עזה ועזריאלי (עדכון ותגובות 18 ינואר, 19:15)

1.

כותרת השער בידיעות אחרונות:

אש בעזה,

דם בשדרות.

 

זה כבר עניין ביולוגי: האם 20 איש מתים בלי דם?

(מיכלי בצד שלי. וולווט אהבה את העיצוב)

 

2.

הסתרת המודעות באיילון

מדהים שבתקופה שהורגים כ20 אנשים באיזור עזה ומכפילים את מחיר הלחם כשדוחים את עליית שכר המינימום, מה שמעסיק כמה צעירים שואפי צדק ובעלי אנרגיות חיוביות, זה הסתרת תמונות של דוגמנים ודוגמניות במחלף איילון. מדיניות ממשלת ישראל היא כשל רוצח שמנקה את ידיו באובססיביות (חוק העישון), או מסתכל בתמונות של בחורות – כוכבות השעה – ואז מכרסם אותן לחתיכות זעירות.

עם הארכיטקטורה המכוערת של ימינו, אדריכלות העודפות, בוודאי עדיף לראות אדם יפה על בניין המשרדים. מבחינתי, מודעות החוצות המציגות דוגמנים ודוגמניות משמען לראות אנשים, בני אדם. במיוחד בעידן הריאליטי שהופך אנשים כמו נינט לסלבריטאים (עוד על נינט בפוסט הנודע של בועז כהן עם טוקבק שלי). כל הרעיון בנינט זה שהיא אדם, בניגוד לכוכבים של ילדותי – ספיר קאופמן, מיכאלה ברקו, יעל בר זוהר, שאפילו שְמן מעיד על משהו חיצוני לבני האדם – זוהר (בר זוהר), ספיר (קאופמן) וברק (ברקו). נינט טייב (שאני לא אוהב כזמרת) קצת מזכירה לי בחיוכה המתוק ואורחה הפשוט את קים דיל מהפיקסיז והברידרז שהערצתי בילדותי, שהיתה הפוכה לכל הטיפוסים הלא נחמדים של האינדי, כל המוריסים. אפשר להגדיר את העמדה הפוליטית שלי בשלוש מילים: אני בעד האנשים. כאלה אנשים נהרגים ונפצעים בדרום כל יום השבוע, כמו נינט טייב.

טוב, אני נוטה לאהוב לעשות דוקא. ויכול להיות שהחוק הזה, נגד שילוט איילון, הוא חשוב, ושאם יתווכחו איתי בנידון, אשתכנע. או אגיד שהשתכנעתי, ובעצם זה לא יזיז לי. אבל גם אם החוק טוב, זה לא משנה את העובדה שאני עצמי הייתי שמח להופיע על שלט מעל גבי מחלף עמי איילון, כדוגמן, לנופף לכולם בחיוך, לומר בוקר טוב לכל הנהגים המסכנים שנוסעים לדיילי ג'וב המעוגמם שלהם, עם כרטיס העובד בכיס. אפילו לאלה עם הליסינג.

 

3.

עוד כותרת בידיעות:

היכונו – הצבע של השנה הוא סגול.

(או משהו כזה)

 

4..

עזריאלי בחורף

כפי שניכר דרך התחביר שלי, אין לי אוטו. אני כותב את הטקסט הזה בטיול רגלי מהשלט של נינט באיזור גבעתיים עד לביתי. חלפתי גם בקרבֵּי עזריאלי וקניתי פנקס במחיר מופקע של שמונה ש"ח בסניף סטימצקי המצונק של עזריאלי, שעליו אני כותב את שאעביר אחר כך למחשב.

סטימצקי: המוכרות של סטימצקי הן תמיד הפוכות מהחנויות. ככל שהחנות קטנה יותר וההיצע שלה מסחרי יותר, הן נראות יותר חכמות ועצובות. עשיתי סיבוב קצר בחנות וראיתי שהספר 'הסוד' בהנחה לבעלי סלקום. אבל יש מנכ"לית חדשה לסטימצקי, איריס בראל, שטוענת שהיא רוצה לשפר את הקשר של סטימצקי לספרות, ואולי העסק ישתפר ונסכים למכור שם מעין. באסופה המעמדית אדומה, יש שיר יפה ומורכב על מוכרות סטימצקי של יוני רז פורטוגלי. (תוספת בדיעבד: מאמר מעולה של ארנה קזין על המוכרות בחנויות ספרים, המאמר אמיץ במיוחד בגלל האמירה המגדרית הלא פחדנית במאמר)

על כל פנים, עברתי גם בשטח העצום של תעש בין גבעתיים לתל אביב, שבוודאי יתמגדל למגדל בקרוב. הקרקע שם ספוגה חומרים רעילים, ולכן ההתמגדלות לא מתרחשת מהר כצפוי. כדי להסתיר את השטח הרעיל מהציבור ולתת לו רושם מהוגן ולא מבעית (מי יודע איך הוא משפיע על סרטן תושבי גבעתיים), שתלו פרחים יפים ועצי תות יער יפים המפרידים בין הציבור והשטח. על אף שגבעתיים יפה, קצהו של השטח הרעיל הזה הוא היפה ביותר בגבעתיים (אף שזה כבר בנחלת יצחק), העלווה שם הסמיכה ביותר. גם השטח שצמוד לאיילון הסואן, מול בניין סיפולוקס המת, מכוסה פריחה רעננה.

זה גרם לי קצת לחשוב על שירה. יש שירה מיופייפת – כלומר שירה שבה במלים מסוגננות מתארים שטח רעיל ולמעשה ריק. גם ניקוד הוא מעין פרח על אותיות שחורות. זה ההגיון של המדינה – לכסות, ליצור מצב שבו יש שני דברים, אסתטיקה של "לכל דבר יש שני צדדים", (עזה\ שדרות – אולי אני מוזר, אבל אני מעדיף לכרוך את העצב שלהן יחד. מדוע שאהיה קרוב יותר למתנדב חביב מפרגואי מאשר לקשישה חביבה עזתית? שניהם אנשים), מעין קריצה. אני כותב שירה במילים פשוטות על הפרחים עצמם, ובמילים פשוטות על השטח הרעיל.

אני עובר עכשיו על פני גשר שמזכיר את גשר הזהב בסן פרנסיסקו, הגשר בין עזריאלי לקריה. הגשר הזה עמוס במידה מפתיעה. אני בוחן, אולי בתשוקה, את החיילים היפים והחיילות היפות, לעתים המאופרות מדי.

 

5.

תגלית

(מתוך מעריב, שער אחורי מול שער קדמי)

 

בנו של א-זאהר נהרג

באותו יום, בתו של טוני סופרנו מניחה זר על קבר בן גוריון

 

6.

התעצבתי לקרוא על הביטול של חלק ב' היומי בהארץ, המוסף הטוב בעיתון (מלבד החלק המקביל ביום שישי), לטובת התפחת דה-מרקר. איני יודע מי סמנכ"ל השיווק האוויל שאחראי על הגיית שטות כזו, אבל זה מזכיר לי את מחיקת המוספים היומיים הנהדרים בחדשות, ובמיוחד סגול, תוספת וקליפ, שקראתי כטינאייג'ר. מדובר בגרסת הדפוס לסיפור התנ"כי של כבשת הרש. כמה עמודים אודות כלכלה האדם הסביר יכול לקרוא כבר? כמה כלכלה מתרחשת בישראל מדי יום? הבורסה ממילא עומדת לקרוס. 

על כל פנים, שמחתי שמתרקמת בימים אלה קבוצת פייסבוק נגד הסגירה. עוד נרגנים: ירושלים האחרת וצבי טריגר.

 

7.

אני נכנס לבית הסופר ברחוב קפלן

אני זוכר שפעם החלום שלנו, כשנקראנו האקדמיה החופשית, היה לעשות אירוע בבית הסופר, שנראה לנו קוּל. המקום בקפלן 4 נראה כבית רפאים. אני יורד למטה, למה שפעם היתה מסעדה לא מצליחה וחנות ספרים מוזרה. אני עולה במדרגות, מביט בחלונות מאובקים של גנזך טשרנחובסקי. שלושה גברים רוסים מעניינים נכנסים לחדר שבו פעם עשינו ערב ובשעטה קלה מסתגרים בחדר, כנראה בחזרות לאיזו הצגה. בקומת המשרדים, אישה מדברת בטלפון. לפתע אני מרגיש כפולש. על אף שאם ישאלו מה אני עושה, אוכל להגיד: הייתי פה פעם, קראתי כאן שירה, הייתי חלק מאיזה רב-שיח. ובוודאי הם יהיו נחמדים לאורח – מי כבר מבקר בבית הסופר? אבל אני פוחד שיתפסו אותי. אני שוב ילד שחומק אל תוך שטח אסור, של גדולים. אני יוצא החוצה בבהלה. בחוץ, שמש נעימה עשויה קטיפה צהובה.

 

8. תוספת לשיר המנון

כל הזיונים טובים

כל השביתות טובות

יש ספרים טובים וספרים מחורבנים

אבל החיים טובים,

טובים כל כך!

 

העם מגיב

 

חייש כותב: הבעיה עם שלטי הפרסומת היא לא באנשים שנמצאים עליהם, אלא במוצרים שאותם אנשים מנסים למכור לנו. גם אני בעד אנשים, ואם אתה (או מסך מתחלף עם רנדום על כל תושבי ישראל) היית מופיע בשלטים הללו לא הייתה לי שום בעיה עם זה, אבל אני לא רוצה להחשף לזיהום כזה ללא הסכמתי וללא תמורה. נכון שההישג הזה מתגמד במדינה רצחנית כמו שלנו, אבל זה מאבק ממושך, לא מסוג הדברים שאתה יכול לתזמן בצורה מדויקת מה יהיו האירועים בזמן שהצלחת המאבק תבשיל.

אני אוהב את הכתיבה שלך על שירה למרות שאני לא כל כך אוהב שירה. אולי בגלל שנחשפתי בעיקר לשירה מיופייפת, והיא תמיד נדמתה בעיני לסימולרקה

 

צ'יקי עונה: אתה צודק, כמובן.

עם זאת, אני אישית אהנה יותר מקיר מכוער עם דוגמן או דוגמנית עליו, מאשר מסתם קיר מכוער. אני מתנגד לפרסומות בטבע, בבתי הספר, או על גבי הבניין היפה של הבימה. אם הייתי צריך לבחור צד, בצורת שחור לבן, הייתי בוחר בצד שנגד הפרסום. אף אמרתי ששריפת הגלובוסים היא מעשה אמנות. אבל אולי בגלל שאין לי טלויזיה, אני לא נגעל מפרסומות שברור כי הן פרסומות. ככל שהן יותר הרד סייל אני יותר נוטה לחבב אותן, והסלוגנים נתפשים אצלי בראש.

אני יודע שמדובר בשטיפת מוח, מכיר בצרות של העולם הצרכני, אבל במקביל נהנה מהויזואליות שלהן ואף מכיר בפרסומת כז'אנר אמנותי (כמו סריגה או מערבון או אדבאסטינג). בסך הכול הילדות שלי – כמו גם שלך, אני מניח – היא למשל פרסומות לזיפ. כלומר זה דבר שכבר טבוע בי. אז בוודאי שאם אראה פרסומת לזיפ, אחוש התרגשות (זה ממש סימולקרי, אף שאני שונא את המילה הדוחה הזו של סטודנטים מושפלים שמאמינים לשטויות שמלמדים אותם, כי למעשה אין זיפ וגם זיפ היה תחליף גרוע למשהו. והרי בזמן אמת לא אהבתי זיפ), כמו מישהו ששומע שיר ילדים נאיבי שהשמיעו לו הוריו כילד. באופן כללי, הבעיה שלי היא לא עם עצם הפרסומות כמו עם תנאי ההעסקה בקרב היצרנים, הפגיעה בסוחרים הקטנים וכו'.

מה שאני אומר, זה שפרסומות באיילון הן בוודאי לא הדברים החשובים. המאבק הסקסי הזה הוא קל מאוד, זוכה לחיבה בימין, במרכז ובשמאל. אין סיבה שעומרי שרון, למשל, לא יצטרף לעסק. הדברים החשובים הם העלאת מחיר הלחם, הקפאת שכר המינימום ומה שקורה באיזור עזה, כמה ימים אחרי שמטוס איירפורס וואן עופף מפה, מותיר עשן ורוד מהאגזוז על פנינו, הישראלים והפלסטינים, המצולקות.

 

רונה סגל כותבת:

הי מאמי, מסכימה איתך שהדם בעזה, וגם האש בשדרות, בוערים חזק יותר מאשר מטרד שלטי החוצות. אבל הדברים לא חייבים לעמוד זה מול זה, ממש כשם שהפגנה בעד תחבורה ציבורית אינה סותרת פעולות נגד הגדר, ולהיפך. מי כמוך יודע. בעבר סייעתי לעתירה המדוברת בתור מתנדבת ב"פעולה ירוקה" (הדבר היה כרוך בהקלטת עובדי עיריות מתווכים ביני, ה"לקוחה המעוניינת", לבין חברות פרסום פרטיות, וגוזרים קופון כמובן).

אני מודה שלפעמים הרגשתי שבעצם לא כזה מפריע לי דודי בלסר בהלכה ואולי אני סתם צדקנית. אבל, העתירה כוונה בעיקר נגד התופעה ההולכת ומתרבה של שלטי חוצות פיראטיים לאורך כל כבישי הארץ, בשדות פתוחים, בשטחי פארק הירקון המסכן ובשאר נאות הטבע האחרונות של ארצנו. לדעתי זו זכותנו כבני אדם להביט מדי פעם אל האופק ולראות… יו נואו… אופק. פשוט אוויר. וזה לא משהו אישי נגד גלית גוטמן או חברת האופנה אייץ' אנד או, זה פשוט המחנק הנורא שמשתלט עלי כשאין לי כבר לאן לברוח זהו ביי מאמי

 

צ'יקי עונה:

אני מסכים לגמרי לגבי שילוט בטבע, או אפילו על הפרטת הטבע, וכמובן גם על שילוט בבתי חולים שהופך להיות נפוץ ודרכים שטניות אחרות לפרסם. אבל אני חושב שעדיף לראות את גלית גוטמן או את דודי בלסר מאשר בניינים מכוערים. ממילא אין כאן אופק.

את צודקת שקצת הגזמתי בהעמדת הנושא מול ההרוגים.

 

בועז כהן כותב:

רועי היקר, נינט טייב כבר מזמן אינה הבחורה החמודה והתמה מקרית גת. וגם אני אוהב אנשים. מאוד אוהב. אבל אני שונא שמנסים למכור לי כל הזמן עוד ועוד מוצרים ומצרכים, בכל דרך אגרסיבית שהשלטון והעיריה מאפשרים, תוחבים לי את המודעות והפרסומות לכל חור, דרך כל חור בגדר או בין שני בנינים בנתיבי איילון.

החזון המבעית הוא שלי הוא שתוך 10 שנים יעמדו ברחובות "משמרות צריכה", יעצרו אנשים רנדומלית וישאלו אותם: "איזו פרסומת ראית היום ואתה יכול לשיר לנו?" – ואם לא תדע לשיר אותה, או לדקלם את המודעה, יעלו אותך לניידת או שיעצרו אותך לבירור "מה קנית היום? מה צרכת? מה רכשת?" – ואם לא תוכל להציג קבלה כלשהי, יעצרו אותך מיד כי האדם הצרכני הוא חסר תועלת למפלצות הנדל"ן והקנין. ורק השירה לעולם תישאר.

 

צ'יקי עונה:

גם בקרב השירה וגם בקרב הפרסומות, רק חלק ישרוד. לאו דוקא הטוב. אבל הרבה שירה שמתפרסמת היום, תעלם.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: