על נצחון השירה בשביתת קופי טו גו\ עדן בנט בגלריה "החדש והרע": גלובליזם, טרור ופליקר

אף שמדובר בשביתה זעירה של 36 מלצריות, תוצאות הנצחון של עובדות קופי טו גו ריגשו הרבה אנשים וגם אותי. אני לא חסיד של נצחון, אני בדרך כלל נוטה להיות מובס, וככזה לא היתה לי ברירה ללמוד להלל את התבוסה. אך אותן ל"ו צדיקות הוכיחו שאפשר לנצח קונצרן של מיליארדים. הן העלו אופציה חדשה על השולחן – להיאבק ולנצח.
המקרה גם הוכיח שלשירה יש עדיין כח. היינו כשלושים משוררים ומוזיקאים מול קופי טו גו באירוע תמיכה שאורגן ביום אחד על ידי כמה כתבי עת. מלבד אהרן שבתאי, כמעט כל המשוררים היו אלמונים ופלוניות, צעירות וצעירים, אנשים שאפשר לזַמן מהרגע להרגע, ומשוררים ששמעו על האירוע וביקשו להצטרף, או אפילו אנשים מהמאבק שהכינו שיר. כל האווירה היתה לחלוטין נטולת אגו, שנפוץ תמיד באירועים כאלה. זה ניכר בדברי הקישור הלקוניים של יובל בן עמי ובאווירה הנעימה, הפרטיזנית והלא-רשמית. בדרך כלל המנחה מפאר ומקלס את העולים לקרוא, כאן פשוט הוזכר שמם, גם כדי שיידעו שתורם הגיע לדבר.
האירוע היה מוצלח אבל כמובן גם לא חף מבעיות, כראוי לאירוע מאולתר שהתקציב שלו מבחינתי הוא עשרה ש"ח ועשרים אגורות, מחיר נסיעה הלוך ושוב בקו 25. אני משוכנע שהרבה משוררים לא ידעו בכלל שהאירוע מתקיים, ובוודאי היו מגיעים. אני גם לא יודע אם המלצריות לא היו מגיעות לאותן תוצאות גם בלעדינו, אבל בכל זאת המטרה הושגה: ניתנה כאן רוח גבית, היתה כאן סולידריות, וזה גם הביא תקשורת, שמאוד חשובה למאבקים כאלה.
כשאמרו לי 'מה זה יעזור?' על הערב הזה, שתקתי. אם להיות ישר, לא שתקתי כי הייתי אופטימי ובטוח בתוכי. כמי שלמוד מאבקים כבר נראה לי שאולי יש בזה משהו, גם אני התחלתי להאמין שמחאה היא לפעמים קצת רחיצת ידיים. אבל הברירה היא אחת – לא לעשות כלום (ברירה לא רעה, במקרים רבים). מסתבר שטעיתי: לשירה יש כח, ולמאבק יש כח.
מעבר לצד האמנותי שבה, אחד היתרונות של השירה הוא הגמישות: משורר צריך רק מיקרופון והגברה (ואפשר גם בלעדיהם). אתה לא צריך מקום, תופים, במה, חזרות, תקציב, נגנים, מנוף. אתה יכול להיעמד ולקרוא שיר בכל מקום (עדיף לשתול מישהו בקהל שימחא כף כדי שידעו שהשיר נגמר) – מקומה הטבעי של השירה הוא כיכר העיר. יש אנשים שעדיין כנראה מתייחסים לנושא השירה בכבוד רב. במיוחד אלה שלא מכירים באמת שירה. כשמודיעים על אירוע שירה, התקשורת והציבור עדיין מהרהרים בכך בהערכה מסוימת. המשטרה לא תפנה אנשים שקוראים שירה, זה לא נראה טוב. חוץ מזה, ישנה אוירה של חסינות למשוררים (גם לאמנים): אתה יכול להגיד הכול כשזה בתוך שיר. יתר על כן, מצופה מטקסט שירי (או אמנותי) להיות רדיקלי ושובר את מסגרת הרעיונות הרגילה. הטקסט השירי עצמו הוא מודולרי: אתה יכול לשנות את המילים ברגע הקריאה, להתאים, לשנות את הטון כך שנושא מסוים יובלט. כך אני רואה את השירה.

עדיין רוב רובם של העושים בשירה מעדיפים שירה של אולמות סגורים, שירה נוקדנית, תרבותית וגמישה פחות, שירה שבדרך כלל גם לא אומרת כלום כלפי חוץ, אלא רק כלפי פנים (כלפי השיר וכלפי הכותב). שירה כזו לוקחת את יתרונות השירה שהצגתי ומוחקת אותם. אם להיות כן, יש גם יתרונות לשירה באולם צוותא: נעים יותר לשמוע שירה בישיבה ובאקוסטיקה טובה. הבעיה שלי היא ששירה כזו, שלא יוצאת החוצה, היא פעמים רבות משעממת וגם האפקטיביות הפוליטית שלה יורדת.

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\
 
החדש והרע גלריה לאמנות עכשווית גאה להציג:

עדן בנט
עדן 
 
הפתיחה: יום שבת, ה10 בנובמבר, 20:00.
גלריה החדש והרע, הרכבת 12, ליד המשטרה ומול בית המכס, תל אביב-יפו.
 
עדן בנט (נ' 1980), משלבת אינטימיות ואנונימיות בתערוכת היחיד הראשונה שלה. בחלון הראווה של הגלריה היא מציגה שמשייה מאולתרת ממטאטא. על מדף מוצבת תבנית למעצור דלת. בתערוכה מוצג סרט בו האמנית במיטה מביטה על האור והאבק בחדר השינה לצלילי שיר של אדית פיאף, וגם לוח שנה ובו תמונות עלו במנוע חיפוש גוגל ופליקר תחת השם "עדן" בעברית ואנגלית, כשם התערוכה. לצד בחורות בלוח שנה, גם עדן נתן זאדה, הטרוריסט העברי.
כותרת התערוכה מאזכרת גם את שם האמנית וגם המרומים – מקום של רגיעה, שלווה ואושר של אחרית הימים. השמשייה של בנט בחלון הגרליה נראית כמו הגדלה של מטרייה צבעונית לקישוט משקה טרופי. בקצה השני שלה היא מטאטא. היא מעלה לדיון את יחסי העבודה בעולם התיירות. ההקשר של תיירות גלובליזציה מתחזק ביחס לשם התערוכה. ניצול ונופש, תיירות ועבדות – פרדייז מומבסה.
על המדף בקומה הראשונה, נגטיב ופוזיטיב של מעצור דלת משולש הופך להיות מודל של גרם מדרגות אופראי. מעין ארכיטקטורה שְפֶּרית מוצעת על ידי בנט כסוביניר מחנות מזכרות.  
סרטה וידאו בקומה מראה את האמנית מתבטלת במיטה. היא קמה ומשמיעה מהמחשב שיר מלודרמטי של אדית פיאף. חוזרת למיטה ומביטה אל על – מתבוננת על האבק הנגלה עם קרני השמש מתריסי החלון.
האינטימיות של תוכני העבודות או הפעילות שקשורה בהן (בילוי, נופש, דחיפת מעצור הדלת או הליכה במדרגות, הדימויים והפורטרטים העצמיים של כל ה"עדן" מאתרי תצוגה-עצמית דוגמת פליקר, השכיבה במטה בוידאו) נקשרת באנונימיות הטבועה בהן (התחלופה באתרי תיירות, העבודה הבלתי נראית שנעשית בהם, הסטנדרטיות של מעצור הדלת ה"הכל בדולרי" ושל גרם המדרגות, זרם הדימויים באינטרנט, תוכנת השמעת הקבצים שמפעילה את השיר בוידאו).
אם "עדן" היא תערוכה שמתפרשת כבעלת עוגן צורני בולט, הרי שסרט הוידאו כמו "הופך" אותה ומוכיח שאין כאן עניין רק בחקירה פורמליסטית של אור נשבר, חומרים משתנים (משמשייה למטאטא), שינויי קנה מידה (יציקת מעצור דלת שמציעה עצמה כהקטנה של גרם מדרגות אדיר), או סקירה אקראית של דימויים דיגיטליים. הרי בוידאו זוהי האמנית שבוהה באור ובאבק, ושזהו שמה בלוח השנה, והפסלים שמתפרשים כהגדלות והקטנות נמדדים לפי קנה המידה של הגוף האנושי. האובייקטים והסרט שבנט מציגה בתערוכה נחווים קודם כל ביחס אליה – אל השם שלה ואל גופהּ הפיזי.

זו תערוכת היחיד הראשונה של עדן בנט. חברי הנהלת הגלריה: מעין שטראוס, נמרוד קמר, אלון קסטיאל ורועי צ'יקי ארד. מייסד שאינו חבר הנהלה: יהושע סימון.
 
כמו אהבת קיץ סתווית, הגלריה תוכננה לפעול חצי שנה בלבד, כך שעוד שבוע היא תסגור את שעריה. ביום חמישי הבא תתקיים מסיבת סגירה ותערוכה נוספת.

גלריה החדש והרע היא ניסוי של כתב העת מעין,

 

תמונות מתוך התערוכה

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: