נשיקה במועדון

השבוע התנשקתי עם בחורה נחמדה במועדון. אין בכך עניין גדול. היא הייתה סטודנטית לאמנות. כשאנחנו יושבים על מדרגות קרות באיזור מוסתר במועדון, נושמים אויר בין הנשיקות הסוערות, החלה לפתע לדון במהות הנשיקה ולנתח אותה. לפתע שאלה מדוע מתנשקים ולמה נהנים מזה, והציעה מספר פתרונות ששכחתי בינתיים. כנראה למדה דקונסטרוקציה ולקחה את לימודיה ברצינות במקום להתייחס אל זה בסלחנות, כאל דת שיש לה מנהגים מוזרים: דגל שמחת תורה, ברית מילה, קברי צדיקים משלה. 
כל הניתוח והמדידה של פעולות כמו נשיקה הוא איום ונורא. מדוע אנשים צעירים אשר צריכים לדאוג לחייהם ולהשרדות הפיננסית שלהם בשוק העבדים הישראלי (בפירמה של יום שלישי כתבה די מזעזעת בעניין ניצול העובדים השחורים של מוסדות התרבות: כרטיסנים, סדרנים, עובדי מזנון), צריכים לפרק את הנשיקה ולחתור תחתיה, כאילו נפתרו הבעיות החשובות הרבה יותר עבורם? אם הם רוצים לפרק – מה שנקרא, ברוח התקופה – שיפרקו את הדורש באמת פירוק ומאבק: בית הספר שבו הם מבזבזים זמן יקר, ושאחרי שיסיימו אותו סביר להניח שלא יציגו יותר מתערוכה אחת, העבודה שבה הם מרויחים 22 ש"ח לשעה, האנשים בגבול שאוסרים עליהם להגיע לדמשק, למשל. מה עוללה לאותה נערה הנשיקה שלי? היא לא יודעת שתיאוריות ביקורתיות לא פועלות אחרי אחת בלילה? למה שלא תהנה סתם-כך להתנשק איתי, כפי שאני נהניתי, ממגע הלשון בשפה, נשיכה עדינה של השפתיים, ראש-לשון מלקקת קודקוד לשון, תפיפת לשון על החלק שבין השיניים לשפתיים. אני לא זוכר איפה ראיתי את ההשוואה הזו, אבל זה כמו לנסות להבין את ההנאה מיופיה של ציפור על ידי ביתור כל האיברים שלה וחיבורם מחדש. 
 
אני אולי סוטה מהנושא, אבל לעתים בעצם המדידה והאמידה נעלמים הדברים הנמדדים. היה ראיון עם עוזי וייל במעריב שבו הוא דיבר יפה על קבוצות מיקוד וועדות מפקחות ומייעצות כאמצעי שהורס את הצד האמנותי בטלויזיה. תארו לכם באמת שקבוצת מיקוד וסמנכלי שיווק היתה מנסה לסייע ל'חטא ועונשו'. הם היו אוהבים את הדמות הראשית, אבל מוותרים על הרצח, וגם השם של הדמות לא טוב בעיני כל מי שאינו רוסי. (במאמר מוסגר: אם אני לא טועה, על פי היהדות ספירה וסקר אסורים, לא ברור איך הכשירו את השרץ הזה. כל הדברים הטובים ביהדות נעלמו. עוד מעט יקחו לנו את היבום).
אני אוהב לרקוד במועדוני ריקודים. אם היו מנסים להסביר לי למה אני עושה את זה, או מנסים לשפר את הריקוד שלי, שאולי דורש באמת שדרוג, או אפילו היו מסבירים לי מה אני עושה כשאני רוקד, תנועות הרגל הכלביות מול תנועות היד המוגזמות, בוודאי לא הייתי נהנה כל כך לרקוד, אולי זה היה גורם לי לחדול מריקוד לעת ארוכה. אני מתמקד כאן בריקוד במועדון (בניגוד למחול, אמנות עמוסת-מניירות בדרך כלל) כי הוא מבחינתי הדבר הקרוב ביותר לשירה שלי, זה אחד הדברים הטהורים ביותר שאני עושה. למעשה, הלוואי שהשירה שלי היתה חופשית ונוזלת כל כך כמו הריקוד שלי לצלילי מוזיקה רעה.
אנחנו, לא רק בישראל, עוברים תקופה נוראה של התמקצעות והתייעלות. מתרחשים כאן כמה מהלכים הגיוניים וסבירים לגמרי על פני השטח, של התייעלות, שיש להם גם צידוקים הגיוניים. אבל בתרבות, מה שאתה מוריד כדי להתייעל זה את "הדבר" עצמו, את התרבות עצמה. החדש והנועז והמטורף הוא אף פעם לא מדיד, לעולם לא ניתן לכימות או ויסות, כי אין להכניסו לכלי קיבול מוכר, או למדדו בליטרים או דצימטרים או בשיטות מדידה ברורות. כלומר אם יש לך דבר שהוא הסצינה התרבותית שכולל בתוכו איזורים טובים, בינוניים ורעים, אנשים שעושים סך הכול את עבודתם, מערכת תרבותית לגיטימית, ואתה מתחיל להצמיד לו פיקוח וסידור. היסוד שלא יקום בזמן למדידה או לא יכנס לתוך הסרגל, "היסוד המוגזם" שלא יגיע לתנאי הסף יהיה התרבות עצמה – החדש! ההרפתקה!
אני זוכר שכילד קראתי בעיתון 'מדע' של מכון וייצמן על יסוד שנקרא פלואור, המסומן ב-F. הפלואור מאכל הכול. אפילו גזים אצילים שלא יוצרים קשר עם כלום מתרכבים עם פלואור. הערצתי אותו. אבל איך תמדוד אותו? איך תלכוד את אותו בן שטן? בשנות השישים והשבעים ניסו להשתמש בפלואור הנקי לתעשיית הטילים או התעופה, אבל פשוט אי אפשר לעבוד איתו, כי אין כלי שאפשר לאחסן בו את הפלואור, הוא אוכל את הכול ומרעיל למוות את המדענים. כזו היא התרבות, כפי שאני אוהב אותה – החדש, הפראי! חוץ מזה, היא סתם שעמום, טקס מתיש של דת שאין לה אלוהים באמת.
על כל פנים, אני ואותה סטודנטית יפה לאמנות, אותה קיכלי, לא עשינו דבר מלבד להתנשק, כי היה לה משהו על הבוקר. אינני מבין מה הטעם לאמניות או אמנים להיות טרודים. כל הרעיון בלימודי אמנות הוא שיהיה זמן לאנשים להתנשק ולא לקום מוקדם.

—-
יש לי ידידה שעובדת כתסריטאית בתוכנית סאטירה. נסענו במכונית שלה ברוטשילד. השמש האירה בעוז על המהלכים. היא עבדה על בדיחה לתוכנית ולא פתרה את העניין ולכן שאלה אותי, 'בעיתון פורסם שעזה היא בין חמש הערים הצפופות בעולם. יש לך משהו מצחיק להגיד על זה?'. היה שקט רע במכונית, חשבתי ולא מצאתי מה להגיד. פתאום נוצרה אוירה לא נעימה. בסוף, כדי להתחמק, אמרתי שאני לא טוב בפאנצ'ים.
—–

שני משפטים מעולים שקיבלתי בדיוק הרגע, 5:36 לפנות בוקר, מאחד מאיגודי היוצרים, שקורא לאמנים לעלות לירושלים כדי להשיג תמלוגים מאולמות חתונה:

1. הוציאו מחתונה את היצירות של חברי אקו"ם והאגודות האחיות – והחתונה הפכה ללוויה.

2. כשח"כ רואה באולם הדיונים והמליאה יוצרים ידועים  – הדבר משפיע!

 

בריאות.

—-

ביום שני, אני נוסע לפולין למשלחת אמנותית מסויימת ואולי להופעה קצרה. אבל התחלתי לעבוד על כמה מאמרים מעניינים, שאולי אפרסם כבר מפולין:

מחשבות על החרדה של האנשים במסעדות יוקרה בשבת בצהריים

בעקבות 'פואטיקה' לאריסטו, ניתוח הבדלים בין שני מדיומים ספרותיים: שירה ובדיחה

הצד המעמדי של הנצחת רצח רבין

על כל פנים, ידידיי, אם לא אכתוב דבר. אשמח לפגוש אתכם בפסטיבל השירה בשדה בוקר. אני מנחה שם אירוע בחוץ באחד הבקרים.

 

תגובות:

 

בועז כהן:

 כל כך אהבתי את הטקסט שלך, הפוסט האחרון, "נשיקה במועדון". . 1 "…ולהשרדות הפיננסית שלהם בשוק העבדים הישראלי (בפירמה הקרוב כתבה די מזעזעת בעניין),.." נסה לגרום לכך שהכתבה תהיה גם ברשת! 2 הנשיקה. מאוד אהבתי את ביקורת הביקורת של הבחורה. ביתור איברי הציפור וחיבורם מחדש… השוואה נהדרת נגעת במשהו מאוד חשוב, שכמו נגע בכל האנשים השנה. הפרגמטיות שהם שמים על כל דבר. אולי כי החיים כאן מחייבים אותך לפרגמטיזציה של הקיום. אפילו נשיקה הופכת לחלק מלימודי האנתרופולוגיה. 3 חבל שאין לך אפשרות לתגובות בפוסט. שווה וראוי לקבל תשואות על טקסט כזה. 

 

קיקה לו:

מסכימה עם בועז (תביא לי מילה בפולנית אמיתית, אביא לך בתמורה חול מעזה)

 

רמי:

הפוסט היפה מול התגובות המתלהמות. אולי לא קל לכתוב על יופיו של דבר מן הטבע בלי להיבלע על ידי אנשי עידן חדש גרגרניים

 

דניאל (בעלת אימייל עם קידומת אוניברסיטאית):

רועי, שלום קראתי את הבלוג שלך לפני כמה ימים. חבר שלח לי אותו כי חשב שזה יעניין אותי. כמו הסטודנטית לאומנות שלך גם לי יש נטייה לנתח סיטואציות יתר על המידה. האמת שניסיתי להיפטר מהתכונה הזו. עשיתי ויפאסאנה, קראתי רוסו, שום דבר לא עזר. זו לא תכונה מוערכת בעיני אבל אני לומדת להשלים איתה. נדמה לי שאתה יכול להזדהות איתי, כי גם אתה מתפתה לנתח את המציאות, לבתר את אבריה של הציפור שהיא החוויה של הנשיקה עם האמנית-לעתיד הצעירה. אתה עושה זאת כאשר, למשל, אתה מפרק ומרכיב מחדש את תנועות הלשון, מנסה ליצור את מה שזה עתה טענת שאינו אפשרי – למצות את מרכיביו של עונג הנשיקה. אך החוויה שאתה מתייחס אליה איננה עוד חוויית הנשיקה בלבד, אלא חוויה רחבה יותר, הכוללת את תגובתה של הסטודנטית לנשיקה. כמו הסטודנטית גם אתה מנתח, מביע פליאה על התנהגות מפתיעה, שואל שאלות ואף מעלה היפותיזות ("כנראה למדה דקונסטרוציה…"). הפעולה שלך מקבילה בדיוק להתנהלות אותה אתה מבקר לכאורה מלבד העובדה שאתה עושה זאת בדיעבד, בכתב ובפומבי. חשבתי על אותה סטודנטית לאומנות, על אותה כיחלי, ושאלתי את עצמי, כפי שאתה שאלת, מה עוללה הנשיקה לאותה נערה? למה שלא תהנה סתם-כך להתנשק, כפי שאתה נהנית? ניסיתי להבין מה מניע אותי להיגרר לרפלקסיה מתומללת בדיוק ברגעים בהם נראה שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא לסתום את הפה, להעסיק אותו בדברים אחרים, פשוט ליהנות. שחזרתי עשרות מצבים, רומנטיים ברובם, של פטפטת פילוסופית, מיותרת ונלוזה לעיתים וגאונית במקרים אחרים, וניסיתי להבין מה מייצר את אותה קשקשת, מה גורם לי לנתח, ועוד בקול. התשובה פשוטה כל כך, מובנת מאליה. הצורך לנתח נובע תמיד מבעיה, מתחושה של אי נוחות, של מועקה שהסיטואציה מייצרת. הניתוח הרפלקטיבי מאפשר לי להתחמק מהבעיה, מבלי להסתכן בהתמודדות איתה. הבעיה וגם היתרון ברפלקסיה שהיא למעשה מבט מטא-מציאותי, הוא בכך שהוא שולף אותנו מהסיטואציה ומציב אותנו במישור אחר, מנותק (מוגן?) ובלתי מעורב. בכל המקרים שאני מעלה בזיכרוני אינני יכולה למצוא אחד לגביו אני מרגישה תחושה כנה של פספוס או החמצה של מימוש שנמנע ממני בעקבות אותה נטייה לנתח. להיפך, הנטייה הזו חילצה אותי ממצב שהייתי שוהה בו מבלי להיות שלמה איתו. ניקח לדוגמא את הסטודנטית לאומנות. היא מתנשקת אתך, אבל משהו מציק לה. היא לא מוכנה להתמסר עד הסוף. היא כל כך רוצה להמשיך אבל יש בה גם צד שצריך שנייה של מרחק, של התנתקות, ולו לרגע. היא מפסיקה להתנשק, לטובת ניתוח אנתרופולוגי של פונקצית הנשיקה, רותמת אותך לשיחה על נשיקה שתחליף את ההתנסות בנשיקה, מנסה לחלץ את עצמה מאיזושהי הרגשה של אי נוחות, של מבוכה, של חרטה, של חוסר חשק, של לחץ, של מי יודע מה. הרי ברור לך שהסיבה שלא עשיתם דבר מלבד להתנשק איננה ש"היה לה משהו על הבוקר". אבל לא צריך ללכת רחוק כל כך. את המכניזם שמעורר את הרפלקסיה אפשר לזהות גם ברפלקסיה שלך, שגם היא, כמו זאת של הקיכלי, מתחילה בבעיה. מה שמצחיק הוא שבשני המקרים הללו, ובאופן כללי, לתוכן של החשיבה אין כל קשר לגורם שהצית אותה. אין בכך בכדי לקבוע שהמחשבה לא עשויה להיות מעניינת או אף מרתקת. כמו הסטודנטית היוזמת שיחה על טיבה של הנשיקה מבלי שיהיה לה עניין או חצי עניין בבעיה הרת גורל זו, גם אתה יוזם ניתוח מעניין לא פחות של רעיון הפירוק אל מול התפיסה ההוליסטית. וכמו במקרה של הסטודנטית, מה שמגרה את הדיון האינטלקטואלי והמרוחק הוא דווקא מקור רגשי וחוויתי. אבל כנראה שיותר קל לדבר על התפיסה האורגנית של המציאות מאשר להתמודד עם השאלה "למה סטודנטית קטנה לאומנות ייבשה אותי אתמול בלילה".

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: