ניסוי: פרסום מחזה קצר בהמשכים – רפובליקת הנשים השמנות

הקדמה

 

הרעיון לפרסום את המחזה בבלוג עלה לאחר מציאת גליונות עתיקים של 'עולם הקולנוע' שהושלכו לרחוב בשוק הפשפשים, עם סיפור בהמשכים. הרבה ספרים מכובדים מאוד התחילו כך וביפן זה אופנתי מאוד לעשות רומני בלוג.

על אף שאני תמיד מדבר נגד געגועים ונמצא בצד הלא נעים של ה'חדש והרע', המחזה 'רפובליקת הנשים השמנות' נכתב בנסיבות רומנטיות ומיושנות באופן מובהק.

נסעתי לסיני לפני חודש, לכתוב. סיני היתה ריקה כגיגית ריקה, בחוף שלי היו רק שלושה תיירים, אני ועוד זוג יאפי סקסי ברמה כלשהי. לא היו לקוחות, אז סגרו את החשמל ב23:00 כדי לחסוך את הדלק בגנרטור. אני הייתי עם מחשב אבל הבטריה שלו נגמרה. אז כתבתי את המחזה תחת נר על מחברת גדולה שקניתי בירדן. המחזה נהגה ונכתב בתנופה אחת, בלילה אחד, הלילה הסוער והצונן של ה27 בדצמבר 2007. כמעט לא שיניתי את הנוסח מאז. כדי ליצור סימטריה, התפחתי אירוע בן כמה שורות לסצינה נפרדת – סצינת ההוצאה להורג.

כשחזרתי מסיני לאילת, התעללו בי בכניסה. תמיד יש את הטיעון הבטחוני, אבל ברור לכל מי שחש על בשרו את הבדיקות הללו שהן פוליטיות לחלוטין. הרעיון הוא שלא אוהבים שישראלים נוסעים למדינות ערביות, אפילו לסיני (עוד יותר לא אוהבים שמגיעים ערבים), מבחינת "מה יש לכם לחפש שם?". בדקו במשך זמן ארוך את המחשב שלי, רטנו על כך שיש לי חוברת ללימוד ערבית, שאלו שאלות מביכות ואז הבודקת התחילה פשוט לקרוא את המחברת, שהיו עליה הרבה שירים. היא שאלה מה זה. הייתי במצב לא נעים, נלחצתי לפינה ואמרתי שאני משורר.
היא דפדפה במחברת וקראה כל שיר באופן מרופרף, כמו שאני לפעמים עובר על ספרי שירה חדשים בחנות, שואל את עצמי בלב בדרך כלל מי מוציא את הזבל הזה. לפתע נתקלה במחזה הזה. וזה נראה לה כמו הונאה, היא אמרה שזה לא נראה כמו שירים, והרי אני הזדהתי כמשורר. אמרתי שזה מחזה, שמותר לי לכתוב גם מחזה, על אף שאני משורר. היא הביטה בי לראות אם ניכר שאני משקר,
היא התחילה לקרוא בעיון יתר, ראתה את המילה קווקז (שהקורא שיגיע למחזה ולא יירדם בהקדמה יגלה במהרה). שאלה אותי מדוע מוזכרת קווקז, הרי הייתי בסיני?
אמרתי לה שיש עניין בכתיבה בשם דמיון, היא הסתכלה אלי בכעס. נראה כאילו הקנטתי אותה. שאלתי את שמה כדי להתלונן עליה או לכתוב עליה בבלוג, היא אמרה שם של בחורה יפה (אף שלא היתה יפה במיוחד), בסוף החלטתי שלא להתלונן. סך הכול בדיעבד הרווחתי חוויה נחמדה. ואני צריך להודות לה.

אנשים נוסעים לסיני בשביל לראות דגים, בוודאי שהשומרים בגבול יפים יותר ומורכבים יותר מהדגים. חלקם ברמת אינטלגנציה יותר גבוהה מרוב הדגים בטבע.לא רק בים האדום אלא אף מרוב דגי האוקיאנוס ובוודאי מהסרטנים של המים העמוקים!
על כל פנים, יש ב'הארץ ספרים' מדור בשם השאלון, שמכיל את השאלה 'מי הראשון שקורא את מה שאתה כותב', התשובה שלי זה המאבטחים בגבולות.

הנה המחזה. אני אוהב אותו, אבל הוא יכול לאכזב חלק מאוהדיי, כי מלבד המסגרת שלו, רפובליקה של שמנות, והסקס, הוא מאוד לא פופי ולא שמח, יש בו משהו עצי וכבד, לא מגניב, אולי עלוב, פוליטי באופן גס, פחות אלגנטי או קופצני מהשירים שלי למשל. אבל יש לי כנראה צד כזה, אם המחזה נכתב, ועוד בשטף שכזה.

אשמח לקבל תגובות באמצעות 'כתוב אלי' ואפרסם, מי שרוצה לשלוח לי בבקשה לא לפרסום, לא אפרסם את טוקבקיו. אשמח גם לעצות מקצועיות והפקתיות. אני הרי לא מבין במיוחד בתיאטרון. אני מודה שהתחום נראה לי מפחיד מאוד: במה גדולה, תאורה, כסאות ואנשים במבטא רוסי עם עיניים שנראות ככוס תה עם נענע. כתבתי מחזה אחד, קדימה, ולא שלחתי אותו לאף לקטור, כי הפחידו אותי שהתיאטראות הם מאפיה של מחזאים ספציפים.

 

אנסה לפרסם כל יום בערב פרק מהמחזה, זה יקח 4-5 ימים. מי שרוצה להיות מדווח על העדכון ראשון שירשם למחלקת הדיוור של הבלוג. ולמחזה:

 

רפובליקת הנשים השמנות – מחזה לשלוש שחקניות גדולות מימדים וליפיוף מתחלף

 

המשתתפות:
 
מרי – נערת כפר שמגיעה לבירה
ביאטריס – המנודה, בתה של שרת הפנים שהוצאה להורג
שוטרת
בחור – עבד מין

 
 
 פרק א' – באפֶלֵת
 
קריינות:
ב-1962, מדוכאות מיחס הגברים והנשים הרזות, מחליטות קבוצה של נשים עבות בשר מכל רחבי תבל, להקים בקווקז רפובליקה דמוקרטית של שמנות.
המדינה מוכיחה את עצמה במהירות: מספר הנשים השמנות מגיע למיליון, צבא הנשים מצליח להגן מפני השכנים והרפובליקה הופכת למעצמה טכנולוגית וכלכלית. הזכרים היחידים במדינה הם עבדי מין  חסרי זכויות.
בשנות התשעים, אחת ממייסדות המדינה השתלטה על המדינה, ויחד עם מפלגתה, הנהיגה בה משטר אימים. היא חיסלה את כל הנשים שיחד עמה הקימו את המדינה, והפכה את הרפובליקה האידיאליסטית לדיקטטורה, עם משטרה חשאית רצחנית.
זהו סיפורן של שתי נשים בעידן החושך של הרפובליקה.
 
 
תמונה ראשונה
 
בירת המדינה. ביאטריס, בחלוק צהוב, שיניה מושחרות במשחת נעליים, מהלכת עגמומית, פניה פונות אל המדרכה.
 
מרי (לוחשת): פסס פסס… את.
ביאטריס מופתעת מאוד.
מרי: בואי לכאן, לצד. לתוך המסדרון.
ביאטריס: קראת לי?
מרי: אני מכירה אותך, את הבת של שרת הפנים, האישה הטובה שעזרה למשפחה שלי, בכפר בדרום.
ביאטריס: כן, אני ביאטריס.
מרי: שלום.
ביאטריס: את לא מזהה סימנים? אני בחלוק צהוב ושיניי מושחרות כמו מוות. אני מקווה שאף אחד לא ראה שקראת לי.
מרי: זה לא אכפת לי.
ביאטריס: כמעט שנה שאיש לא דיבר איתי. אולי, בעצם, היתה הקבצנית… כן. לפני חודשיים היא ביקשה ממני כסף. היא היתה אולי עיוורת, אבל זה היה יום מרגש.
מרי: הלוואי וימי סער אלה יעברו.
ביאטריס: עלי להודות לאל שלא התיזו את ראשי כמו את ראשה המתוק של אמא. היום הדם זול ממים מינרלים.
יוציאו גם אותך להורג, אם יידעו שדיברת עם מנודה.
מרי: אני  לא פוחדת. הפחד הוא הגרוע בעונשים. מה הטעם להיות עשיר ופחדן? פחדן הוא עני.
ביאטריס: אני מדברת על חוכמה.
מרי: אין כזה דבר, חוכמה.
ביאטריס: את אמיצה. אני יכולה לבקש ממך משהו?  — תקראי לי בשמי, ביאטריס, ואז תבקשי משהו טרויאלי. מזמן לא דיברו איתי.
מרי: מה להגיד? זה קצת מטופש.
ביאטריס: תאלתרי.        
מרי: ביאטריס, (אלתור, משהו כמו 'מה השעה').
ביאטריס: תמשיכי. זה מרגש אותי.
מרי: ביאטריס, (אלתור).
ביאטריס (מתחבקות): את לא יודעת כמה שימחת אותי. אני בטוחה שלא אוכל לגמול לך. אבל אם פעם אצליח…
 
מרי מאתרת בחור ששוכב על הרצפה מאחורי משהו.
 
מרי: אוי, מה עושה הנקניק-קבנוס הזה? מה אתה עושה פה?
ביאטריס: הוא שמע שדיברנו?
מרי: מה קורה, בחורון?
(הבחור שוכב על הרצפה, אפאתי, בוהה באויר, מרי מושכת אותו וגוררת אותו למרכז הבמה)
מרי: הוא גבר, הם לא ממש מבינים מה קורה. הם טובים רק לדבר אחד. אני אוהבת שיער ארוך, זה שימושי כמו ידית של תרווד, אפשר לתפוס אותם בשיער ולכוון טוב יותר. זה חוסך בזבוז זמן והסברים. (רוכבת עליו ומאוננת עליו. הוא שוכב אדיש עם מבט סתום, עד שהיא גומרת, גם לא מתרגשת מזה יותר מדי). לך.
בועטת בו.
מרי: נשים פשוט מוצלחות יותר, בנו אותנו טוב יותר. בכל ההיסטוריה הגברים הרסו את העולם. הן חלאות. הפסדת את השיעור הזה?
ביאטריס: אבל יש גם נשים נוראות. נוראות יותר מגברים. העוצרת גרועה כגבר.
מרי: יש משהו במה שאת אומרת. היא גם הופכת לרזה כל יום. היא כחושית.
ביאטריס: אסור לומר זאת. אל תגידי את זה. יש מרגלים של המפלגה המיליטנטית בכל מקום.
מרי: לשם מה כל המהפכה והאומץ אם בסוף נונהג על ידי כחושית? אין לה בכלל מרפקים, רגליה דקות כשל תיש מת. ראיתי אותה בטוק-שואו בטלויזיה.
ביאטריס: טלוויזיה, טלוויזיה. טלוויזיה. טלוויזיה. פשוט נעים לי לשמוע אותך מדברת, לראות את הפה שלך זז. חסרות לי כל כך השטויות והזוטות, פטפוטי סרק וקרקושי שווא. (נוגעת לה בפה). תגידי שוב טלוויזיה.
מרי: טלוויזיה.
ביאטריס: טלויזיה, טלוויזיה. טלוויזיה

טלוויזיה

טלווי-לטווי-טלוויזיה

טלוויזיה

טל טלוויזיה

טלוויזיהיהיהיהיה

טל

טל

טלוויזיה

מרי: ביאטריס, טלוויזיה.
ביאטריס: אני כל כך אוהבת את הקול שלך. פשוט כל מילה. כמו צווארה של אמי שנשסף בגיליוטין, כן נשספו גם קולות האדם מאוזניי. כל בחורה שעוברת ברחוב מותר לה לרקוק בפניי אם היא תופסת אותי מביטה בה. נשים משליכות עלי את הסיגריות שלהן. הנה תראי.
מוציאה מהקפוצ'ון בדלי סיגריות.
מרי: מה אשמתך שאמך היתה בממשלה? ממתי ילדות משלמות על מעשי אמותיהן? זה לא היה בחוקה של 1962, שהן הבאישו אותה. פעם זה היה מקום שבו שמנות יכולות להלך בגאווה. לא עוד למצוץ לגברים. במשך אלפי שנים, גברים היו עם אישה חוקית כחושית ולמה רצו אותנו? למה היינו טובות? למצוץ. בשמנלנדיה, הם יורדים לנו. החוקה מ1962 של האמהות המייסדות גאונית ממש. כל רעיון האבהות מעוות: איך אדם שלא יולד את הילד, לא מניק אותו, ובקושי מגדל, חושב שיש לו אילושהן זכויות עליו?
מרי: ועכשיו כל המייסדות – מתות, כרותות צוואר כתרנגולות הודו.
ביאטריס: מי היה מאמין? לפני שנה וחצי הן ממש הלכו פה, נערצות על ידי כולן. כשאמי צעדה בשדרה א', הנשים מחאו כף מן המרפסות. איפה הן היו כשהובלה בבוקר עייף לגיליוטינה?
מרי: עוד קצת סבלנות, והצדק יגבר. שלטון העוצרת רופף וכתוש – כך ליבי חש – אפילו המפלגה שלה כועסת עליה. טירופה ידוע לכל. היא לוקחת מהעניים את ביתם הקטן, ולעשירים מתירה לבנות בתים שיחסמו את הים.
ביאטריס: אבל אנשים פוחדים לדבר.
מרי: העוצרת כבר עברה את הגבול. שמעת את דברה האחרון: היא ביקשה לקרוא לחודש יולי על שמה, חודש העוצרת.
ביאטריס: דוקא יולי?
מרי: היא הכריזה כי היא גדולה מיוליוס קיסר. לא רוצה שהחודשים יכונו על פי שמות של גברים. היא מכינה עכשיו את הצבא לכבוש את רוסיה. אנשים מבינים שהיא מטורפת. בכפר שלי, האיכרים מדברים בגלוי נגד המפלגה. בקרוב שלטון האימים ימוגר, והדמוקרטיה תחזור. ראיתי בדרך לכאן שכתבו על קיר 'עצרו את העוצרת', טוב, זה לא מקורי. אבל הכתובת לא נמחתה עד ארבע אחר הצהריים. פעם זה היה נשטף מיד והמשטרה החשאית היתה מרסקת את המרססים.
ביאטריס: הלוואי והיית צודקת. רק רע יותר יהא כאן! זאת ממלכת רשע. כמו הקוטב, השלג כבר ישכן כאן לעד. קרקורי עורב, פעיית בלי-ראש.
שוטרת: פעיית בלי ראש? אני ממשטרת ההגנה הפנימית. את, עיזה כפריה, האם הפרת את החרם על הנתינה המנודה, בתה של הבוגדת שרת הפנים לשעבר?

בואו אחריי ל:

חלק ב'

(CC) חלק מהזכויות שמורות לרועי ארד

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: