. יש לי בעל דירה, ידידים. מילא היה זה עכבר לבן קטן. והעכבר השחור, הוא פשוט שתק לצד האבוקדו המכורסם, כלוא, שבוי. דרך החרירים, לא יכולתי לראות את עיניו, אלא רק פלומה מדכדכת. חשבתי לשחרר אותו בגן מאיר, אבל פחדתי מהחתולים והכלבים. לבסוף, הזדהר במוחי רעיון כביר. עם המלכודת בתוך שקית, כדי שלא אתלכלך, הלכתי אל חורבות הבימה, שעובר כיום שיפוצים לרגל 100 שנה לתל אביב. מכיוון שקבוצת רקדנים בחולצות לבנות, בסגנון ראשית הציונית, מהן אחת שפעם התנשקתי איתה, מילאו את חזית הבניין ההרוס, וצעקו שלא אתקרב, פניתי אל צד הבניין, במשעול צר שנעשה להקל על הולכי הרגל בזמן השיפוצים. שם החלטתי לשחרר את העכבר, בתקווה שיגדל מושבה גדולה שתכרסם את הבימה כשיבנה ותפיל את הבניין, על תפאורותיו, שחקניו המעושים והכסאות המרופדים.
פתחתי את המלכודת, והעכבר החמוד יצא ממנה בקפיצה אל האור העז. ניכר כי שמח להיות שם, אך גם היה מבוהל מהתפנית החדשה בחייו. הוא התרוצץ בהתרגשות על החול הצהוב. נעצר, שוב רץ במהירות ושמחה. קיפץ ודילג, ונעלם לתוך הבניין המשתפץ של התיאטרון הלאומי.
ואני חזרתי לביתי, בודד ורשע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 31 במרץ 2008 at 7:00

    ויחזור איתה ועם החבר'ה לביתך, כי ב"יומון המכרסם" כבר התפרסמה ידיעה המספרת על בית אחד בתל אביב, שם אפשר לאכול חינם ואחר כך יש אפילו הסעה הביתה

  • סנטה מאוס  On 31 במרץ 2008 at 7:21

    וואללה? תגובות? אתה מתרכך! אבל הקטע עדיין חמווווד. והעכבר אפילו יותר.

  • ינון  On 31 במרץ 2008 at 7:33

    כיף לקרוא, אבל על מי אני עובד – כיף יותר להגיב

  • שרון רז  On 31 במרץ 2008 at 7:34

    קטע מבריק ומהנה עד מאוד

  • טלילה  On 31 במרץ 2008 at 11:31

    אתה כותב נפלא. ישר עלו בי זכרונות מהרטטוי הפרטי שלי, שנלכד בנימוס רב והוצא החוצה אחר כבוד (אגב עכבר שחור וגדול = חולדה רטטויית למהדרין) שלי דווקא דיבר וציפצף, אבל אחרי שהסברתי לו שאין לו מה לפחד והכל יהיה בסדר, נרגע והתבונן בי בעניין.

  • שמרלינג  On 31 במרץ 2008 at 12:35

    ממש מרגישים את השמש התל אביבית המלטפת בימים אלו מתוך הכתוב.

    אגב, זה שעכברים ומקקים אינם פוגעים ישירות בבני אדם לא עושה אותם טובי לב. וזה שכלבים עלולים לתקוף בני אדם ולהסב להם נזק לא גורם להם להיחשב לרעים.
    הזיהום הוא מה שבני אדם סולדים ממנו וזוהי הסיבה לשנאה שרובנו רוכשים לעכברים ומקקים.

  • יובל בן עמי  On 31 במרץ 2008 at 13:11

    מסכים עם שמרלינג. המוות השחור של המאה הארבע עשרה מיקם את המכרסמים בראש רשימת החיות ההרסניות. לפי ההגיון הזה חולדה אמורה להיות מחמאה מקובלת בדיוק כמו אריה או כריש. "בו'נא, חביבי, אתה חולדה רצינית, כל הכבוד!", "מנשרים קלו, מחולדות גברו" וכו' ואכן, ישנו קיבוץ ציוני יפה בלורית בשם זה.

    בשנות השמונים (ואולי גם היום -בבחינת אופנה לעולם חוזרת) העכברוש היה חית מחמד מקובלת בקרב הפאנקיסטים הגרמנים שנקראו "אזים" – קיצור של המילה א- זוציאליש. לא רק שהם לא היו מפריעים לאזים הזכרים לתפוש בחורות, הם היו מסייעים להם בכך, למרות שמדובר בבחורות אזיות כשלעצמן, אז לכל דבר יש מחיר.

  • פוחר החבסטיקות  On 31 במרץ 2008 at 16:17

    עכבר עכבר הישמר,

    פן החתול יבוא מהר,

    עכבר עכבר נוס נוס נוס,

    עכבר עכבר נוס נוס,

    עכבר עכבר נוס.

  • שפי  On 31 במרץ 2008 at 18:40

    סיפור יפה, ואם קראתי סיפור יפה אז למה שלא אחמיא, אבל יש בשפה שלך כאן כל-כך הרבה חצץ שקשה לי. אתן לך קרדיט ואומר שהניסיון לשלב רבדים שונים של השפה לא עלה בידך, נדמה לי שאפילו לא במשפט אחד. אם היית מבקש ממני להציע לך תיקונים אז הייתי מתקן בלפחות מאה מקומות בסיפור הזה. בלי הגזמה. ובכל המקרים היית מסכים איתי. ועוד לפני התיקונים הייתי חייב להגדיר, אתה היית חייב להגדיר לעצמך איזשהו קו, חוט, מסלול. במאמרים שלך אין את הבעיה הזאת, ומן הסתם גם לא בדיבור היומיומי שלך.

  • ד  On 31 במרץ 2008 at 20:36

    יש תיאוריה לא רעה לגבי המקור לקריאה בשמות לבני אדם על שם חיות "מסוכנות". זו דרך תרבותית להתמודד עם גורמים בלתי-מאולפים ובלתי-מבויתים, להוקיע ולהדיר אותם או לסגוד להם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 1 באפריל 2008 at 1:39

    אני בחורה ולא הייתי נותנת לשום חולדה לעמוד ביני לבין מעשה אהבין כלשהו. ואתה אפילו מכיר אותי…יש ניחושים?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 2 באפריל 2008 at 0:33

    בודד ורשע

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: