מכתב מפולין

 

אני יושב כרגע בורוצלאב, פולין, בבית קפה ריק שמשמיע איזי ליסנינג פולני רועש מדי. כמו שטרות-דמי בפרסומת להגרלה, פתיתי שלג יורדים בחוץ על נשים אדישות במגבעות אדומות. נשלחתי על ידי המכון הפולני וברטלסמן שטיפטונג בהתראה קצרה לפגישות עם אמנים, משוררים, אוצרים ועורכי כתבי עת פולנים. הספקתי גם להשתתף בערב שירה אחד, קראתי שיר בעברית בשם 'פולניה' וזכיתי בתשואות רבות משל יתר הקוראים: אני כנראה יותר טוב אם לא מבינים מה אני אומר.

המכון הפולני ע"ש אדם מייצ'קביץ הצמיד לי מדריכה אישית מסורה מאוד בשם מרטינה, עורכת צהובה, יעילה וארוכה של כתב עת לשירה ואמנות מקרקוב בשם "Ha!art" שיוצא ארבע פעמים בשנה. מלבד זה, היא מוציאה לאור עוד 30 ספרים בשנה. ויש לה זמן גם להשלים תואר באוניברסיטה, להחזיק חבר, ולהתפרנס מליווי טיפוסים כמוני עבור המכון הפולני.

הדבר המרכזי שהתרשמתי ממנו, מלבד זן מסוים של לחמניה עם קטשופ דליל שעליה כתבתי שיר שתוכלו לקרוא למטה, הוא החריצות של הפולנים. אני עכשיו מבין יותר את סבי, שמואל זיסמן (למי שיש את האלבום סונול, שיחפש את השיר עליו. נדמה לי שאפשר לקנות אותו בארבעה ש"ח בסונגס.קו.איל), פולני קשה שהיה מגיע לכל פגישה חמש דקות לפני הזמן ולא יכל לשרוד ללא עבודה. פעם שמואל נסע לטיול לגרמניה ואחרי יומיים שילם כרטיס כדי לחזור לפני הזמן, כי לא יכול לסבול את זה שלא עבד. כשאבא שלי, שותפו, הכניס את המחשב לעסק, זה חיסל אותו, כי הוא פשוט אהב לעשות חישובים. אני זוכר עדיין את המחברות שלו, צפופות במספרים קטנים כתובים בעט פיילוט כחול.

אני חושב שעצלותי הנעימה היא הוכחה ניצחת לכך שהישראלים של הדור שלי התרחקו מאוד, אפילו גנטית, מאותם יהודים או אירופים. אני אומר את זה לא באופן תאורטי, כנעני, אלא באופן פרקטי – לטוב ובעיקר לרע. כמו שאמריקאים שכחו את הבריטיוּת שלהם (שוב בעיקר לרע). מצד שני החיים של ישראלי נינוחים יותר מהקצב פה.

אם הזכרתי את המלווה שלי, מרטינה רבת הפעלים, מעניין התפקיד המרכזי של הנשים בחיי התרבות. כל הפגישות שלי היו עם נשים רבות תושיה. אני חושב שנפגשתי רק עם גבר יחיד, אמן מרוט ונחמד אחד. על כל פנים, התחום הפוליטי בפולין עדיין נשלט על ידי גברים, משמימים ורופסים כל כך. לא פלא ששבח וייס שלנו, שהערצתי כילד, בולט כאן ככריזמטי וכנואם מוצלח (הייתי בנאום שלו שבו טען שיהודי צפון אפריקה ועירק הם אירופים ושישראל היא מדינה אירופית).

כל הנשים האלה שאיתן נפגשתי עסוקות ביוזמות שהן עצמן התחילו מאפס, דבר שונה מאוד מהמצב הישראלי. בארץ, למרות שבקרב ילידי שנות השבעים והשמונים רוב הכותבים והאמנים הם מה שקוראים נשים, עדיין מה שקוראים גברים הם אלה שמרימים אירועים ומנהלים אותם. גם במעין, שהוא עיתון נשי, שקרוי על שם בחורה, רואים איך הנשים הן רוב המשתתפות, אבל שני העורכים הם גברים (בהנחה שאני גבר, או שיהושע גבר, שני דברים שלא שווה להמר עליהם). מרטינה הסבירה לי שבפולין יש מסורת של נשים שלוקחות על עצמן תפקידים מאז המלחמה, כשגברים היו בחזית (או מתו). יתכן שגם הקומוניזם שפה כל כך מושמץ, קשור לעניין.

לגבי הקומוניזם – הייתי בסיור אתרים בוורוצלאב (ברסלאו). המדריך הידען היה מלא תשבוחות לכל בדל בית עתיק ששרד במקרה, ובעיקר לכל מיני חצאי-חומות מטות לנפול שרואים כמוהן בכל עיר במרכז אירופה, וכנסיות עתיקות שגם הן חזיון נפרץ וככל שהן מוגזמות יותר הן יותר דומות זו לזו, אבל מהבניה הקומוניסטית המרתקת (שאני והאמנית נלי אגסי שישבה לידי באוטובוס היינו מהופנטים ממנה, כשנראתה פה ושם) התעלם כאילו אינה ראויה להתייחסות. מלבד פעם אחת שבה לעג לה, כשדיבר על עמוד מתכת יפהפה שנשא כוכב שנזקף מול הסנטיניאל הול, מונומנט מודרניסטי עגול מבטון שפתח את אירועי אקספו 1913. במקור, העמוד הקומוניסטי שהוקם ב1948 נשא כדור מראות, אך זה נפל בגשם שלפני האקספו, דבר זה עורר את צחוק כולם. אני בטוח שעוד כמה עשורים, ממרחק מסויים, יתייחסו לארכיטקטורה ולאסתטיקה הקומוניסטית רבת-הדמיון כאל פלא ייחודי. עבור מדריכי התיירות, נראה שהעולם נגמר לפני כך וכך שנה, וכל מה שהוקם אחר כך, כולל בני אדם, נועד להסתיר את העתיקות שלהם. מזלו של העולם שאין להם יומרות פוליטיות, לאנשים המסוכנים הללו, מדריכי התיירים.

מה שעוד מעניין בקשר בין פולין לישראל, הוא שבאירופמריקה, בדרך כלל אדם עוסק בשירה, אדם אחר באמנות ושלישי מקיש בתוף בלהקה. במדינות כמו פולין וישראל – אנשים בדור שלי אינם מפרידים בין האמנויות, ועוסקים בכמה שדות בבת אחת. נוסף על אלה, תמיד יש להם מקום עבודה מסודר שמפרנס אותם.

מכל הבחינות, נראה שתקופה טובה שורה על העם הפולני האומלל הזה, תרנגול סמוּק שנתחיו נבצעו כל כך הרבה פעמים על ידי מעצמות הסביבה באלף הקודמת. לא מזמן שמעתי את הטענה שיש יותר מדי כתבי עת לשירה בתל אביב. ובכן, בפולין מתפרסמים 400 כתבי עת לשירה. עוד מוסד שחזק פה הוא התיאטרון. כמעט כל צעיר שפגשתי משתתף בסדנת תיאטרון או בימוי, או פותח תיאטרון משלו, בישראל זה איזור כמעט לא לגיטימי לצעירים. מי שעוקב אחרי הבלוג, יודע שכתבתי מחזה, ואיני יודע מה לעשות עכשיו איתו. נותר רק לקוות שהתיאטרונים הגדולים יפשטו רגל, אולי מהרקבובית שתיוותר אחרי ייצא משהו.

על כל פנים, מצאתי פה הרבה קצות חוט מעניינים לשיתוף פעולה. קראתי ספר מאמרים מעניין על האוונגרד הפולני בתקופה הקומוניסטית, שיצא במסגרת תערוכת "1, 2, 3… אוונגרד" שהתקיימה בווארשה, ואולי נתרגם משהו משם למעין או מערבון. כבר במעין 1, פרסמנו תמונה של אמן פולני בשם הנריק סטאייבסקי (או סטאז'בסקי) מהתקופה ההיא.

ישראל היא נושא שמעניין ביותר את הפולנים, עד רמה מטרידה. הסתובבתי עם בחור חמד בשם פשמק שלומד בורשה פילוסופיה ולימודי עברית שכל חלומו למצוא ישראלית עם שיער שחור ולעבור אולפן במעגן מיכאל.  נפגשתי עם יאנה רייקובסקה, אמנית שחזרה מירושלים והציבה בשדרות ירושלים שבמרכז ורשה דקל פלסטיק (אפשר לראות בלינק). היא גם עשתה פרויקט מעניין בשטח מת בגטו ורשה.

רייקובסקה, אם אני מתַכְתב נכון את שמה, עכשיו מגיעה שוב לישראל, לעשות פרויקט אמנותי נוסף, שקשור לאנשים ששמם הפרטי הרצל.

אנטישמיות קשה לאתר בקרב הדור הצעיר שאיתו נפגשתי. מה שמצאתי זה דווקא יודופיליות וישראלופיליות, אבל נראה לי שהאנטישמיות התגלגלה באירופה לאיסלמופוביה, או אנטישמיות נגד ערבים, שהיא עניין נפוץ פה כמעט כמו בישראל, ועלתה באופן מטריד בשיחות קפה שנהלתי. נראה שהדבר היחיד שקצת מערער את היודופיליות הפולנית, שמדמיינת ישראלי אחר ממה שישנו במציאות, זה המפגש של הפולנים עם קבוצות המטיילים הישראליות, המסתובבות חמושות ברחבי הערים, פונות מבית קברות יהודי חרב אחד למשנהו, עיוורות לפולין של היום ולכך שיש פולנים, אולי כמו מדריך התיירים הזה, שרואה רק כנסיות וחומות עתיקות.

בחורה נחמדה שפגשתי בדיסקוטק, מישהי שגרה בעיירה ליד ורשה שבה בית קברות יהודי, סיפרה לי על הקבוצות הללו, שהיא תמיד מנסה לשוחח איתם, אך הם לא מוכנים לראות אותה. וגם רסקובסקה סיפרה לי על כך שלא ניתן לתקשר עם האנשים הללו, שאולי שקועים מדי בעבר מכדי לנסות לראות, לשמוע או להריח.

בוורוצלב, בחיפושי אחר שירה פולנית אוונגרדית מתורגמת לאנגלית, עניין לא פשוט וכנראה לא אפשרי, מצאתי בורוצלאב אנתולוגיה של שירה וספרות עברית שתורגמו לפולנית. בחירות החומרים היו מוזרות בחלקן ובחלקן סבירות או מוצלחות. היו כעשרה כותבים שייצגו את השירה העברית לדורותיה ואחד מהם היה דן ערמון, אדם שמעולם לא שמעתי את שמעו. למרות שאיני רוצה לחטוא, ואולי הוא משורר מעולה. עוד דבר שהצחיק אותי היה שעל הכריכה הופיע שמו של המשורר אמיר אור באותיות ענק כעמיר אור.

אני מאושר מאוד בפולין. הפולנים סביבי התלוננו על הקור, אבל בגלל מצב רוחי הטוב, שגבל באופוריה, הרגשתי חמימות גם בטמפרטורות מתחת לאפס. לא הרגשתי בבית, כמו שאני מרגיש בקהיר או עקבה, אלא בחו"ל. אבל גם כך נהניתי מאוד, הרבה יותר מבפריז או ברלין, שהיו הנסיעות האחרונות שלי ליבשת הישנה. הפולנים כל הזמן הזהירו אותי שאני לא מתלבש טוב, אבל נהניתי מהקור ובמיוחד מהשלג המלוכלך של קרקוב על הקרקע, מטונף כפודל שסרח. אני כבר רוצה לחזור אל קרקוב שוב באיזה תירוץ אמנותי. על כל פנים, אולי בגלל הקור שחידד את תאי המוח הרפויים שלי, כתבתי כאן הרבה שירים, בין סדר היום העמוס שלי והאוכל הפולני הכבד, שדי מפריע ליצירה. הנה חלק מהם.

 

 

החיים

דברים שמחירם חדספרתי
הם החיים
מפולין לא אשכח לחמנייה
עם קטשופ ב3 זלוטי ו60 גרוש
אהבות אשכח
את ארצי אשכח
את השואה אשכח
אבל לא את הלחמניה
ב3 זלוטי ו60 גרוש
וטעם הלוואי הרע
– אלה הם חיי! אלה חיים!
 
ימיני תשכח את ירושלים
אבל שמאלי תריח מאותו
קטשופ תעשייתי של תעלות
מטרו חשוכות
 
כשאמות – ריחי כריח
לחמניה בשלושה זלוטי ו60 גרוש
והקטשופ הדליל

Życie

Rzeczy, które kosztują jedną cyfrę
są życiem
Z Polski nigdy nie zapomnę zapiekanki
z Keczupem za 3 złote i 60 groszy
Zapomnę o moich kochankach
Zapomnę o moim kraju
Zapomnę o Holocauście
Ale nie o tej bułce
Za 3 złote i 60 groszy
I okropny posmak
Ale to jest życie! Ale to jest życiem!

Moja prawica zapomni o Jerozolimie
ale lewica będzie czuć z siebie
keczup przemysłowy ciemnych tuneli Metra

Kiedy umrę – mój zapach, będzie jak zapach
bułki za 3 złote i 60 groszy
i wodnistego keczupu.

Translation: Przemek Lahuta

 

השיר על הנערה בצעיף הירקרק

בפולין כתבתי שיר בשם
נערה בצעיף ירקרק
השיר תיאר יחסים
עם נערה שראיתי בקפה ליד כיכר בוארשה
הייתי עם בחורה שלא יודעת עברית
ומאחוריה היתה הבחורה היפה הזו
עם אותו הצעיף הירקרק
החלפנו מבטים מאחורי הבחורה השניה
אהבתי אותה גם נפרדתי ממנה בתוך מילות השיר
כל השיר התבסס על חרוזים של המילה ירקרק – 

מחמקמק הגעתי אפילו למצוקצק. השיר כאמור הלך לאיבוד בורשה
יש בחורות שאתה רואה לשניה
הן נעלמות, אבל נשאר השיר
         כאן הפסדתי את הבחורה
ואת השיר
ואני יושב במלון לבד בתחתונים גדולים
 
(השיר שחשבתי שאבד נמצא אחרי יומיים על מפית בתוך חוברת שקיבלתי בגלריה. מתברר שהוא עסק בכלל בבחורה עם כובע ירקרק, למעשה היא גלגלה את הצעיף לכובע, כך ששני השירים נכונים)
 

נערה בכובע ירקרק

עם נערה בכובע ירקרק
התה מתקרר לי מפוקפק
מעיל כפתורי נרכס מבוקבק
צחוקה כשֵחִי מלוקלק                                    (מדוקדק בגרסה המקורית)
ליבי עוצר כה מנוקנק
ושתיקה תעלה במצוקצק
נערה בכובע ירקרק

 

–מכתבים למערכת הבלוג–

 

ינקל צימבליסטה מגיב: רועי גבר נאה, איש השירות הציבורי הפולני.במכתבך מפולין אתה מציין כי מעולם לא שמעת את השם דן ערמון…אין זה מפליא, הפולנים מעולם לא שמעו את השם שלך לפני שהוזמנת…יש לבדוק מניעים מדוע הוזמנתם בכלל?!

פולין היא מדינה שאת התרבות והתיאטרון האידי עושים היום פולנים! מאד נוח להזמין משהו שיכבס את העבר-השואה הפצע והפוליטיקה שלה במחיר זול של מארחת, כוס קפה, ולחמניה ב3 זלוטי ושישים גרושי. להפתעתם הם יצאו מאד בזול, שיחקת לידיהם.

אינך אשם: אצלך השואה והפצע הפתוח הם נושא לשיר או טקסט פסבדו אקדמי (בעבור אחדים אחרי אוושביץ אמנות לא תתכן) אירחו אותך יפה, וכידוע אין נושכים יד שמאכילה אותך. ביצעת את אשר ציפו ממך.

מאד ברור מדוע מבקרי בתי הקברות היהודיים מעדיפים לא לדבר עם המקומיים ולא לשבת אתם בבתי קפה. מי שעבר את השואה ונושא את הפצע לא מעניינת אותו הפוליטיקה של הפצע אצלו זה ממשי: עץ דקל מפלסטיק, 400 כתבי עת לאמנות שירה ותיאטרון לא ישנו זאת.

"איסלמופוביה, או אנטישמיות נגד ערבים" היא אותו הדבר שהיה קודם אל ההורים שלך שאולי חיו שם. אתה כלי מבחינתםמ וכלי מוצלח ביותר. היית עיוור, הזמינו אותך לערב משוררים והתבלבלת. מעכשיו אתה השגריר הדו-לשוני שלהם שכותב שירה עברית מטהרת המתורגמת סימולטאנית לשפה פולנית. רועי שימשת כפלסטר לכיסוי הפצע שלהם, אתה תעזור להם לשכוח את העבר שלהם במחירי סוף עונה של 3 זלוטי ושישים גרושי. בפונדק שלי בשטטל היית משלם הרבה יותר עבור ריהביליטציה!

 

תגובתי: תודה על התגובה. אני מעריך מאוד את דעתך, אבל כלל לא עושה מתמטיקה וחשבונאות של אשמה וכפרה, במיוחד שהם לא אפשריים מבחינה היסטורית, המאזניים לא יחזיקו מעמד. גם אם הייתי מקבל מכונית מיוצרת בפולין זה לא היה עוזר.

על כל פנים, לא פגשתי אף אדם שהרג יהודי בפולין או שקשור להרג של יהודי במהלך טיולי בפולין, ובניגוד לנאצים איני מאמין בכך שאשמה עוברת בצורה גנטית או שהיא נחלתו של עם. כל עם נמדד על מעשיו בדור הנוכחי. עברו 62 שנה מאז סוף מלחמת העולם, כך שאדם צריך להיות בן 80 כדי להזיק. אני חושב שפחות מאחוז מהאוכלוסיה הפולנית היא בת 80. אין גנטיקה לאומית מיוחדת לטעמי. אני גם לא חושב שיש דבר כזה "פולנים" או "יהודים". ישנן ערים ובהן שכונות ובהן רחובות, ובהם בתים, ובכל קומה גרות שתי משפחות, שבהן כל אדם שונה: בוודאי שהילד בן ה7 שונה מהאמא בת ה40, זה לא משנה שהם פולנים או מונגולים. בוודאי שאני דומה יותר לפולני או איראני בן גילי מאשר לאשה חרדית בת 70 או לילד צפוני בן 4.

כך שאיני מכבס כלום. כמובן שלמי שעבר את השואה ישנם חישובים אחרים. אבל לא עברתי את השואה, בניגוד לאלה שכן עברו אותה, אבל גם בניגוד לרבים שחשים שעברו את השואה בלא שעברו אותה, בזכות התקשורת הישראלית, והם רוצים איזו הטבה. אחרי אושוויץ כן אפשר לכתוב שירה, למזלי או לא.

 

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: