הפתרון לעזה \ ז'יז'ק, בודריאר \ סוקרטס וקריאטיב קומון \ כתב העת "קו" \ ז'אן ארפ \ בשבחי האופרטוניזם

מתווה למאמר על פתרון לבעיית עזה

 
תקופה קשה זו בדרום הארץ היא גם תקופה של יצירתיות מבחינת כמות ההצעות שנהגות במוחות הגדולים. אני רוצה לפרוש כאן קווים כלליים למאמר עתידי שיציע פתרון סביר יותר לבעיית עזה, בדרך שתענה פחות או יותר על צרכי שני הצדדים. אם היה פה מנהיג אמיתי, הוא ודאי היה לוקח את ההצעה שלי והופך אותה לאופרטיבית, אף שיש בה איזורים לא פתורים.

סגן שר הביטחון מתן וילנאי, אדם מבריק וידיד אישי שלי, ממש אדם על גבול הגאונות, טען שעל ישראל ללמד את העזתים להיות עצמאיים, עבורם ועבורנו, וזאת יש לעשות על ידי הורדה בהספקת החשמל והאוכל לעזה, כל פעם בחמישה אחוזים, כך שפשוט ידאגו לעצמם.

אבל מנגד, עולה השאלה, איך בעזה יהיו עצמאיים, אם ישראל רוצה לסגור את עזה ליבוא סחורות, נפט וחשמל ובטון, כדי שלא יגיעו גם קסאמים יחד עם הסחורות. וגם אין בעזה נמל, מעבר קרקעי חופשי, או שדה תעופה. וכך, עזה לא יכולה לבנות כלכלה או לבנות מפעלים ולהתנתק מישראל, או אפילו לפתוח תחנת חשמל. יש איזה פרדוקס בגישה של וילנאי, אם כך..

 

אולמרט, אדם מבריק וידיד אישי שלי, על גבול הפנומן, הציע שתושבי עזה יהיו רזים יותר וילכו יותר ברגל. וישנן הצעות טובות נוספות, כמו של שר לא מוכר עד כה בשם השר כהן שהציע לחנוק תשתיתית את עזה. כל אלה הצעות טובות, אך לא נחרצות.

אני מציע רעיון מדעי יותר והגיוני יותר אף שדרושה לו מעט סבלנות ואורך רוח. הפתרון שלי, הצעה צנועה העומדת מול כל עצות מומחי הצבא ופוליטיקאים, מבוססת על עקרון הידוע לכל אדם שגמר בתיכון. אנחנו רוצים לגמול את תושבי עזה מישראל, מצד שני חשוב לסגור ולתחם את אותם אנשים. אם כן, גמילה כזו תיתכן רק בדרך שתביא אותם להפוך לצמחיים יותר, על פי שיטת דרווין. אם לא יקבלו אוכל מצד אחד, ומצד שני יקבלו שמש ומים (בדרך של שלחין ובעל), לאחר זמן מה יש להניח שיהפכו לצמחים, וכך יוכלו לשרוד היטב באמצעות הפוטוסינטזה. מים ואור יספיקו להם, הם לא יזדקקו לעופות, סוכר, חשמל לסוני פלייסטיישן שלהם (אין להם wii), וכל המותרות. 

מהלך כזה יעזור גם לדשן את הקרקע. ניתן אף להניח מראש, שחלק מהעזתים (אנשי חאן יונס?) יהפכו לפקעות. כלומר, כשמתפוצצים ילדים מטיל, ניתן יהיה לקחת רגל של תינוק עזתי ולשתול אותה באדמה, ושורשים יצמחו חיש-קל. זה אולי יכול להישמע לכמה יפי נפש כמשהו אכזרי, אבל תראו את שוועת תושבי שדרות, ראו את ראש עיריית שדרות, האם אפשר לתת למצב שלו להמשיך כך?

ב"אופציה האגרונומית", ההשקיה תהיה בשיטת הטפטוף, כמובן דרך מכרז בינלאומי. האקלים של עזה, השמש הנהדרת וכמות המשקעים, תביא לכך שעזה תהפוך לחממה משגשגת, גאווה לעולם. מלבד זאת, התוכנית גם תסייע לפתרון הצפיפות ברצועה. כרגע בעזה כמיליון וחצי אנשים כמעט. אם יהפכו לשתילים, או לפחות לאיזו יחור שבין שתיל לאדם, ניתן יהיה להכניס הרבה יותר מהם למטר רבוע. והרי האיזור צריך סנטרל פרק, והעולם עומד בפני מדבור. פתרון זה בוודאי יכול לעניין את מפלגות הירוקים.

העזתים לא צריכים לשנות דבר דרסטי מאורח חייהם, הם רק צריכים לעשות צעד קטן, לוותר פעם אחת, והכול יסתדר. הם יוכלו לשמור על אורח חייהם המוסלמי, על גאוותם הערבית ומשלח ידם, אבל פעם ביום יצטרכו להוריד נעליים, להכניס רגל לקרקע, ולעבור תהליך קצר של מחזור חנקן. ניסינו הכול (מלבד ההצעה הגרועה וההזויה של רוצחי החמאס להפסקת אש. מה ההגיון שארגון טרור רצחני יציע הפסקת אש? זו הקדמה למלחמה גדולה), מדוע לא לנסות זאת? ישראל צריכה פעם אחת לעמוד על שלה.

חשוב שהמאמר ילווה בגרפים צבעוניים ויוגש כקובץ פאוורפוינט.

על מכתבי דחיה

 למעין ולמערבון מגיעים טקסטים רבים. למעשה רוב החומרים שאנחנו מפרסמים מגיעים מאלמוניות ואלמונים שמנסים את מזלם דרך האינטרנט. אבל במקביל, כמו ברוב כתבי העת, בסביבות 95 אחוזים מהטקסטים נדחים. אני וחברי המערכת שקוראים את הטקסטים לא שולחים אף פעם נוסח קבוע, כי זה נותן תחושה של סרט נע ושל רשמיות וכוחניות. אף שזה בוודאי היה חוסך כמה שניות לכל מכתב דחיה. על כל פנים, זה לא נעים להגיד לא. גם עם בחורות, אני תמיד מעדיף שהן נפרדות ממני. אף שאני מניח שהרבה אנשים שונאים אותי כי לא קיבלתי טקסטים שכתבו. ובצדק, גם אני אולי הייתי שונא אדם שלא קיבל טקסטים שלי.
רוב הדחיות שאני כותב קצרות. כי לוקח הרבה זמן לנסח תשובה. ובדרך כלל הסיבות הן שתיים: הטקסט לא טוב או הטקסט טוב אבל לא מתאים. במקרה שהטקסט לא מתאים, אנחנו ממליצים על אכסניה אחרת ומכובדת יותר. על כל פנים, אנחנו משתדלים לא לשלוח מכתב שלילי, כי הטעם שלנו הוא הטעם המעייני ולא איזו תפישה איכותית הגמונית כל-ספרותית או כל-שירית. היינו שולחים בוודאי מכתבי סירוב כמעט לרוב המשוררים הידועים או הסופרים הידועים. אני אוחז את ראשי בידי ולא מבין מה אנשים מוצאים ברובם ככולם של ספרי הפרוזה יוצאים בימינו או בשירים המשעממים והלא מובנים שמתפרסמים. והעובדה היא שהם מצליחים, ואנחנו מדשדשים, אז למה לדכא אנשים ולרפות את ידיהם?
על כל פנים, הנה שני מכתבי דחיות ארוכים ומורכבים יותר, שמעידים כי הטקסטים אתגרו אותי. שני הטקסטים שנשלחו בהפרש של חצי שנה, סיפור ומאמר, נכתבו בכישרון ברור, אחרת לא הייתי טורח לענות באריכות כזו. אבל בשני המקרים, הטקסטים שנכתבו שייכים לגישה המצויה: הסיפור היה סיפור ז'נריסטי, "עמוק", שמציג את העיר כרעה ומנוכרת, ואת האדם הסקסואלי כטורף. המאמר, ניכר כי נכתב על ידי אדם עם ראש על הכתפיים, אבל סבל כמו מרבית המאמרים שמתפרסמים כיום מעודף בניימדרופינג של הוגים אופנתיים, ומעיסוק אבסטרקטי ולא קונקרטי בעגה אקדמיסטית שהיה קשה לברור בתוכו את הטענה וההתייחסות. נראה כאילו לא נכתב עבור הקורא, אלא עבור משהו טמיר יותר. אני חושב שלגבי רוב המאמרים בנושאי תרבות ניתן היה בקלות להוריד מהם שני שליש בלי לפגוע ברעיון המקורי. אם ככה, עדיף גם להוריד את השליש הנוסף.
חשוב לציין שהעמדות שאני מעמיד פה הן לאו דוקא עמדות נכונות יותר משל הכותבים, אבל הן העמדות שלי ואולי של חלק מהחברים או החבורה שלי. כמו בביקורת שלי על שירת הפצע, לא ציינתי את שמות הכותבים, כי הרעיון הוא לא התנצחות אישית שלי מולם, אלא מול תפישות רווחות על ספרות וכתיבת מסות בעידן הזה.

מכתב דחיה 1 – סיפור קצר.

תודה רבה על הסיפור האיכותי. ראשית אנחנו רוצים להחמיא לך על הכתיבה ההדוקה ועל הדרך שבה בנית את הדמות. אני מכיר כמה בנות מהסוג שציינת, מפיקות פרומואים ומצליחניות אך עצובות.
ההשוואה בין שיני הנמלים ובין מלתעות הגברים בפאב\ צופי הטלוויזיה\ הזכיינים עשויה יפה מאוד מבחינה ספרותית. גם המתח בין הזוהר שהיא מוכרת לפחדים שלה נארג באופן מקצועי ורב-כשרון. והיחס של אמא\דשא ונמלים. בכלל מוטיב הדשא – חזק מאוד (אפשר גם לדבר על תהילים 'נאות דשא ירביצני' או תפילת האשכבה הנוצרית). והסיפור כתוב כהלכה ונוגע ללב.
הרבה סיפורים שאנחנו מקבלים לא נסגרים היטב. אצלך הסגירה שלו מוצלחת ומעוררת מחשבה. לפי דעתי, את בשלה לפרסם רומן שיכול להצליח.

מצד שני יש בסיפור עצב קיומי, תחושה שלילית ועכרכרת, שבהכרח אינה 'מעיין'ית. הסיפור סבור כי העולם רע, ולעומתו הכותב(\הגיבור) טוב. איזו תחושה נוצרית שהיא הפוכה לתחושה הפוליתאיסטית שמעין מנסה להדהד.
כמו כן, ישנה תחושה פוליסופובית (פחד-עיר) בסיפור – לפיה העיר היא משהו רע ופוגע. מדוע הגיבורה תלך ותבכה ברחובות העיר? מדוע תקיא מפיצה? גם זה בניגוד לתפישה של מעין שהעיר (תל אביב במיוחד) היא טובה ומלאת אור. הדמות שלך היא פסימית מאין כמוה כשיש לה עבודה נחשבת ודירה ומחשב. היא לא פלסטינית קשישה העומדת במחסום או עובדת זרה הגרה עם עוד שמונה אנשים בדירה, ואין סיבה שלא תהיה מאושרת מגורלה הטוב. אז מה אם אמא שלה לא העריכה אותה.
גם הסקס בסיפור הוא 'רע'. תפישה פוריטנית הרחוקה מהתפישה הפוליטית שלנו.
אילו היה צריך להשוות את הסיפור שלך לצבע – הוא היה כהה. כשאנחנו בוחרים סיפורים או שירים המשרים אווירה בהירה.

בסיפור, העלילה למעשה מתרחשת בתוך גופה של הגיבורה – הנמלים, ההקאות, העיניים – אולי משל למחלקת הפרומו מול הילדות (שהיא פרומו לבגרות). אנחנו מאמינים בעלילה הפורצת החוצה מהגוף, הסקרנית לגבי הסביבה ולא כזו השבה וחוזרת לגוף הגיבורה. הסיפור שלך הוא מעמיק כשאנחנו מחפשים סיפור שכוחו אינו בהכרח ב"עומק", אלא בשלוחות שלו החוצה.
כמו כן, בסיפור אין נקודת אור ואין רגע של הומור וקלות דעת (מלבד החתול ועכבר המחשב). הוא בוודאי לא גורם למצב רוח חיובי או מעורר לפעולה אצל הקורא, אלא מדכדך את רוחו.
נוסף על כך, הנמלים אצלך מקבלים דימוי שלילי. יהא אשר יהא, קשה לנו לפרסם טקסט שמעליב את החרקים. החרקים הם חיות טובות לב והמדיניות של העיתון היא תמיכה גורפת בכל האג'נדה החרקית: מקקים, נדלים, זבובים וכנימות, כמובן פרפרים. אני מפנה אותך ל"ערפל" של מיגל דה אונמונו המציג היטב את הנמלים.
אנחנו רואים את עצמנו כפרגמאטיים, אבל כל מילה בסיפור חותרת נגד ההנאה של מעין.

לסיכום, הסיפור הזה צריך להתפרסם, אבל מעיין הוא בהחלט לא הבית הטבעי בשבילו. הסיבות לדחיות הטקסט שלך הן דתיות-ביולוגיות (העיר\סקס\נמלים) ולאו דווקא סיבות של איכות (טקסט טוב או רע).
אני בכל זאת חושב שכאן הבעיה היא אצלנו בהכרח ולא אצלך. אני מציע לך לשלוח את
הסיפור הזה לתחרות הסיפורים של הארץ, כי יש לו סיכויים טובים.

בכל זאת התרשמנו מאוד מהכתיבה, אשמח אם תשלחי אלינו חומרים אופטימיים יותר.
באהבה,
וכו'
 
 

מכתב דחיה 2 – מאמר בנושא סרט הפורנו "לילה בפריס" של פריס הילטון

לכותב
שלום.
מכיון שאני מתעניין בסרט הזה (נייט אין פריס של פריס הילטון) והוא לדעתי הסרט החשוב ביותר של העשור, או אולי "הסרט של העשור", גם מבחינת שיטת ההפצה, הנושא וכו', קראתי את המאמר בשקיקה.
לצערי המאמר אקדמיסטי מדי מכדי להיכנס למערבון או מעין. ההקדמה, שאורכת שני דפים, שליש מהטקסט כמעט, מתאימה יותר למאמר שמוגש באוניברסיטה, הרי כולם יודעים מהי פורנוגרפיה.
 מלבד זאת, לא ברור מדוע צריך להזכיר את ליוטר או בודריאר שלא השתתפו בסקס בסרט. אילו ז'יז'ק היה יורד לפריס הילטון או להפך, בוודאי שהיה מקום לאזכר אותו. אבל מכיוון שלא השתתף בקלטת של הילטון, לא ברור מה תפקידו במאמר ומדוע הוא נדחף לפוטנוט. הדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו שמקשר את אותם אנשים לא יפים בהכרח לפורנו הוא שחזרה על דבריהם והשכפול שלהם, מזכירים יציאה וכניסה של זין במהלך סקס. אולי גם הפיכת תיאוריות שטותיות ונחמדות לקדושות מזכירה סקס – כי סקס היא פעולה שטותית ונחמדה שמקבלת מימד מאגי, מעצם התחושה שכאילו רוצים לצנזר אותך (גם התיאוריות הללו מכונות ביקורתיות, אף שהממסד מחבק אותן, כמו את הסקס בביטויים מסוימים שלו, בוודאי סוג הסקס של פריס הילטון).
מול אזכורים רבים של אותם צרפתים (שאולי קשורים לשם הקלטת, נייט אין פריס, גם מבחינת המקום – צרפת, וגם מבחינת הזמן – לילה), לא התייחסת למשל לדמות הגבר באקט. הקורא כמעט לא מקבל אינפורמציה על מה שישנו בסרט מתוך המאמר.

בתודה,
וכו'
 

תגלית: גליונות קו הראשונים – מכתם ושירים

 
לאחרונה גיליתי בבית אריאלה את עיתון "קו" בגרסתו הראשונה, כשנערך על ידי דן עומר, יונה פישר ורחל שפירא, בין 65 ל66. יש שם ארבעה גליונות כרוכים של  כתב העת "קו", שהוא פשוט דבר פנטסטי. לא מצאתי יותר מדי פרטים על העיתון, מלבד מאמר של צבי אלחייני.
 
אני מביא כאן מתוך קו 2 ממאי 1965 שני טקסטים. הראשון הוא מתוך מאמר של אביגדור אריכא, "חלל או חלל רוח":
 
לי נדמה, שההפרדה בין החלל ליתר יסודות הציור אינה קיימת. נדמה לי שאין לצייר מושג מוחלט על מה שהוא עומד לעשות. תפיסת עולמו הציורית היא תחושתית ומתגלה לעיניו תוך כדי ציור ולא לפני כן. נראה לי שלמעשה הצייר מגשש ומתקדם בלא תוכנית, נראה שתוך כדי ציור נוצר החלל. והוא חלל רוח.
 
והנה ארבעה שירים של ז'אן ארפ, אמן שאני מאוד אוהב, ומסתבר גם כמשורר מעולה לא פחות:
 

ז'אן ארפ, קונפיגוריישן

1.
ברקע שחור
קבועים
דיוקנֵי
הנקודה והפסיק
 
2.
זה השולחן מאצלנו
המטייל לו שם.
זה שולחננו האחד.
מאז ומתמיד גורר הוא
אחריו
נקניקיית דם ארוכה ארוכה
מבחילה ובעקבותיה הצייד
האחד מאצלנו בלי רובה
 
3.
שבלולים
כותבים לאיטם לאיטם
בזחלם
בהגררם
על גופו
של אדם
ששוב אינו נע.
הדיו
בה כותבים השבלולים
מהבהבת.
 
4.
איש רכוב על אישה
נעלם במנהרה שחורה.
איש שני
רכוב על אשה
מגיע בדהרה
ומכריז בצערה
על תגליתו המרעישה –
אבקה לבנה
המגרה כחום היום
את הלילה המוחלט.
 
 

מהי אמנות

 

אמנות (או ספרות) יותר מהכול דומה לצלוליטיס: משהו שמכניס לשוק, משהו בזוי ונורא, שאי אפשר להיפטר ממנו כשהוא מופיע, לא ברור איך הוא קורה, אבל אפשר להניח שאכלת הרבה ולא התנהגת כשורה, אבל אתה דופק זין.

 

אמ.טי.וי ישראל

 

אני משתדל להיות מנוי כמעט לכל רשת חברתית שישנה, כולל שין1 ורשת סקנדינבית ששכחתי את שמה שקשורה לטיולים בחו"ל. וכך נכנסתי גם לאתר של אמ.טי.וי ישראל. ובכן, מבחינה חברתית האתר לא כל כך פעיל, כי הוא בשלב התחלתי. אבל מצד שני, יש שם סרטוני וידאו קופצניים. מדובר בסרטונים ממש סקסיים, שיש בהם משהו טרי מאוד, לפעמים זה נראה כמו סרט שעושים לאנשים מחו"ל על ישראל. למשל, שלוש בנות יפות, אחת עם קעקועים שקופצים לברכה בתחילת רוטשילד. הבחורות והבחורים שהם ליהקו מאוד במקום, ונותנים תחושה שהכול אפשרי.
 

אני סיסי – קריאטיב קומון

אחת הסיבות שכיף להיות סיסי (ראשי תיבות של קריאטיב קומון), כלומר לוותר על חלק מזכויות היוצרים ולהגמיש את השימוש החוזר ביצירה שלך, הוא שזה כיף יותר. לא מזמן השתמשו בשיר שלי, פיצה, לפסקול לסרט וולשי הומוסקסואלי שדי הצליח, היום בבדיקת הגוגל התקופתית שלי גיליתי שביולי לקחו את ספוטניק אין לאב שלי לפתיח של מצגת על סי.סי. באנגליה. מה יצא לי מזה? כלום. מלבד כיף. מדוע בכלל צריך לשאול 'מה יצא לי מזה?'. הרי אמן בישראל נידון שלא ייצא לו.

סיפרתי על כך שמגיעים אלי באופן מסתורי ספרים מהוצאת ידיעות אחרונות, הגיע אלי ספר בשם 'בשבחי האופרטוניזם'. מה בדיוק יוצא למיליונרים שעובדים כמו חמורים? רק כאב לב. אני בטוח שהחיים שלי יותר טובים משל רוב המיליונרים (מלבד רוני מאנה). שהאוכל שאני אוכל טעים יותר, הנשיקות שלי עסיסיות יותר, יש לי חברים נחמדים יותר ואני הולך יותר מהם לים.

אני גם לא מודאג, והם כן. אין לי מה להפסיד. אם יפרצו לבית שלי, הפורצים יקחו רק את הלפטופ, שגם ככה הייתי שמח להחליף, כי כפתור הרווח לא עובד, ואני לימדתי את המחשב להפוך את האלט הימני לכפתור הרווח, אבל זה מעצבן. אני מחכה לגנב, כדי לקנות מחשב חדש. אולי הeee ששוקל 900 גרם ועולה 2500 ש"ח.
נחזור אל הסיסי. קראתי השבוע בנסיך הקטן את התחלת הטקסט של קסנופון על סוקרטס. סוקרטס היה אבי הסיסי, הוא לא השאיר אחריו טקסט חתום, הסתובב בשוק בשמחה, דיבר עם כולם, ונתן לאנשים לצטט את דבריו ולהשתמש בפרשנויות שלו בלי סוף. מדהים שכל הדודים המשעממים הסטריליים שמתפרנסים על חשבונו ועל חשבון תלמידיו, הם למעשה הופכיים לחיים העליזים של סוקרטס, ממש כמו שהאפיפיור הוא ההפך הגמור של ישו.
הרי אפלטון הציג את סוקרטס, בצורה אחרת מקסנופון. במשך שנים מצב רעיונות היתה כשל סי.סי, הרעיונות והיצירות הלכו חופשיים, הם ממש רקדו, עם איזה קרדיט חמקמק. יצירות הן כמו שפה. אף אחד לא יכעס על כך שתשתמש בפועל לטגן (פועל יווני כמדומני). בוודאי היה איזה מטגן ראשוני, אבל המילה חופשית ושייכת לכלל. אפשר גם לעשות במילה זו שימוש למשל לקרוא למכשיר טיגונית, או טגנחישף או לאדם עם אופי מסויים להגיד שהלה טגנוני או מטוגנן.

מדוע שהשירים שלי לא יהיו חופשיים. זה כמו במערכון של רחוב סומסום עם אריק ובנץ על מכירת האוויר. שיר שלי הוא אוויר, תנודות קול, למה שלא יהנו ממנו כל מיני הומואים מוולש?
אני לא מגיע לחיבתי לסיסי מהיותי חנאג' (חנון) של מחשבים, אני לא רואה בתרבות דיגיטלית דבר נשגב. אני אפילו חושב שאין תרבות דיגיטלית, עד כמה שאני רואה זאת. אבל הסיסי הוא מבחינתי חזרה למצב הטבעי. 
 
 
 תגובות והשמצות מנוסחות היטב אתם מוזמנים לשלוח לכתוב אלי, ואני אצמיד לטקסט. נשיקות.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: