עימאד מורנייה ויום האהבה

 

במלחמה

 

לפני יומיים התפרסמה בידיעות אחרונות ידיעה על 29 שנים למהפכה החומייניסטית. בידיעות לא מסמפטים כל כך את אירן, וציינו כי החגיגות היו עצובות, האנשים לא שמחו, ואחמדינג'אד היה צריך להזכיר את ישראל כדי לקבל קצת מחיאות כף נוגות. 
בסיקור ההיסטרי של החמאס ואיראן, או של ערפאת בזמנו, יש כמעט תמיד אמירת-ראי אודות מה שהישראלים יודעים על עצמם ואינם מעזים לומר. מה שכולם יודעים על ישראל, אבל אסור לכתוב, יכתבו על הדמון, איראן.
הביטו את ישראל בת השישים. אני לא מכיר ישראלי בן גילי שמתרגש מהחגיגות הללו באמת. אולי נערות אמריקאיות עם שַדי סיליקון ושיזוף של מכונת שיזוף שארגון תגלית מייבא לארץ, כדי שילכו מפוחדות בנחלת בנימין כששומר עליהן בחור נאה עם קראבין-עץ. אבל ברור כי החגיגות לא באמת מרגשות ומשמחות אף אחד, ימני או שמאלני. כטייקאוף על האימרה הידועה, הייתי אומר שישראלי אמיתי לא שמח באמת ב60 למדינה.

קראתי ספר על אמנות בתקופה הסוציאליסטית בפולין. יש תקופה שנקראה "הסוציאליזם הבנאלי": מנהלי בתי הספר עדיין נאמו על אלף ילדים עם צעיף אדום שיעשו את המהפכה האינטרנציונלית, אבל אף אחד לא התכוון לזה באמת, לא באמת האמין בזה, אבל פחד שהתפרקות כללית היא אופציה גרועה יותר.

גם הציונות נמצאת בשלב הבנאלי, זו "הציונות הבנאלית". המנהיגים לא באמת מאמינים למה שהם עצמם אומרים (אני מקווה). ראשי הצבא לא מאמינים במה שהם אומרים לחיילים שלהם. הפרשנים לא מאמינים וכו'. ישראל צריכה להמציא לעצמה אויב מנוול כמו אחמדינג'אד (הוא לא באמת מנהיג אירן אפילו והמודיעין האמריקאי מודה שהעניין הגרעיני לא מתקדם שם) כדי להרגיש משהו.

חגיגות שישים שנה למדינה שלך הן דווקא אירוע נחמד. הרעיון של מדינת ישראל, כמדינת חלשים שקמה נגד הסיכויים, כמקום שבאים אליו הרבה יהודים מכל העולם, עם שדיים מסיליקון או לאו, הוא לפחות סימפטי. אני חושב שיש גם הצלחות גדולות במדינה הזו: הוספת הביצה החומה לחומוס, למשל; בניין בית אסיה; נכתבו כמה ספרים טובים; יצאו לוגואים מדהימים; אפילו ללהקות הצבאיות יש שירים יפים; המצאת האפרשזיף – בתחום החקלאות יש כאן הישגים לא רעים.
אני אמנם ביקורתי כלפי מדיניות הממשלות, אבל איך אפשר לחשוב לדבר סרה על המדינה הזו כשלעצמה, שבה אנשים מדהימים כל כך, יהודים וערבים, שבה בחורות ובחורים סקסיים כל כך, ארץ עם אוכל טעים כל כך. אני כאזרח הייתי אזרח רק במדינה המוזרה הזו, וחיי בסך הכול טובים כל כך – אז אני כן אוהב אותה, את הכלבה הזו.
ובכל זאת, אין כאן באמת שמחה, חוץ מכשמצליחים להטמין פצצה במושב  של ג'יפ פג'ארו באיזור ספר בדמשק (ומפוצצים עוד בחור שבמקרה עבר בסביבה). שישים שנה למדינה וכל השמחה שלנו טמונה בכרית מושב הראש של איזה נבל לבנוני.
 

באהבה

היום, לכבוד הוולנטיינס, קניתי גלילי נייר ורוד בסופר בסנטר. והמוכרת אמרה "בימינו, אתה יכול לאהוב רק את עצמך", וביהנה לעבר השער האחורי של ישראל פוסט, שמופץ באמצעות אותה רשת סופרמרקטים. בחינמון הדהוי נכתב שהמתנה הפופולרית ביותר לחג האהבה היא גירושין. אף אחד לא יאהב אותנו כבר, חוץ מאיתנו, היא אמרה. ואז, כמשום מקום, התגלה שהיא טעתה: מישהי רזה עברה כרוח בין המוכרות היפות ונתנה לכל אחת פרג די עלוב, שהיה לרגע יפהפה.
 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: