מלך התירוש: ראיון שערכתי עם אהרון אמיר לפני 5 שנים

 ראיון שערכתי ב2003 עם אהרון אמיר ל"תרבות מעריב", אם איני טועה.

אולי הקללה הגדולה ביותר שהוטלה על הכנענות היא הפיכתה לדבר=מה אלגנטי. כל זאת בזכות נציגה החי הבכיר ביותר, אהרון אמיר. כל הרהור על חרב, שלח=אש, אלים רצחניים וכיבוש פיניקיה אינו יכול להיראות כדבר בר-מימוש בחדר העבודה הסדור וההגון של אהרון אמיר.
פניו של זוכה פרס ישראל בשנת הנו"ן ה"א למדינה נינוחות וקמצניות=הבעה. שפם הרשת שלו נראה כצעיר בכמה עשורים משאר איברי הפנים, ובעל קיום משלו, עד שניתן לחשוב כי חיותו הפלאית של המוסטאש קשורה לזיקה רעיונית כלשהי ולא להקשר גופני=ביולוגי.
לפני חמש שנים, בראיון עם צבי גילת אשק חשף כי הוא האיש העומד מאחורי הפסבדונים האקזוטי "מיכאלה נדיבי", נשאל אהרון אמיר מי לפי דעתו ראוי לקבל את פרס ישראל. אמיר, באדישות, הציע את עצמו, לאו דווקא בגלל הכבוד האישי הכרוך בכך, אלא כדי להכיר בתרומתם של חבריו לדרך שלא זכו לפרס, ובמיוחד אביו הרוחני יונתן רטוש.
לכן אני מבקש מועדת הפרס להסתכל בפרס הזה, כאל מחווה של השלמה עם קיומה של התופעה הכנענית, כאל חיבוק של אחרי המוות למשורר יונתן רטוש, אבי הכנענים, ולא כפרס על יכולתו המוכחת של אמיר כמתרגם חרוץ ורב=השראה. אף שיש לציין שבמשך שנים ארוכות רטוש ואמיר לא שוחחו ביניהם. על מקור הריב מספר אמיר: "רטוש היה השפעה גדולה על 'קשת' שערכתי מ58' ועד 77'. אפילו השם 'קשת' היה בהשראה משותפת. רטוש התגרש אז מאשתו וגידל שני ילדים בחדר במלון, תוך שהוא עובד כמגיה ב'למרחב'. יום אחד הוא הביא לי שיר שבו שחזר חוויה צבאית בהשפעת חמן, בנו שזה עתה התגייס. השיר נבע מכלי שאול ולי זה נראה לא לעניין. דווקא משום כבודו של רטוש לא רציתי לפרסם את השיר. נפגשנו בקפה. בעמידה. רטוש שאל למה אני לא מדפיס את שירו. אמרתי שטעמי עימי. הוא טען שישנם אנשים שמגיעים לידי כך שכל דבר שהם כותבים חשוב שידפס. דבריו מאוד לא ישרו בעיני. אמרתי לו, למדתי ממך הרבה דברים, ואחד מהם הוא שאין פרות קדושות. רטוש לא מוכן היה לקבל תשובות כאלה וניתק את היחסים. בסוף 1980, ב31 דצמבר 80, יזם נתן זך באוניברסיטת חיפה דיון על 40 שנה לספר השירה "חופה שחורה". דיברתי מעל הבמה, אמרתי שהוא נביא המהפכה העברית, ומדי פעם העפתי מבט אל רטוש. רטוש ישב מקופל בכסאו ונראה מרוצה. אחרי כמה ימים התחילו הטלפונים בבית, שרטוש רוצה לפגוש אותי. ידעתי מה קורה כשרטוש רוצה משהו ובכל זאת אמרתי 'לא עכשיו, אני לא יכול'. אבל הוא התקשר כמה פעמים.
– למה לא רצית לפגוש אותו? זה כמו שפאולוס ימאן ללחוץ את ידו של ישו.
ידעתי שהוא עומד לנסר אותי על משהו שאמרתי בהרצאה. אני מכיר אותו. נפגשנו לבסוף בקפה אוסלו, ואז הסתבר דבר מוזר. הוא אמר לי, בחיפה אמרת שאני נביא המהפכה העברית. רציתי לאמר לך, אני רק נער התוף של המהפכה העברית. כעבור חודשיים הלך לעולמו.
 
***
 
זמן רב לקח עד עד שה"תאוריה העברית" תשקע במרזב הצר (צינור הביוב?) של הציבוריות התרבותית. במספר כתבות שקראתי על אמיר, כיתוב התמונה שהעניק העורך היה "אהרון אמיר. אחרון הכנענים".
אבל, למעשה, אין זה כך. הרעיון הכנעני המלוגלג אינו רעיון מובס ומינורי אלא מנצח ושליט. העקרון הראשון של הכנעניות הוא שאיננו יהודים אלא דבר מה אחר, עברים. כדי להוכיח את הטענה אספר על מקרה: לאחרונה ישבתי עם קבוצת ישראליות ששבו מניו=יורק וכמובן עלתה השאלה (המוכרת) אם הן התנסו עם כושי. הם התנסו גם התנסו, וגם הישראלים שם נורא נחמדים. הדבר היחיד שהיה טאבו עבורן, הסבירו לי, הוא להיכנס למיטה עם היהודים המקומיים.
השיח המאוד לגיטימי, שחוצה את מרבית החברה, על כך שלא=יהודים רוסים הם לא פחות ישראלים, גם הוא מתבסס על נקודה זו (אמיר: "העליה מרוסיה זו העליה הכנענית הראשונה").
האספקט השני הוא הציונות המקסימליסטית, שעומדת על דמיוננו וקשרינו הטבעיים עם עמי הסביבה. ברעיון זה אני תומך מעט פחות, אבל בכל זאת, איני פוסל על הסף בעיקרון: יש לי ידידים בביירות, ואני רואה קשר עמוק בין תל אביב וביירות, כערי חוף הדוניסטיות ופרקטיות. היתה לי שפה משותפת כמעט עם כל לבנוני שפגשתי, שפה משותפת שעומדת ברמה אחת מעל האירופים שעמם באתי במגע. אני גם מסכים אם הטענה שהפלשתינים, ובמיוחד מה שנקרא 'הערבים הישראלים' השתנו בעקבות ההשפעה שלנו במידה רבה.
הרעיון שאין אנו יהודים אלא ישראלים הוא רעיון בעל השלכות כבירות, מזעזעות אולי, שאין זה המקום לפרוש אותן. כדי להסביר אותו, יש להשוות אותנו לתושבי אנגליה שבבואם ליבשת החדשה הפכו תוך זמן מה למשהו אחר, לאמריקאים. היתרונות של היותנו עברים ולא יהודים ברור: השתחררות מגורל ההשמדה והשנאה העצמית, המשויכות לאבותינו היהודים.
אהרן אמיר מוגדר כאינטלקטואל ימני, איש לח"י, אדם שהניימדרופינג הטבעי שלו כולל את יצחק שמיר, ואף על פי כן התפישה שלו אינה בשום אופן התפישה המסורתית של הימין: הוא, למשל, מצדד במדינה דו=לאומית ובברית עם אירן.
-חיכו שנים עד שהעוקץ הכנעני ימוג, כדי שתקבל את הפרס?
יצא העוקץ של הפוליטיות. כאשר רטוש מטעמים של דחקות ניסה בשנות החמישים להתקבל לאגודת הסופרים, הוא נפסל. הטיעון שלהם היה שלא ראוי להכניס את רטוש לאגודת הסופרים, כשם שלא יקבלו להסתדרות הרפואית רופא המתמחה בהפלות. הם ראו ברטוש אדם המבצע הפלה רוחנית.
-אולי זה נגמר, ה'הם' הזה, קיבלת פרס ישראל.
אין לי מה להיות מקופח. יש לי הערה כללית יותר על פרס ישראל. כשהייתי בן 28 הייתי מועמד לפרס טשרנחובס
י לתרגום. איש לא תמך בי. היום אם היה מועמד לפרס ישראל בגיל הזה זה היה חשוד. זה מדד של הזדקנות החברה. מין צייקנות של חיי החברה, אתה צריך רגל אחת בקבר כדי לקבל את הפרס. ניסים אלוני, אם ראוי היה לקבל, ודאי יכול היה לזכות בפרס בשנות ה60. הייתי באולם כשהוא קיבל את הפרס. הובילו אותו, משותק, לבמה, כאילו ועד הקהילה מרחם על מישהו. הנה, זוכה פרס נובל לכלכלה הישראלי, כהנמן, הוא בן 55. למה לא? אלבר קאמי היה בן 40 ומשהו, וקיבל. למרות שזה הקפיץ עליו את מלאך המוות.
– אתה רואה בפרס שקיבלת גם פרס לרטוש?
אני משוכנע שהשם רטוש הם העלו לא פעם בוועדה והיה מישהו שאמר 'מה פתאום'. בנימין תמוז היה עסוק שנים להוכיח שהוא כבר לא כנעני. אבל כתם הכנענות, ככל שהתנער מכך, דבק בו לעד. אפילו הפיכתו לנספח התרבות של ישראל בלונדון לא סייעה לו לקבל את פרס ישראל. והוא נפטר בלא לקבל את הפרס.
 
***
 
תוך כדי הראיון, אהרון אמיר מניד את בקבוק יין התירוש ממקום למקום על גבי שולחן העבודה, ומזיז דפים, כדי לשמור על סדר כלשהו. יין התירוש אולי גם הוא משל: רעיון ה"עברים הצעירים" אולי נכשל כיין, אבל ניצח כמיץ ענבים מתוק.
מעניין לראות כי בשנה המדממת האחרונה הפכו מספר תנועות שנחשבו מוקצות ומאוסות ללגיטימיות ואף סקסיות. נעשו כשלושה סרטים על הפנתרים השחורים, בבת אחת, אם אני מחשב נכון. גם למצפן נעשה כבוד, על ידי סרט ותערוכה. לא ראיתי את הסרט, אבל פגשתי את הבמאי בעת שעמל על הכתוביות, והוא נראה נחמד.
כעת קורה מהלך נוסף, באותה שנה מוזרה שבה אנו עומדים: הענקת פרס ישראל לאהרון אמיר מעטה איזו איצטלה לגיטימית לתנועה ותיקה הרבה יותר. אך שנואה לא פחות, אם בזכות רימוזים איטלו=פשיסטיים רבים או רתיעה כלשהי מכניסת צבא ישראלי לבירות ערב.
-בספרך האחרון, "הסתננות", פרסמת שיר הערצה לבן=לאדן וחוללת שערוריה זוטא.
שום שערוריה. זה שיר שנכתב ב1998 ועיקרו הטענה שהאיסלאם הוא פיתוח של היהדות. מנחם בן לא בדיוק הבין את השיר.
-בשיר נראה כאילו אתה מתקנא באומץ ובעזוז  הקרב של בן לאדן?
לא. זהו שיר על איך שיכול היה להפוך לאיש עסקים ובחר להיות נזיר אלוהים.
-יש בשיר התפעלות ברורה מבן=לאדן.
יש אולי דמיון בשיר לבר יוחאי. שניהם חיו נרדפים במערות, חיי עוני ומרדות, העיקר לשמור על הגלחת ולהלחם.
 
***
 
הפגישה של אהרון אמיר עם יונתן רטוש היתה כשהיה עלם בן 19: "חבר ראה דפי הגהה של בנימין תמוז, ונפגשנו. הוא אמר לי שתוך כמה ימים פוגשים את הגורו עצמו, רטוש. עלי להודות שהפגישה קבעה את חיי. הפגישה עם רטוש היתה כמו כפפה ליד, ואותו ביטוי על רטוש שמעתי גם מאליהו בית=צורי. דרך אגב, כתבתי יומן כבר לפני הכרותי עם רטוש שבו הופיעו ביטויים אליליים כמעט באותו נוסח. תוך זמן קצר מהיכרותי עם רטוש, עברתי לגור בדירתו בירושלים.
-מה הכוונה, הייתם, מה שנקרא, שותפים לדירה?
הייתי שוטר בריטי בעטרות, עם כובע אוסטרלי. בלילות הייתי בא לישון על מזרון ברזל חצי קרוע. בצד עמדה מנורת נפט. חיי עוני, במושגים של ימינו. אז התגבשו נושאים שונים שהגיעו מאוחר יותר לידי ביצוע. דיברנו על כך שנוציא רבעון. השם היה "מחברות לתרבות המולדת". ב47' קרוב לביצוע, קרה שתלו שלושה סרג'נטים בריטים, והתחילה סמטוכה. אבל 'קשת' היה גלגול של אותו רעיון.
-איך הגעת ללח"י?
בגיל 16 הייתי איש אצ"ל. היה אז הפילוג של הלח"י, לא היה לי מושג אפילו למה, או מה ההבדל בין הפלגים. ידעתי רק שהיה פלג מעטים ופלג רבים. ואמרתי לעצמי, מן הסתם המעטים צודקים. אך היה דבר שחיזק את התחושה שלי. איש אצ"ל שאל אותי איזה צד אני. אמרתי שלא החלטתי. כדי לחזק את הצד של האצ"ל הוא אמר 'דע כי הפלג הקטן עומדים לפנות לאיטלקים'. אמרתי, עם כך, ודאי שאצטרף אליהם. כשהחל המצור על ירושלים, הייתי ב"הגנה". וכשראיתי כי מה"הגנה" לא תהא תפארתה של ירושלים, פניתי שוב ללח"י. הם אמרו שהם מעוניינים שאשאר ב"הגנה" כדי למסור להם ידיעות מה"הגנה".
-היית מרגל?
מרגל חובבני בהחלט. בסופו של דבר עברתי לתל אביב למערכת "מברק" שם ישבו נתן ילין=מור וישראל אלדד. בצילם חסיתי, עד שסגרו את העיתון אחרי רצח ברנדוט.
-אוי, זה היה איום, רצח ברנדוט.
לא.
-לא איום?
טבעי היה שירצחו אותו. היתה תמיהה איך זה לא קרה קודם. כך גם קיבלו את הדבר בעולם. תוכנית ברנדוט היתה כמו מפת הדרכים תמידית.
 
***
 
שיריהם של רטוש ושל אמיר אהובים עלי מאוד, בכך שאינם מתנצלים על דבר, אלא שועטים קדימה בלהט שורף. לפני הראיון עם אמיר, הלכתי לבית אריאלה וניסיתי להתרכז בשיריו של אמיר באופן סיסטמתי. הדבר לא עלה לי בנקל. אשה, כנראה אם צעירה לפי קולה, התקוטטה עם הספרנית. היא הודתה שאחרה בהשבת הספר, אבל טענה כי באמצע התקופה התחוללה שביתה בעירייה. הספרנית נעתרה והציעה לה שתשלם רק 20 ש"ח. והלקוחה אמרה, שכבר קודם ביקשו ממנה רק 15 ש"ח קנס. הויכוח ארך כשעה.
שיריו הראשונים של אהרון אמיר מקורים בשורות קצרות, רטושיות, נטולות מילים לועזיות או שמות פועל מיופיפים, ויחד עם זאת מתפוקקות בכינויים של אלי המזרח הקדום ובנסי מלחמה, אנטיתזה לשירה הרכה, הרווייה והמרקית המוכרת לנו. שירי אהרון אמיר בשנות החמישים=שישים היו מבוססים על תאורה עזה ועל קצב המזכיר שאון תיפוף של חבורת נוודי=מדבר לפני הוצאתך להורג. לעומת זאת, בשיריו האחרונים, השורות ארוכות, עמוסות ומנומקות, קרובות לפרוזה (אמיר: "נו, התיישבתי").
ספרי הפרוזה של אהרון אמיר עומדים בספריה בצמוד לאלה של גפי אמיר, ומעשה שטן, ספרי ה
ירה שלו צמודים לאלתרמן, האיש שיותר מכל נאבק ב"חופה שחורה" של רטוש. אמיר: "למרות מה שכתב על רטוש, בטור השביעי אלתרמן פעם כתב משהו כמו "ידעו בעמק עיון שיש פה לא רק ציונות, אלא עם עברי שנלחם על ארצו". וגם ביומניו של בן גוריון מוצאים שהיה לו במאי 48' לילה של חזון והוא כותב על איך נפרוץ ואיך נכבוש, והזכיר אפילו את הדמיון לחניבעל. אני יכול להוסיף שב65' הקמנו את 'מועדון למחשבה עברית' שאליו הוזמנו אנשי רוח. יום אחד החלטנו  להזמין את בן גוריון. שלחנו מכתב לשדה בוקר, ובן גוריון ענה לנו 'אני עסוק, אבל עוד מועד לחזון'.
-איך קרה שפתאום הופיע בדוכני הספרים רומן היסטורי עב כרס פרי עטך החתום מיכאלה נדיבי.
זה לא סוד שאני אדם לא מקובל ויוצא דופן. תמיד עטים עלי. חשבתי לעצמי, זה רומן שבאמת יכול ללכת, ואם הוא יהיה חתום על שמי, הוא נידון לכליה. אז אמרתי אכתוב בשם בדוי, ודווקא עם שם של אשה, כי היום נשים זו חגיגה גדולה.
-אף שבסוף, זו לא היתה חגיגה גדולה.
יש לכך סיבה. התראיינתי ב"מעריב" וסיפרתי שאני הכותב. מתוכנן היה שהכתבה תצא עוד כמה שבועות, כדי שהספר ישהה בינתיים בחנויות. אבל דנקנר או מישהו ראו את הכתבה שהיתה בשלב העימוד, ואמרו, יאללה יום שישי הזה.
– ספרך האחרון, נפתח בפואמה מרגשת על אכזבתך מהיציאה מלבנון, נראה שהויתור על לבנון שבר באמת את לבך, ניפץ לך חלום.
אין זה שאלה של חלום. כשעבדתי שם ב42' התרשמתי שזו ארץ אחות. ביומן של משה שרת ב54 או 55, הוא כותב שהרמטכ"ל משה דיין בא עם תוכנית להפיכה בלבנון שבמסגרתה ניקח חלקים דרומית מהליטאני. שרת מדבר על זה בזעזוע. גם בן גוריון ב48 מתכנן סדר חדש בלבנון. מסוף המאה ה19 הלבנונים מדברים על כך שהם הפיניקים. כשנסעתי לביקור בלבנון, לקחתי את בני חירם. זה עשה עליהם רושם כביר שקראתי לבני על שם מלך צור. הם אמרו, אפילו אצלנו אף אחד לא קורא לבנו חירם.
-אבל איך לומר את זה, הלבנונים בסופו של דבר סבלו מאיתנו שם קצת.
כי הם קיוו שישראל יודעת מה היא רוצה. אבל אמרנו להם שזה רק מבצע שלום הגליל. שאנחנו רק רוצים לגרש את אש"ף, כדי שלא יזרקו קטיושות. הם רצו דברים אחרים.
-הם רצו שנגיד, תקשיבו, באנו לכבוש אתכם?
הם שמחו שהגענו. שרון הוא גיבור לאומי שלהם, מה זאת אומרת?
-בהקדמה לספרו של ע.ג. חורון, מאבות הכנענות, כתבת שבשנות השלושים עלה הרעיון לכבוש אי מול אילת בכוח צבאי ומשם להתחיל את האימפריה העברית.
היה גם רעיון ב1906 של גרמני יהודי עם עבר צבאי לכבוש אדמה במדין, ומשם להתחיל בהזזת השטיח.
 
***
 
-אתה מתעניין בספרות ובשירה עברית חדשה?
אני לא כל כך עם זה, ואני לא אומר זאת בשמחה. יש כל הזמן דינמיקה. אני שמח ששמות גדולים לשעבר לא אומרים לדור הצעיר שום דבר. זה כמו שאנחנו אמרנו, ששניאור מצחיק אותו. טוב מאוד שיש אנשים שאנחנו לא יכולים לעקוב אחריהם. אני לא נתפס לנוסטלגיה. אם יבוא אדם ויאמר שרטוש שום דבר, אגיד לו "יופי. אתה כנראה מעבר לרטוש". אני בדעה שהספרים הטובים ביותר לא נכתבו. יחד עם זאת, זה שמישהו צעיר, הומו או בחורה, לא הופך אותי לשפוט שלו.
-בעיתון הופיעו תגובות הזוכים בפרס ישראל לספרות. כולם התרגשו, רק אתה אמרת באדישות שאתה עסוק. אתה באמת לא נראה נרגש.
כן, אבל הופתעתי בכל זאת לראות איך הציבור מקבל את פרס ישראל. אנשים מהרחוב, שכנים, אנשים מהגראז'. העם כמה לסימנים של ממלכתיות. לוקחים אנשים ואומרים שהם מורמים מעם. אני זמן רב מטיף שיהיה לגיון כבוד, שיתנו לאנשים פס כחול. כמו גיבור ברית המועצות.
-היית הולך עם פס כחול?
הייתי שמח שיהיו אנשים שילכו עם זה. וכשהאדם מת, הדבר יצויין על קברו. שתהיה תחושה של אזרחות. שלא יבוא איזה אדם מרומניה, וישר יצביע. כל פלאטו שרון יכול היום להיות חבר כנסת ואחר כך נגיד בנק ישראל.
 
***
 
את אמיר זכרתי רושף אש בערב שירה בו השתתפנו לפני כחמש שנים, כאילו משח שיניו במשחה עשויה מחלקי מטאוריטים וזהב אופיר. מעולם לא ראיתי  איש קורא כך שירה. השיר 'הנחש', שהקריא שם, שיר שפורסם ב1956, היה השפעה גדולה על השיר שביקשה ממני מיכל הלפמן לשרבט לכבוד התערוכה שלה בגלריה זומר. התערוכה תגיע ביוני, יחד עם השיר 'הינשוף', לביאנלה בונציה.
אבל אהרון אמיר היה מרוכז ושקט בחדר העבודה שלו. הדבר הקרוב ביותר לנמרוד בסביבת העבודה, היה המנקה האפריקאי שהתהלך בבית, שרירי ופשוק שפתיים. אמיר שוחח עם אותו אל חתי הממונה מן הסתם על הדחת הכלים באנגלית עם מבטא אוקספורדי ובחיבה. לפני שירובעל-של-הספונג'ה עזב, הוא נפרד מאהרון אמיר בעברית.
-במה אתה משקיע את עיקר זמנך כרגע?
בגליון הבא של "קשת החדשה". אני מרסק וחורש ויושב עם המחברים. אני כל יום צריך להיות בריא ולעבוד, אין לי פנסיה ולא עשיתי ביטוח מנהלים. אם לא אעבוד לא אחיה.
-ורשיון?
היה לי ולא חידשתי. ב1966 היתה תקופה קשה, מיתון. העלו את מחיר הרשיון מ5 ל10 לירות. זו היתה נבלה. אז לא חידשתי, לקחתי אישה עם רכב.
-ומה לגבי עירק?
אני בעד מלוכה. אני חושב שזה יהיה נהדר אם הנסיך חסן מירדן ייבחר כמלך עירק. הוא אדם יוצא מן הכלל, ידיד ישראל מטבע בריאתו, יודע עברית. שמעתי אותו מצטט מעמוס עוז.
-הבעיה היא שהוא לא עירקי כל כך.
למה אתה מתכוון?

-הוא לא עירקי.
ההאשמים שלטו בעירק. לאחרונה מדברים על הזרמת נפט מעיראק לחיפה בצינור הנפט. צחקו כאילו אלה הם שטויות של פריצקי. אבל עכשיו האמריקאים מתעניינים בזה. לדעתי זהו דבר טוב מאוד (עיניו נוצצות) טוב מאוד שהעירקים יתרגלו שנפט שלהם עובר דרך ישראל.
 
עוד על אהרון אמיר:

 

אלי אשד

יודית שחר

בני ציפר

אמנון לורד

קורינה הסופרת

זאב גלילי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בעז  On 1 במרץ 2008 at 16:31

    האמת שהתגובה הזאת היא בהמשך לשיר (הטוב) שלך על עזה. מצטער שאני דוחף אותה לכאן אך לא היתה בפוסט ההוא אפשרות תגובה:

    שבת מרץ אחד
    מצאתי תחביב חדש
    במקום לכתוב עבודה
    מרפרש בוואי נט
    מספר הרוגים פלסטינים בעזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: