הפוליטיקה של הפצע – מתווה למאמר\ הפעולה בעזה הצליחה

זו התחלה, תשתית, של מאמר שאני כותב, שזקוק לפיתוח, עריכה ועוד חשיבה. מכיוון שיקח זמן ארוך להשלים אותו, ולא ודאי שזה יקרה, אני מפרסם כאן סקיצה ראשונית, שנותנת טעימה אינטואיטיבית מהמושג 'הפוליטיקה של הפצע': זהו למעשה החלק הראשון שמסביר מהו הפצע, ישנו חצי שני של דוגמאות ספרותיות כאן.
 

מתווה למאמר על "הפוליטיקה של הפצע" –  חלק א'

(טיוטה 2.1)

"הפוליטיקה של הפצע" היא אב-מזון מרכזי בחומרים ספרותיים, אמנותיים, מוזיקליים, פואטיים וכו' שעוסקים בפצע של הכותב, ב"העדר", ב"כאב", ב"התפוררות", ב"התייסרות" כחלק מה"עידן הפסיכולוגי".
 
הפוליטיקה של הפצע הפוכה מ'הפוליטיקה\התנגדות' – עניין היוצא לרוב החוצה מהכותב עצמו, הפוליטיקה דנה בחברה שבה הפרט הוא חלק, מדינה, יחסים חברתיים בין אנשים, יחסים כלכליים וכו'. הפוליטיקה של הפצע רואה את הקוסמוס בכותב עצמו ומשפחתו הגרעינית. אחד מהתפקידים המרכזיים של המאמר היא לנתק את הקשר בין הפוליטיקה לפוליטיקה של הפצע. "הפוליטיקה של הפצע" קיימת משחר ימי הכתיבה, אך כיום היא הבון-טון התרבותי מסיבות חברתיות, פוליטיות וכלכליות שונות. + נצרות.
 
הפוליטיקה פונה כלפי חוץ

הפצע פונה כלפי פנים.
 

הפצע עוסק בבלתי ניתן לשינוי, הפוליטיקה\התנגדות בניתן לשינוי. הפצע לכן יתמקד בעבר והפוליטיקה משמעותה ההווה והעתיד.

 

על אף שמי שמתעסק בפצע ייחשב כ"אמיץ", בעיסוק בפצע אין סיכון עבור הכותב. הפצע לא פוגע בהגמוניה (אחרת הוא גם פוליטי). הוא המקבילה לבידור זול מבחינת הפגיעה בהגמוניה – אפס נזק. לכן "המחטט בפצע באומץ", יכול גם להיקרא פחדן.
 
הפוליטיקה של הפצע היא כרגע האסתטיקה השלטת בתרבות הישראלית, זו האיכות המרכזית ביצירה הישראלית, והיא שליטה בחלק גדול מתרבות המערב. היא נמצאת בשירה במידה רבה מאוד, אך גם בעיתונות: בשבוע שבו נכתב המאמר כל האנשים שהתראיינו ל"7 ימים" של ידיעו, סיפרו על הכאב שלהם ועל איך שבכו, או שהצטלמו בוכים + דוגמאות אחרות.

מאמר זה נועד בראש ובראשונה לא לפסול את "הפוליטיקה של הפצע", כמו לאפיין אותה, להפוך את הנושא לאפשרי מבחינת שיחות סלון וביקורת, ולהקל את האיתור או האבחון של הנושא, אף שהוא סימפטום יותר ממחלה.

כלומר, על ידי הבנת 'הפוליטיקה של הפצע' ניתן להסביר מדוע שיר מסחרי מסויים שמושמע ברדיו נתפס כ"איכותי" וחברו המסחרי לא יותר והמוזיקלי לא פחות ייחשב לזול. בשיר ה"זול", הכותב לא משתמש במניירה של הפצע, או שלא משתמש בה נכון. בפופ לועזי אפשר לאפיין את הפוליטיקה של הפצע בצורה מוחלטת עם ניק קייב.
 
המשולש
 
ניתן לשרטט משולש שווה צלעות, ולהטיל את היצירות כנקודה (או כצורה בעלת נפח אחר) על אחד הקודקודים, הצלעות, או בתוך המשולש עצמו.
  

A
 
יִפעה – יופי, אסתטיקה, קיטש, כיף, הנאה, ארוטיקה, אמצעים אמנותיים (כמו חריזה ומצלול)    
 

B
התנגדות\פוליטיקה – פוליטיקה, העולם, התנגדות, אתיקה, חידוש ספרותי
 

C
הפוליטיקה של הפצע – כאב, שכול, פסיכולוגיה, מבט כלפי פנים, מהורהריזם, התייסרות, אשמה, עבר
 

אפשר להסביר דרך המשולש גם אסטרטגיות ותפישות עריכה של כתבי עת: ב"מעין", למשל, אנחנו משתדלים לפרסם חומרים שנמצאים בצלע של היפעה והפוליטיקה. כלומר שירה ארוטית, הומור (שלא ברור אם הוא נמצא בקודקוד היופי או בפוליטיקה. יתכן ששלושה קודקודים לא מספיקים), אך מצד שני חומרים המתייחסים אלינו כחברה – שירה ואמנות פוליטית וחברתית, התייחסות למלחמת לבנון השניה, שכר מינימום וכו'. כלומר מעיין נמצא על ציר AB. כתב העת הו! (עורך: דורי מנור) מתמקד לכאורה ב'יפעה', באמנות השירה, אך במציאות רבות בו פוליטיקות הפצע, ולכן הוא נמצא במחצית העליונה של הצלע AC. כתב העת מטעם (עורך: יצחק לאור) תופס את כל הצלע BC, שכן המאמרים שבו כולם פוליטיים, אך רוב השירה היא שירת פצע. העיצוב חמור הסבר שלו מעיד: כאן אין יפעה, אלא קשיחות. כתם נמצא על החצי התחתון של הצלע AC. ברוב כתבי העת האחרים אין, לטוב ולרע, סגנון ספציפי והם יכולים להכיל את כל צלעות המשולש. כמובן שזו חלוקה וולגרית למדי, ובכל כתבי העת יש יוצאים מן הכלל: במעין יש טקסטים שבהם ניכר הפצע, במטעם יש טקסטים בעלי יפעה, העיצוב של כתם והזמינות שלו הן פוליטיות (כאן אני מיישם את הדקדוק החדש) וכו'. כל עיסוק באישי המלווה כמעט כל יצירה אמנותית וספרותית במיוחד בשנים האחרונות יהיה כרוך באחוז מסויים של קרבה ל'פוליטיקה של הפצע' או ל'פסיכולוגיה', אבל מדובר כאן גם על חוש מידתי.
 
היום צעדתי ברחוב וראיתי מאה אנשים ולאיש מהם לא היה פצע פתוח. כלומר, לאיש של הפוליטיקה של הפצע לעולם לא יהיה פצע, אלא תמיד פצע מדומיין שהוא צריך לשכנע את עצמו ואת החברה בקיומו.

 

שיטת האמדן המרכזית באסתטיקה של הפצע תהיה תמיד במידת האותנטיות של הפצע. לגבי היפעה והפוליטיקה, אין חשיבות לאותנטיות. ורד הוא ורד (יפעה). התנגדות היא התנגדות, ונמדדת בתגובת ההגמוניה, באומץ, בחדשנות (פוליטיקה). המילה אותנטיות קיימת עבור מדידת עומק הפצע. מכיוון שעצם הפצע הוא לא אותנטי, הם בדרך כלל מרומים.

 

בכל זאת, המבקרים לרוב יעדיפו לאבחן לפי עומק (מדומיין) הפצע (המדומיין).

ילד בן 9 תר באמנות רק אחר היופי (יפעה), הוא אוהב אורות נוצצים, שמזכירים מצלול ובחירת מילים, אוהב את שכפולם של ההרים במים המזכיר חרוז. ולכן הוא יאהב את קודקוד היפעה. בדרך כלל כיום לקראת גיל הנעורים, אולי בשל ההורמונים, האדם מתעסק בכאביו ורואה עצמו כיחיד ביקום, בדרך כלל עיסוק זה הוא משעמם ולא מפרה. בגרותו של אדם אמורה להביא אותו לזנוח את היצירה או לחזור ליופי, או לעסוק בפוליטיקה של האדם. אך יש כאלה שבוחרים בצדק בפוליטיקה של הפצע.

 

מסיבות כלכליות, הייתי לוחש לאוזנו של יוצר לדבוק בפצע. שכן, לכך תמיד יש דרישה. האדם הדבק בשמחה, דינו להיחשב ליצן. האדם הדבק בפוליטיקה, הצלחתו היא בהיותו תלוי על עץ. גם אם יוצר של הפצע נכשל, יוכל להאשים את עיסוקו בפצע. גם אם הוא מצליח, יוכל להרגיש לא מצליח וראוי לעוד הצלחה בזכות הפצע.

 

אף שכמובן במקרים מעטים ישנם נסיונות מוצלחים בפוליטיקה של הפצע. בדרך כלל כשזה בא במטבל בין הפצע והקודקודים האחרים. גם מאמרים פוליטיים שבמרכזם עיסוק בקורבן\מקרבן ובכפרה יהיו על הצלע שבין הפוליטיקה לפוליטיקה של הפצע.

 

השואה היא כמובן הפצע הגדול בהוויה הישראלית. עיסוק בשואה כשהמשמעות שלו היא פוליטית: להתייחס נכון למיעוטים, התנגדות לאנטישמיות, מחאה נגד שלטון טוטליטרי – היא בפוליטיקה. עיסוק בזוועה, בכאב ובנקמה – היא בפצע.
 

הפצע גורם לאנשים לא להביט כלפי חוץ, הוא מעוור. ולכן, הפצע אולי קשור להסתרכות הכיבוש (יחד עם פצע השואה). שכן, איננו מסוגלים לראות דבר מלבד הפצע שלנו.

מעניין שדווקא סרטי אימה או זוועה שבהם כן יש פצע במובן המילולי (עם קטשופ), שנואים לרוב על ידי אנשי הפוליטיקה של הפצע. הפצע מכבד רק את המבט השקול והלא נלהב בפצע.
 
אנשי הפוליטיקה של הפצע סבורים שכל טקסט נכתב מתוך הכאב של היוצר. הם לא מאמינים בכך שכותב יכתוב דבר מה חשוב מתוך היסודות החיוביים שלו, כלומר מרצון לכתוב משהו טוב, מעניין, או משפיע, אולי אפילו מצחיק או מרגש, או מרקיד, או מפעיל למהפכה. ישנם יוצרים טובים שכותבים מתוך כאב, אבל אין דרישה מינימלית, של כתיבה מתוך חוסר, כפי שמציגים אנשי הפצע.
 
כיום, התנגדות לפצע היא אופוזיציה, היא אולי פוליטית.
 
מבין מכריי, דווקא אלה העשירים יותר יינטו אל "הפוליטיקה של הפצע". אני סבור שמדובר באחת מתוצאות חברת השפע. השאלה היא למה אלה ששפר להם עולמם, פרסומאים ובנים של חברות כנסת, יבחרו בעיסוק בזה. נכנה אותה 'בערים' או 'בער-בורגנים'.
 
אני חושב שה"פצועים" רואים את ה"המון", האספסוף, כחובב של היופי וההנאה, הקיטש. במוזיקה זה מתקיים בפופ ובמוזיקה מזרחית, בקולנוע, בקומדיות רומנטיות מתוקות. כלומר חומרים שעליהם נהוג לומר שהם "חסרי עומק", בידוריים. באמצעות ה"פוליטיקה של הפצע" ניתן להוסיף לכל דבר עומק. זהו תבלין נהדר וזול!
 
היה ויכוח על טקסטים של הוגה מסויים שהם מפותלים ולא ברורים. מי שצידד בטקסט הסביר זאת בכך שהוא אוהב ערפול. אם כך, ענה רעהו, זאת סתם מניירה – תהפוך כל דבר למעורפל וזועם, והרי לך הוגה חשוב.
 
כדי להתבדל מאנשי הקיטש, הבער-בורגני ימציא לו את הפוליטיקה של הפצע, שתמיד מציגה את המשעמם והבנאלי כאינדבדואל חשוב, כל עוד נפער בו פצע.
 
האשמת-האב או האם היא המקסימום הפוליטי. הם לא רוצחים את האב כאן, אלא עוקדים אותו, כהיפוך למעשה אברהם אבינו. השנאה שלהם אולי לתקופת הילדות קשורה לכך שמדובר בתקופה שמזוהה יותר עם החלק במצולע של היופי. שכן ילד לא יימשך לפוליטיקה של הפצע.

 

אם אנשים קוראים לתקופה "עידן האינטרנט" (כהמשך של עידן הברזל והאבן?) כמובן שהתפשטות הפסיכולוגיה חשובה יותר. האינטרנט הוא רק כלי, הפסיכולוגיה והפסיכולוגיזם היא תפישה דתית-רעיונית שלמה, המשך העולם היודו-נוצרי. אנו חיים ב"עידן הפסיכולוגי".

 

כל המשפחות האומללות דומות זו לזו.

 

הדגמה של הפוליטיקה של הפצע – בחלק ב'

התרחיש הפוליטי הישראלי בעזה בחודש האחרון – על פי סדר כרונולוגי.

 

1. בעצת הטוקבקיסטים, ישראל מורידה את כמות החשמל בעזה, כדי לחסל את הקסאמים.

2. בתגובה, מספר הקסאמים עולה.

3. בתגובה, אתמול ישראל פולשת לעזה והורגת שמונה אנשי חמאס (לטענתה).

4. היום בבוקר: בתגובה, מספר הקסאמים מוכפל. ראש עיריית שדרות מתפטר כדי שיפלשו לעזה.

5. היום בצהריים: הרמטכ"ל האשכנזי אומר שצריך כנראה לפלוש לעזה פלישה רצינית כדי להפסיק את העלייה בקסאם ולהחזיק את מויאל.

6. היום בערב: בצה"ל אומרים שהפעולה הבטחונית בעזה הורידה את מספר הקסאמים והוכיחה את עצמה.

7. כלומר, על אף שכמות הקסאמים גדל, הפעולה הוכיחה את עצמה.

8. הפעולה נכשלה ולכן הוכיחה את עצמה.

 

ציטוט אמיתי של הרמטכ"ל האשכנזי היום: "דווקא במגרש משחקים כמו סוריה יש לנו יכולת להכות בהם".

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: